קרציות

למצטרפים חדשים: מומלץ לקרוא את הפוסט "מה זה המדור הזה – אבא של שלומית", שמופיע בתחילת רשימת הפוסטים במדור זה.
.
באנציקלופדיה העברית, כרך ל, עמוד 303, מופיע הערך "קרציות".
וכך, פחות או יותר, נאמר שם: קרציות הן על-שפחה של בעלי-חיים
מסדרת האקריות, טפילות מוצצות דם של חולייתנים, בפרט יונקים ועופות.
בהמשך מופיעים ציורים של קרציות "רכות", קרציות "קשות", וקרציות
פרסיות (כן, כן).

אם כך, איך ייתכן שילד שהוריו יבואו לבקר במדורת ל"ג בעומר,
ייחשב קרצייה? ומדוע כשאבא נכנס לרגע לחדרה של הילדה (רק כדי לשאול
אותה משהו, או סתם כדי לראות מה שלומה), הוא "מתקרץ"?

כן, זה ברור שכאשר מישהו אומר שמישהו אחר הורא קרצייה, או שהוא
מתקרץ, המישהו הראשון לא מתכוון לומר שהמישהו השני מוצץ את דמו, או
משהו כזה. הוא מתכוון לומר שאבא שלו פשוט נדבק אליו ומנדנד לו. אבל
גם אם אתה מקבל את ההגדרה המילונית הזו לכינוי קרצייה, עדיין זה
מעליב עד מעליב-מאוד, שמישהי (למשל הבת שלך), מוצאת לנכון לכנות
אותך כך.

טוב, אז מה אפשר לעשות? אפשר, כמובן, להפסיק להתקרץ. אבל זה
פתרון תיאורטי בלבד. אפילו לרגע לא עולה בדעתנו להפסיק להתעניין
בשלום-שלומית, וחוץ מזה אנחנו מאמינים שאולי פעם נצליח להרגיל
אותה לבלות בחברתנו, ואולי אפילו ליהנות מזה.

ואפשר לבצע את תרגיל העלבון: שותקים, שותקים, שותקים ושותקים.

-אבא, היום קיבלתי ציון טוב בספרות.

-…

-שמעת?

-…

וכו', וכו'. זה לוקח מעט זמן, היא מבינה את העניין, מבקשת
סליחה, מבטיחה להתנהג יפה, והכל טוב ויפה – למשך יומיים. אחרי
יומיים צריך להתחיל מההתחלה. וזה מעייף. ולא נעים. תרגיל לא יעיל.

אפשר לנהל שיחה של הטפות מוסר: תראי, אנחנו רוצים את טובתך, את
מעניינת אותנו, מה רע בזה? וכו', וכו'. היא מגלגלת את עיניה, מהנהנת
בראשה, ממלמלת איזו הבטחה לא ברורה ונעלמת בחדרה – מאחורי הדלת
הסגורה.

ואפשר לשכוח מכל העניין וללכת להטביע את יגוננו בכוס קפה ועוגה
באיזה בית-קפה.

-מה זה? לאן אתם הולכים?

-לשתות קפה.

-גם אני.

-חשבנו שאת רוצה להיות לבד.

-אני רוצה קפה. וגם עוגה. וגם קולה.

-אנחנו רוצים לשבת ולשוחח, רק שנינו.

-תתביישו. איזה חוסר התחשבות. לא אמרנו שאנחנו שותפים? מה, אני כבר
לא בן-אדם?

-אנחנו, בסך הכל, לא רוצים להתקרץ.

-להתקרץ? מי מתקרץ? בכלל, אני חושבת שבבית לא צריך להשתמש במלים
מהרחוב.
.

זכות התגובה:
.
לא מגרשים מישהו כשהולכים לבית-קפה. אם ההורים שלי היו
רוצים סתם להיות לבד, בלי לאכול בחוץ, אז בבקשה, לי זה לא היה
מפריע. אבל ככה, זה כבר משהו אחר.
.
שלומית