כמו ילד שרוכב על אופניו ומנווט אותם "בלי ידיים", ניווט אנדרו
ג'נקר את סירת המפרש שלו (11 מטרים אורכה), ביציאה מהנמל הצפוף
וההומה ספינות שעשועים של איי הבתולה. לפי דיווחיו של ג'נקר עצמו
ושל אחדים מידידיו, ה"סקיפר" לא נגע בידיו בגלגל ההגה של הסירה.
במקום זה הוא הסתפק ב"זר" של אלקטרודות שנכרך סביב לראשו.
האלקטרודות (לפי ג'נקר) קלטו את גלי המוח שלו, והעבירו אותם –
דרך מערכת הגברה – למחשב שקלט אותם כפקודות ניווט שהועברו
מיד לביצוע על-ידי מערכת ההיגוי הרובוטית שהותקנה בסירה.
מאז שסופר המדע הבדיוני רוג'ר זילאזני הקנה לגיבורי ספרו
"הסתלכרנות" את היכולת לנהל דו-שיח "טלפתי"
עם מחשבים, ולהעביר אליהם, באמצעות המחשבה בלבד פקודות שונות,
הפך הממשק מוח-מחשב למטרה שאליה שואפים מדענים לא מעטים.
אחד מאלה הוא אנדרו ג'נקר, דוקטור להנדסה, יוצא יחידת
המחקר של חיל האוויר האמריקאי. ג'נקר אומנם פועל לבדו, אבל זה לא מוכיח
דבר, מכיוון שבין עמיתיו לעיסוק בתחום המחקר הבתולי הזה,
אפשר למצוא מדענים המועסקים במכוני מחקר ממשלתיים, במדינות שונות,
ואפילו במחלקות למחקר צבאי.
אחת מאפשרויות היישום המושכות את החוקרים לעסוק בתחום זה, היא
החזרה (חלקית או מלאה) של יכולת התפקוד לחולים במחלות המתבטאות
בחסימת המעבר של אותות עצביים מהמוח אל האיברים השונים (דוגמת טרשת
נפוצה). במקרה כזה, שבו הפקודה המופקת במוח תקינה, אלא שבשל "תקלה"
עצבית היא לא מגיעה אל האיבר ה"נמען" (מה שמתבטא בשיתוק), יכול
ממשק מוח-מחשב לעקוף את החסימה ולסייע בהעברת המסר העצבי לתעודתו –
מה שאולי יאפשר למשותקים מסוג זה לחזור ולהניע את איבריהם באמצעות
פקודות מוחם, כמעט כאנשים בריאים.
מטרה אחרת לפיתוח ממשק מוח-מחשב עשוי לאפשר לטייסים
לשלוט במערכות שונות של מטוסים, באמצעות מחשבה בלבד. כל מי
שהתבונן אי פעם ב"קוקפיט", תא הטייס במטוסים מודרניים, יכול להבין
את הצורך ב"זרוע נוספת" (דבר שחוזר ומזכיר ספרי מדע-בדיוני, ובמקרה
זה את "זרועו השלישית, הארוכה, של גיל המילטון", של לארי ניבן,
המתאר אדם בעל ממשק טבעי, או על-טבעי, בין מוח למציאות הפיסית).
שתי ידים, פשוט, לא תמיד מספיקות להפעלת המספר הגדול כל-כך של מתגים
ומנופים המותקנים בתא הטייס, ובכל מקרה, ניבן מציע יישומים יעילים
ונוחים למדי של יד שלישית, בלתי נראית.
הבעיה העיקרית העומדת לפני החוקרים המנסים לפרוץ דרך בתחום זה,
היא מציאת הדרך שבה בני-אדם יכולים להביא את רצונותיהם ל"ידיעת"
המחשב. כללית, אפשר לומר שהדרך לעשות זאת כרוכה ב"קריאת" ובזיהוי
שינויים במאפיינים הפיסיקליים השונים של גלי מוח שונים. ב"צד השני"
של הממשק, מתוכנת המחשב לתרגם כל שינוי כזה (למשל, שינוי מתח
חשמלי), כפקודה שאותה הוא מבצע, או שהוא מעביר אותה הלאה, למערכת
מפוקדת-מחשב אחרת, דוגמת מערכת היגוי רובוטית של ספינה, מערכת
בחירת טילים במטוס קרב, או מערכת ממוחשבת להכנת קפה. במובן ידוע
אפשר לומר שפיתוח מערכות מסוג זה מעניק חיזוק מסוים לרעיון החסידי
הבסיסי, המעניק מעמד בכורה ל"כוונה".
כל הממשקים שפותחו עד כה בתחום זה, יצאו לדרכם מבסיס ידוע
ומוכר: מערכת רישום הפעילות החשמלית של המוח, המכונה EEG –
אלקטרו-אנצפלוגרף. מערכת זו מבוססת על מספר אלקטרודות המוצמדות
לגולגולת והקולטות את האותות החשמליים השונים המופקים במוח. הבעיה
היא, שהמוח מפיק מספר עצום של "רעשים" בעלי משמעויות רבות ושונות,
בעת ובעונה אחת. השאלה היא, כיצד אפשר לזהות ולבודד את אחד ה"רעשים"
החשמליים האלה, מתוך ה"סופה החשמלית" התמידית האופפת את המוח הפעיל.
בניסיון לצמצם במידה סבירה את אזור הפעולה, מתרכזים כמה מדענים
שמנסים לפתח ממשק מוח–חשב לשימושם של בני-אדם משותקים, בגלים
שמקורם באיזור המוח האחראי על הפקת פקודות המניעות
את הגפיים. בינתיים הם מצויים בשלב שבו הם מנסים, תוך שימוש בגלי
המוח האלה, להזיז "סמן" מסביב למרקע של מחשב. כללית, לפי דיווחים
שונים, נראה שהם הצליחו לפתח ממשק המגיב בהזזת הסמן כלפי מעלה כאשר
הפעילות החשמלית של הגלים האלה גוברת, ובהנעתו כלפי מטה, כאשר
פעילות גלי המוח פוחתת. השאלה כיצד להניע את הסמן ימינה, או שמאלה,
(למשל, לכוון אותו למטרה מסוימת על המרקע, או לאחת מפינותיו) היא מעט יותר מורכבת.
אחד מהמתנדבים המשתתפים במחקר הזה, מצא, לדבריו, שהסמן עולה
כאשר הוא חושב על עניינים נעימים, כגון חיוכים, מסטיק, לגימת בירה
ועוד, 'או כאשר הוא מעפעף. לעומת זאת, הסמן נע כלפי חלקו התחתון של
המרקע, כאשר הוא חושב על אירועים "מלחיצים". למעשה, כעבור זמן מה
דיווח אותו נבדק כי הוא אינו נזקק למחשבות ממודרות אלה כדי להניע את
הסמן וכי הוא רכש יכולת של חשיבה "אל הסמן" בנוסח "עלה" או "רד",
כמעט כגיבורי "הסתלכרנות" של זילאזני.
ממשק מוח-מחשב אחר, המבוסס על עיקרון אחר והמיועד למטרות
אחרות, פותח בעבר על-ידי פסיכולוגים שניסו להכריח את המחשב לאיית
ולהדפיס מלים שלמות על מרקעו – על-פי קבלת פקודות מחשבה בלבד,
ישירות ממוחו של המשתמש. לפי דיווחים שונים, מבוקשם עלה יפה, לפחות חלקית.
עקרון הפעולה של המערכת הזאת מזכיר במידת מה את קריאת
ה"אאוריקה" ("מצאתי") של ארכימדס. מדובר בתופעה, שלפיה, כאשר אדם
צופה ברצף נע ומתחלף של עצמים, וכאשר הוא מצפה לעצם או לסימן
מסוים, המוח שלו משחרר פרץ מוגדר של גלים, כאשר החפץ או הסימן
המבוקשים נגלים לעיניו. המוח כאילו מכריז: מצאתי. כך, למשל, כאשר
אדם מבקש לאיית מלה, המוח שלו ישחרר את גלי ה"מצאתי" בכל פעם
שתופיע לפניו האות הבאה ברשימת האותיות המרכיבה את המלה המבוקשת.
מי שקולט את הגלים האלה ומעביר אותם דרך מערכת הגברה למערכת
הממוחשבת, יכול בדרך זו לברור את האותיות הנכונות מתוך רצף מתמיד
ואקראי הזורם ונע על פני המרקע.
חוקרים יפניים דיווחו כי עלה בידיהם לבודד ולזהות את
גל המוח הנוצר כאשר אדם מסוים מביע במחשבתו את הצליל "אה".
(אל"ף קמוצה). אבל למחשב שלהם נדרשו שעות כדי לזהות בוודאות את
ה"מחשבה" הזאת ולפעול על-פיה, כאילו היא מהווה פקודה.
באוסטריה פועלת קבוצת מחקר המתרכזת בבידוד ובשימוש בגלי המוח
הקשורים להתעוררותם של רגשות שונים. גלים אלה, לדברי החוקרים "חדים"
וברורים יותר, ולכן ייתכן שאפשר יהיה להשתמש בהם להפעלת ממשקי
מוח-מחשב בקלות רבה יותר. כיוון מחקר זה חוזר ומזכיר את ספרות המדע
הבדיוני, ובייחוד את ה"פרד" שהשתלט על האימפריה הגלקטית הגוססת
בטרילוגיית "המוסד" של אסימוב. הפרד ניחן ביכולת לקרוא ולהסב רגשות
של בני-אדם אחרים. הוא לא היה מסוגל לזהות ולקרוא מחשבות, שהן
מורכבות וחלשות יחסית, אבל הרגשות, החדים והעזים היו כספר הפתוח
לפניו. אותה תכונה עמדה לרשותו של הרובוט הכמעט-בראשיתי ג'רארד,
שידע לקרוא ולהניע את רגשותיהם של האנשים שסבבו אותו. במלים אחרות,
הוא הכיל ממשק מוח-מחשב שפעל בכיוון ההפוך מהמחשב (מוחו
ה"פוזיטרוני" של הרובוט) אל המוח האנושי.
