מיכה אולמן בגלריה לאמנות עכשווית ברמת השרון.
מיכה אולמן חופר. כבר הרבה שנים הוא חופר. חופר בורות באדמה – וממלאם. הבור הנחפר מלא באוויר, בצורה של החומר שהוצא ממנו. מי שרוצה, יכול כאן להיזכר בשיר של ג'ירפות "יש לי חור בלב בצורה שלך" (מילים: גלעד כהנא, לחן: גלעד כהנא ועטר מיינר). כך או אחרת, הבורות של אולמן הם, למעשה, פיסול באוויר, באמצעות ההגדרה של גדות הבור הנחפר. ההחזרה של חומר (מקורי או אחר) אל הבור, היא כבר פעולה אחרת, שאפשר לראותה כמעין טשטוש או הסתרת גבולותיו של הפסל המקורי, תוך הצעה לשינוי (אך לא מחיקה) במציאות שבה מתקיימי הפסל והאנשים המתבוננים בו.
אולמן, חתן פרס ישראל (2009), החל להתעניין ולעסוק בבורות בקיץ 1972, בפרויקט משותף של קבוצת אמנים ישראליים שפעלה בשדות שבין קיבוץ מצר לבין הכפר הערבי השכן, מייסר. מדובר בפרק זמן שממוקם שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ושנה לאחר תום מלחמת ההתשה. ברקע: מספר עבודות אמנות אמריקאיות שכונו בשם המשותף "אמנות האדמה".
בור אחד נחפר במרכז קיבוץ מצר. השני, בצורה ומבנה זהים, נחפר במרכז הכפר הערבי מייסר. הבור, הריק שבתוכו, ביטאו באופן קונספטואלי את תחושת החסר, האובדן והצורך הדחוף להשיב את המצב לקדמותו, בכל מה שקשור לאדמה – שחשו שתי הקהילות, היהודית-ישראלית והערבית.
אולמן, כאמור, חפר בורות. בור אחד נחפר במרכז קיבוץ מצר. השני, בצורה ומבנה זהים, נחפר במרכז הכפר הערבי מייסר. הבור, ולמעשה הריק שבתוכו, ביטאו באופן קונספטואלי את תחושת החסר, האובדן והצורך הדחוף להשיב את המצב לקדמותו, בכל מה שקשור לאדמה – שחשו שתי הקהילות, היהודית-ישראלית והערבית.
בשלב הבא, האדמה שהוצאה מהבור בכפר מייסר הועברה ונשפכה לתוך הבור שבקיבוץ מצר, ולהיפך. בדרך זו ביקש אולמן למלא את הבור שנפער במרכז חייו של האחד, באמצעות "מילוי" – או תחליף – שמספק, או מעביר לו הצד האחר. היו שראו באקט הזה מעין ברית. אחרים הסתפקו בדברים על "סוג של השלמה".
כאן אולי אפשר להיזכר בחפירה אחרת, שמופיעה בשיר "אדמה הייתה בהם", של המשורר פאול צלאן (1920 – 1970), מתוך הקובץ "סורג שפה", בתרגום שמעון זנדבק:
פאול צלאן | אדמה הייתה בהם
אדמה הייתה בהם והם
חפרו.
ובאה דממה , גם סופה באה,
ובאו כל הימים.
אני חופר, את חופרת, וחופרת התולעת,
והשר שם אומר: הם חופרים.
…
הוא איש, הו שום איש, הו לא איש, הו את:
ולאן הלך מה שאבד?
את חופרת ואני מתחפר עדיך.
וטבעת מקיצה על היד.
ואפשר גם להיזכר בסדרת פסלי "המשכיות" מעשה ידי הפסל חתן פרס ישראל (1995), מנשה קדישמן (1932 – 2015). פסלים אלה עשויים לוחות פלדה אפורים עצומים החתוכים כך שהם יוצרים חללים בצורת "עץ בתשליל". או – "אין עץ". הצופה כמו "מוזמן "לחדור" לתוך היצירה, להגדיר בכל פעם מחדש את העצים הנעדרים, להבחין ב"אין" מתוך ה"יש" – וליצור "המשכיות" בדרכו. זו הייתה דרכו של קדישמן לבחון את ההבדלים, או הגבולות בין הקיים ללא-קיים, ויותר מזה, את עצם יכולתנו לדעת מה באמת קיים ומה מוגדר רק על-יד חסרונו.
בורות נשברים
בימים אלה (מרץ – אפריל 2024) מוצגת תערוכתו של אולמן "בורות נשברים" בגלריה לאמנות עכשווית ברמת-השרון (שדרות ויצמן 20). מבנים מהודקים עשויים חול אדום מאדמת החמרה של השרון, המותירים בזיכרון, כמובן, את הבורות שנחפרו ואשר מהם הובא החול אל חלל התערוכה. הקווים הישרים, המדויקים שבהם עוצבו המבנים המוצגים עשויים לרגע ליצור תחושה של סדר ויציבות; אלא שמחשבה שנייה מציפה אל סף התודעה את ההבנה שערימות החול עשויות להתפרק ואולי אפילו להתעופף ולהתפרק לחלוטין בכל אינטראקציה עם אוויר בתנועה, תופעה שאנו נוהגים לכנות בשם הציורי "רוח".
אם לא די בתחושת ה"תיכף לא אשוב" הזאת, אולמן חוזר ומזכיר לנו את תכונותיו המיוחדות של החסר, של ה"חור", או ה"בור", והפעם, על רצפת הגלריה החלקה והנקייה הוא פשוט יוצר בפסלי החול שלו מעין מגרעות בעלות מאפיינים צורניים ידועים, מוכרים ומזוהים: שולחן, כסא, סולם, גג, ועוד. כלומר, החול, החומר שהותיר אחרין בור "בצורה שלו", מכיל עכשיו בתוכו מעין "בורות-בתוך-חומר-שנחפר-מבורות", והשאלה העולה עכשיו היא אם חסר בתוך חסר הוא "יש"? (כמו שמינוס – מינוס הוא פלוס)? או שאולי הוא "חסר בריבוע"?
עוד על מיכה אולמן ("אחרי מות קדושים אמור):
עוד על פאול צלאן ("על שירת הבהלה של פאול צלאן"):
