מה הסיכוי שמחקר שאשה אחת, לבד, ביצעה בחדר השינה שלה, בעודה נרדפת על רקע פוליטי-גזעני ונאלצת לעבור מביתה שבעיר לבית כפרי מרוחק, יוביל לקבלת פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה? התשובה על השאלה הזאת ברורה למדי, ובכל זאת, זה בדיוק מה שקרה לריטה לוי מונטלצ'יני. לעתים, מתברר, המציאות – בסיוע רוח האדם – עולה על הדמיון.
ריטה לוי מונטלצ'יני נולדה, אחת משתי תאומות זהות, בשנת 1909 בטורינו שבצפון איטליה. אביה, אדאמו, היה מהנדס חשמל בכיר, ואמה, אדלה, הייתה ציירת. חוויית הילדות החזקה והבולטת ביותר שלה, הייתה מותה ללא עת, ממחלת הסרטן, של האומנת שלה, אותה אהבה אהבת נפש. אירוע זה, יחד עם נטייה טבעית ועניין בסיסי עמוק בתופעת החיים, הוביל את ריטה הצעירה להחלטה ללמוד רפואה. באותן שנים, ראשית המאה ה-20, הייתה זו החלטה לא שגרתית בשביל נערה צעירה. ואכן, אביה, שהיה אדם שמרן למדי (אם כי חילוני בהשקפתו ובאורח חייו) סבר שמקומה של האשה הוא בבית, ותפקידה העיקרי הוא גידול ילדים. הוא סבר שקריירה בכלל, וקריירה מדעית-רפואית במיוחד, תפריע לבתו למלא את יעודה בחיים, ולפיכך ניסה בכל כוחו למנוע ממנה ללכת בכיוון זה, אבל בסופו של דבר איפשר לה להירשם לבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת טורינו. היא החלה ללמוד בהיותה בת 21, בשנת 1930, וסיימה בהצטיינות יתירה בשנת 1936.
עד לשלב זה בחייה, נראה היה שהעניינים מתנהלים למישרין. היא החלה להתמחות בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה, אלא שאז החלו לנשוב באירופה כולה הרוחות הרעות של הלאומנות והגזענות. באיטליה פירסם הרודן בניטו מוסוליני את "ההצהרה אודות הגזע" שנועדה "לשמירת טוהר הגזע האיטלקי". מיד לאחר מכן פורסם "דף הנחיות" שבו הוגדרו כללי המותר והאסור שהצרו במידה רבה מאוד את האפשרויות שעמדו בפני היהודים באיטליה. לוי מונטלצ'יני עברה לבריסל שבבלגיה, שם ניסתה להמשיך בחיי מחקר, אלא שכשנתיים לאחר מכן כבשו הנאצים את בלגיה. הנאצים – התנועה הנציונל סוציאליסטית שעלתה לשלטון בגרמניה, בדרך דמוקרטית, הובילה את גרמניה לפתיחת מלחמת העולם השנייה, תוך שהיא חורתת על דגלה מטרה מרכזית נוספת: לאבד ולהשמיד, פשוטו כמשמעו, את כל היהודים באשר הם. בהיותה יהודיה, ולפיכך מיועדת להשמדה בידי הנאצים, נאלצה אפוא ריטה לוי מונטלצ'יני לברוח מבלגיה, והעדיפה לחזור אל הסביבה המוכרת ולמשפחתה בטורינו, אף שזו הייתה שטופה בפאשיזם גזעני ואנטישמי. "עמדו בפנינו שתי אפשרויות", אמרה לימים, "לעזוב את איטליה ולהגר לארץ אחרת, למשל לארצות-הברית של אמריקה, או להישאר באיטליה, ולקבל על עצמנו הגבלות וקשיים. לטוב ולרע, בחרנו באפשרות השנייה".
באותן שנים בטורינו, מבודדת לחלוטין מהסביבה האקדמית והמחקרית, היא המשיכה לחקור את התופעות שעניינו אותה.
ריטה לוי מונטלצ'יני. צילום: ויקימדיה
באותן שנים בטורינו, מבודדת לחלוטין מהסביבה האקדמית והמחקרית, היא המשיכה לחקור את התופעות שעניינו אותה, ובמיוחד תהליכים של התפתחות עוברית. את המחקר ביצעה בעוברי תרנגולות.
בשנתיים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, היטלטלה איטליה בין שני צדי החזית. לאחר כשלונות צבאיים, הודח מוסוליני, איטליה ניסתה לחבור למערב, אך נענתה בתנועת מלקחיים של צבא גרמניה, שכבש חלקים נרחבים מהמדינה והשתלט עליה. עם הכיבוש הנאצי ברחה המשפחה, תחילה לאיזור כפרי, ולאחר מכן לפירנצה, שם חיה ריטה במחתרת, תחת השם הבדוי "ריטה לופאני".
בתקופת מגוריהם בכפר נהגה ריטה לנסוע באופניה אל בתי החקלאים בכפרים שבסביבה, ורכשה מהם ביצי תרנגולות מופרות. ביצים היו, בימי מלחמה אלה, מצרך נדיר למדי, אבל לוי מונטלצ'יני הסבירה לחקלאים שהיא נזקקת לביצים מופרות דווקא, לצורך תזונה חיונית לבני משפחתה מסיבות רפואיות ייחודיות. בפועל, שימשו הביצים המופרות למחקר מדעי, שהתקיים באמצעות אינקובטור פשוט שהצליחה לבנות ולהפעיל בחדר השינה שלה. במחקרים אלה בחנה תהליכים של התפתחות עוברית, ובעיקר גדילה של תאי עצב, תחום שתגליותיה בו הובילו אותה, לימים, לקבלת פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה.
השאלות שסיקרנו אותה יותר מכל היו, כיצד "יודעים" תאי העצב שעליהם לגדול? מתי ומדוע הם חדלים מלגדול? והאם אפשר לשלוט בתהליך הזה. היא בחנה את השפעתם של חומרים שונים על התהליך הזה. בינתיים, הסתיימה המלחמה, היא חזרה עם משפחתה לטורינו, ומחקריה זיכו אותה בכינוי "הגברת של התאים"; ובתשומת לבם של מדענים במקומות שונים בעולם. בעקבות זאת הזמין אותה המדען היהודי-גרמני ויקטור המבורגר, שברח מגרמניה בשנת 1935, להצטרף למעבדה שהקים באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, ארצות-הברית.
לוי מונטלצ'יני קיבלה את הצעתו, נסעה לארצות-הברית, והמשיכה שם את מחקריה על תהליכי הגדילה של תאי עצב. במעבדה מצוידת היטב זו עמדו לרשותה אמצעים מתקדמים, שאפשרו לה לבצע ניסויים מורכבים. בין היתר, היא גידלה בתרבית תאים סרטניים שהסירה מגידולים של עכברים – איתרה ביניהם את אלה שמובילים לגידול מהיר של תאי עצב, והזריקה אותם לביצים מופרות של תרנגולות (שהפעם הגיעו למעבדה מלול מסודר, מבלי שהחוקרת נדרשה לדווש באופניה קילומטרים במאמץ להשיגן).
באותן שנים, שבהן הביולוגיה המולקולרית הייתה בחיתוליה, לא היה זה פשוט לזהות את החומר המסוים שהוא זה שמעביר לתאי העצב את ה"מסר" שעליהם לצמוח ולגדול. אבל לוי מונטלצ'יני, יחד עם שותפה למחקר, סטנלי כהן, הצליחה בסופו של דבר לעשות זאת. החומר שגילתה – חלבון לא ארוך במיוחד, בעל 118 חומצות אמיניות בסך הכל – הופרש מתאי הסרטן, נקשר לקולטנים שמוצגים על קרומיהם של תאי העצב, ופתח בכך תהליך של "מירוץ שליחים" מולקולרי, של העברת מסר ממולקולה למולקולה. כך עבר המסר מדופן תא העצב אל פנימו, ומשם אל תוך גרעין התא, שם הפעיל גנים מסוימים – שהתבטאותם הובילה לגדילת התאים והתרבותם.
כמקובל בעולם המדע, החומר החדש קיבל מיד שם שמבטא את הפעולה שהוא עושה: גורם גידול עצבי.
כמקובל בעולם המדע, החומר החדש קיבל מיד שם שמבטא את הפעולה שהוא עושה: גורם גידול עצבי, ובראשי תיבות, NGF. וכפי שקורה לא אחת במחקרים פורצי דרך, גם המחקר הזה פתח למעשה שדה מחקר חדש לחלוטין שבו גילו מדענים נוספים, חומרי גדילה אחרים, שכל אחד מהם משפיע על תהליך ביולוגי אחר, חלקם רצויים, חלקם פחות. שדה מחקר זה, הממוקד בגורמי גדילה שונים ובמנגנוני הפעולה שלהם הוא, עד היום, אחד מהשדות הפוריים ביותר – ומעוררי התקווה הגדולה ביותר – בחקר הסרטן, וכן בביולוגיה התפתחותית בכלל. מספר תרופות נוגדות סרטן המשמשות כיום ברפואה המודרנית, דוגמת התרופה הרצפטין לסרטן השד, מבוססות על חומרים שתוכננו כדי לחסום קולטנים של גורמי גידול, ובכך למנוע את הגידול הלא רצוי ואת התפתחותם של גידולים סרטניים.
לוי מונטלצ'יני, "הגברת של התאים", התפרסמה בעולם המדע, הוזמנה להרצאות רבות, וקיבלה מספר פרסים. בשנת 1958 עלתה לדרגת פרופסור (מן המניין) באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. רגשותיה הפטריוטיים כלפי איטליה הובילו אותה להקמת מעבדה מקבילה ברומא, שם הקפידה לעבוד במשך מספר חודשים בכל שנה. בשתי המעבדות האלה היא המשיכה להתמקד בגורם הגידול העצבי ובמנגנוני הפעולה שלו, אשר ממלאים תפקידי מפתח בהתפתחות המוח בעובר, ואשר תקלות שונות הקשורות לתפקודו עלולות לגרום למחלות מוח קשות ואף למוות.
בשנת 1968 היא נבחרה כחברה באקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים – האשה העשירית שזכתה בכבוד זה. ב-1974 בחר בה האפיפיור, פאולוס השישי, לתפקיד ראש האקדמיה למדעים באיטליה; ובהמשך הוענקה לה המדליה האמריקאית הלאומית למדעים – הכבוד הגבוה ביותר שארצות-הברית של אמריקה יכולה להעניק למדען. לנוכח כל אלה, איש, ככל הנראה, לא הופתע כאשר הגיעה שיחת הטלפון שבה התבשרה שהיא נבחרה לקבל את פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה לשנת 1986. יחד אתה קיבל את הפרס סטנלי כהן, שהשתתף במחקריה בעבר, ואשר לאחר מכן, במחקר עצמאי, גילה גורם גידול אחר שממלא תפקיד מפתח בהתחוללו של מחלות סרטניות. לוי מונטלצ'יני הייתה, למעשה, השלישית מתלמידי הכתה שבה למדה באוניברסיטת טורינו, שקיבלה פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה. לפניה זכו בפרס זה, כל אחד לחוד, סלבדור לוריא (1969); ורנאטו דולבקו (1975). נראה שמבחינה זו, זכתה לוי מונטלצ'יני ללמוד באחת מהכתות המוצלחות ביותר בתחום מדעי החיים.
מכל אלה ברור לחלוטין ש"הגברת של התאים" ניהלה קריירה מפוארת תוך התגברות על קשיים לא מבוטלים. אבל באותה מידה אפשר לראות שגם אביה, מהנדס החשמל השמרן שביקש למנוע ממנה לפתוח בקריירה הזאת כדי שתוכל "למלא אל יעודה כאשה, ולטפל בבית ובמשפחה", העריך נכונה את המחיר שיהיה עליה לשלם. לוי-מונטלצ'יני לא נישאה מעולם ולא הביאה ילדים לעולם. בראיונות שנתנה לאחר הזכייה בפרס נובל, היא אמרה כי אינה מתחרטת על כך, ושזו הייתה החלטה שקיבלה עוד ביותה בת 19, כדי שחיי המשפחה לא יפגעו בעבודת המחקר שלה וביכולתה לממש את עצמה, ואת הפוטנציאל שלה. תפיסת העולם הזאת ("עבודה ומימוש עצמי קודמים לחיי משפחה"), הובילה אותה לפעילות נמרצת בתנועה לשחרור האשה ובקבוצות נוספות שפעלו למען חופש וחירות, בעיקר בתחומי הבריאות ו"זכות האדם על גופו". במקביל, היא הובילה פעילויות הומניטריות, ובין היתר ייסדה אגודה שנועדה לקידום מסגרות להקניית השכלה לנשים באפריקה, וכן לקידום ערכים הקשורים להגנה על הסביבה. ב-1999 התמנתה לתפקיד שגרירה מיוחדת של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם – FAO.
כשהגיעה לישיבת פתיחה חגיגית של הסנאט, היא הייתה המבוגרת ביותר מבין חברי הסנאט – דבר שלפי הנוהל והחוקה האיטלקית העניק לה את תפקיד יושבת-ראש הפרלמנט.
בשנת 2001 מונתה כחברה בסנאט האיטלקי למשך כל חייה. כשהגיעה לישיבת פתיחה חגיגית של הסנאט, היא הייתה המבוגרת ביותר מבין חברי הסנאט – דבר שלפי הנוהל והחוקה האיטלקית העניק לה את תפקיד יושבת-ראש הפרלמנט. היא קיבלה על עצמה את התפקיד הזה, אך סירבה לכהן – כפי שקובעת החוקה – גם בתפקיד נשיאה (זמנית, עד לבחירת נשיא קבוע) של הרפובליקה, באמרה שמצבה וגילה אינם מאפשרים לה לשאת באחריות זו.
ריטה לוי מונטלצ'יני הייתה קשורה בכל נימי נפשה לאחיותיה. את אחותה התאומה, פאולה, שהייתה לציירת בעלת שם, העריצה על כשרונה להביע את רעיונותיה ורגשותיה על בד הציור. מאחותה הגדולה, אנה, למדה לאהוב את יצירתה הספרותית הענפה של הסופרת השוודית סלמה לגרלף, שהייתה האשה הראשונה שזכתה בפרס נובל בספרות (בשנת 1909). לגרלף נודעה בעיקר כסופרת ילדים. בספרה המפורסם ביותר, "מסע הפלאים של נילס הולגרסן", היא מספרת על ילד שהפך לננס ויצא, רכוב על אווז, למסע עם להקה של אווזי בר. נדודיו של נילס עם האווזים שימשו את לגרלף כמסגרת שאיפשרה לה להקנות לילדים ידע גיאוגרפי-תרבותי, וכן לעורר אותם למחשבה על שאלות של מוסר, הגינות, התחשבות באחר, געגועים ואהבה.
באחד מהראיונות שנתנה, סיפרה ריטה לוי מונטלצ'יני שבצעירותה, ובהשפעת אחותה הבוגרת, פיתחה שאיפה להיות לסופרת ואף ניסתה לכתוב ספר "בסגנון סלמה לגרלף", אלא שכידוע, בסופו של דבר פנתה לדרך אחרת.
"הגברת של התאים" האריכה חיים יותר מכל זוכי פרס נובל. היא מתה בביתה, בשנת 2012, בהיותה בת 103 שנים. בת אחותה אמרה שהיא "מתה בשלווה. כאילו הלכה לישון אחרי ארוחת הצהרים".
