ילד האתמול. אייזיק אסימוב ורוברט סילברברג. תרגום: עמנואל לוטם.
כתר 272 עמודים.
.
הספר הזה הוא מעין אילתור ארוך ומורכב, ששני נגני ג'ז
וירטואוזים מאלתרים על בסיסו של "סטנדרד" זנוח. לא כל סטנדרד זוכה
לאילתורים ברמה כזאת, המבוצעים על-ידי נגנים מפורסמים כל כך. אבל מה
לעשות, שגם נתוני פתיחה כאלה, לא תמיד מצליחים להבטיח את איכותה של
התוצאה.
סיפורי המד"ב הקלאסיים (ה"סטנדרד'ס") נולדו, למעשה, במיטת סדום
של המגזינים הניו-יורקיים בשנות ה20, ה-30, וה-40. שם למדו
סופרי הז'אנר וקוראיו להסתפק במועט, ולקדש את הרעיון על-פני
המרכיבים הספרותיים. אם זה טוב ואם זה רע, ההעדפה הזאת היא עדיין
אחד מעקרונותיו הבסיסיים של המדע הבדיוני. לספר מד"ב המציג רעיון
טוב, יש זכות קיום, גם אם (כמו ספריו של אסימוב), הוא לא כתוב
כיצירת מופת קלאסית. לעומת זאת, מלאכת מחשבת ספרותית, חסרת רעיון
חדשני ומעורר, לא תתקבל למדף המדע הבדיוני.
ככה זה התחיל. אחר כך בא עושר גדול, ורומנים של מד"ב כבשו את
המדף ואת הלבבות. ורומן, כידוע, עושה רושם רב יותר, בהשוואה לאיזה
סיפורון קצר. אלא שכאמור, חלק ניכר מיצירות המופת של הז'אנר הופיעו
כסיפורים קצרים. כדי להימנע מחוסר הצדק הגלום בעובדת החיים הזאת,
אפשר, כמובן, לחזור אל הסיפורים האלה ולספר אותם מחדש, כשהם עטופים
בתיאורים רחבים ככל האפשר ומנוקדים בפרטים רבים ככל האפשר. כך
מפיקים הרבה עמודים ו"מנפחים" ספר.
אסימוב כבר עשה זאת) יחד עם ידידו סילברברג (לאחדים מסיפוריו
הקלאסיים. הראשון שבהם, הוא "שקיעה". עכשיו חוזר
גם הניגון (הסיפור) "ילד קטן ומכוער". שלא כמו "שקיעה", שהוא סיפור של רעיון,
"ילד קטן ומכוער" הוא סיפור של אווירה הבונה את עצמה. לכאורה, יש
כאן צידוק מסוים להרחבת התיאורים ולבנייה מסודרת ומעמיקה יותר של
הדמויות. בנייה כזאת יכולה גם להצדיק את קריאתו של סילברברג
המהורהר אל הדגל האסימובי הפרוע. אבל צדק לחוד, ותוצאה לחוד.
מדובר בסיפור על חברה כלכלית המצליחה לבנות בועת "סטסיס" שהיא
מעין אזור אקסטריטוריאלי של הזמן. אל תוך הבועה הזאת, הם "שואבים"
חפצים ואורגניזמים מן העבר, כאשר גולת הכותרת של הניסוי, הוא ילד
ניאנדרתלי המועבר – חי, שלם ובריא – אל העתיד, כלומר, אל ההווה של
הסיפור. הבעיה היא, שבשל שיקולים מדעיים בסיסיים, חייבת להתקיים
הפרדה מלאה בין הסטסיס לבין העולם החיצון העכשווי. במלים אחרות,
ה"מוצגים" מהעבר אינם רשאים לצאת מבועות הסטסיס שלהם. לילד
הניאנדרתלי ממונה מטפלת מסורה הנקשרת אליו בכל נימי נפשה, כך שבבוא
הרגע שבו (משיקולים כלכליים) מבקשים המדענים להחזיר את הילד אל
תקופתו, מעדיפה המטפלת לחזור איתו 40,000 שנים אל העבר.
סיפור אנושי טוב שלכל הדעות יכול לשמש בסיס לרומן. אלא
שהספר הזה אינו רומן. הוא סיפור קצר-ארוך. ה"עיבוי" בוצע בו בדרך
של הכברת הסברים "מדעיים" על המתרחש, ובתוספת תיאורים צורניים
כלליים של אנשים, מקומות, מזג האוויר, ועוד. השיחות בין הדמויות
גולשות לא אחת למסכת של הרצאות הדדיות, שלמעשה מיועדות לאוזנו של
הקורא, המאזין מחוץ לתמונה (ב"סטסיס" אחר?). השורה התחתונה: הנה
עוד ספר אבוד. הוא כבד יותר מהסיפור המקורי, עבה יותר, אבל אינו תורם
יותר להבנת המצב הייחודי המתואר בו.
