בסתיו של שנת 2012, התמנתה מריסה מאייר למנכ"לית ענקית האינטרנט והתקשורת יאהו. היא הייתה אז בת 38, כשמאחוריה ניסיון רב שנים בתפקידי ניהול ופיתוח בגוגל. ביום שבו פורסם דבר מינויה, הודיעה מאייר שהיא בהריון, ושבדעתה לקחת חופשת לידה מקוצרת, ולחזור לעבודה שבועיים בלבד לאחר הלידה. ההודעה הציתה ביקורת עולמית על "האם המזניחה", כשדברי ההגנה המעטים שפורסמו התייחסו בעיקר לכך ש"בימינו" (כלומר, בעשור השני של האלף השלישי), נשים יכולות לנהוג אחרת מכפי שנאלצו, או נדחקו לנהוג בעבר שבו התפיסה הכוללת הייתה ש"מקומה העיקרי של האשה הוא בבית, ומשימתה העיקרית היא טיפול וטיפוח המשפחה". במלים אחרות, ההתנהלות של מאייר נתפסה בעיקר כמעין מאפיין תקופתי, שנובע מהתפיסה הפמיניסטית המתגברת בחברה ובכלכלה המערבית.
רוזלין זוסמן יאלו. צילום: ויקיפדיה
אפשר רק לתהות מה היו כל אותם מבקרים אומרים, אילו חיו בשנת 1952, כאשר רוזלין זוסמן יאלו ילדה את בנה הראשון, בנימין. הפיסיקאית הצעירה חזרה למעבדת המחקר שבוע אחד בלבד לאחר הלידה, כשהיא נושאת אתה את התינוק. "לידה היא דבר טבעי", היא אמרה, "ושום דבר טבעי לא אמור לעצור את מהלך החיים". היא המשיכה, עם התינוק, לקדם את המחקר שלימים זיכה אותה בפרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה לשנת 1977, כשמעת לעת פרשה למשרד צדדי כדי להניק את בנימין התינוק.
רוזלין זוסמן נולדה בשנת 1921 בניו-יורק, להורים עניים וחסרי השכלה. אביה היה בעל חנות קטנה למוצרי אריזה. כמקובל במשפחות יהודיות, גם כאשר נסיבות החיים מנעו מההורים השכלה ולחצו אותם אל מתחת לקו העוני, הם עדיין שאפו להעניק לילדיהם השכלה גבוהה, אותה תפסו כמפתח לחיים טובים ומספקים יותר. היא למדה לקרוא ולכתוב בגיל שלוש, ואחיה הגדול נהג ללוות אותה לספריה, שם נהגה להחליף ספרי קריאה שהתאימו לילדים גדולים ממנה בהרבה. בבית-הספר לבנות שבו למדה, היא הצטיינה בלימודי מתמטיקה, כימיה ופיסיקה, וכשהסביבה ניסתה לנתב אותה לתחומים ש"מתאימים יותר לילדות" (כמו תפירה, למשל), זכתה לחיזוק מאביה שחזר ושינן באוזניה שילדות יכולות לעשות כל מה שהן רוצות, ללא הגבלה. רוזלין נודעה כילדה עקשנית וממוקדת, שאי-אפשר היה להסיטה מהמסלול שבחרה לעצמה. לאחר שסיימה את לימודיה בבית-הספר התיכון, בגיל 15, התקבלה למכללת הנטר לבנות בניו-יורק. בשנת 1941, בהיותה בת 20, קיבלה תואר ראשון בהצטיינות יתירה בכימיה ופיסיקה, ואף על פי כן מועמדותה למילגה ללימודי תואר שני נדחתה שוב ושוב, על-ידי אוניברסיטאות שונות. מצב העניינים הזה התחבר היטב לאזהרות ועצות שקיבלה בשנותיה במכללה, שלפיהן היה עליה לרכוש מיומנות בהקלדה במכונת כתיבה, כדי שתוכל לקבל עבודה בתפקיד המתאים לאשה באותם זמנים: מזכירה.
למשפחה לא היו אמצעים לשלם בעצמם את שכר הלימוד הגבוה מאוד באוניברסיטאות האמריקאיות, אבל אז התברר שאם רוזלין תעבוד באוניברסיטה, בכל תפקיד שהוא, היא תהיה רשאית להשתתף בקורסים שונים. היא התקבלה אפוא לעבודה כמזכירה באוניברסיטת קולומביה, ולקחה קורסי לילה במדעים.
ה"סידור" הזה פעל היטב כשנתיים, עד שהיא קיבלה הודעה מאוניברסיטת ויסקונסין שהיא התקבלה ללימודים גבוהים, ולמשרה של עוזרת הוראה, על בסיס מועמדות שהגישה כשלוש שנים לאחר מכן. הקבלה המאוחרת נבעה, ככל הנראה, מהעובדה שגברים רבים שהתקבלו ללימודים באוניברסיטה לא התייצבו בסופו של דבר ללימודים, שכן רבים מאד התגייסו לצבא ארצות-הברית שכבר הייתה נתונה אז במלחמת העולם השנייה.
האשה הצעירה – היא הייתה אז בת 23 – הייתה האשה היחידה באוניברסיטה, בין 400 מרצים ועוזרי הוראה גברים; ואחת מארבעה יהודים בלבד.
האשה הצעירה – היא הייתה אז בת 23 – הייתה האשה היחידה באוניברסיטה, בין 400 מרצים ועוזרי הוראה גברים; ואחת מארבעה יהודים בלבד. מאוחר יותר סיפרה שהייתה זו חוויה לא פשוטה בעברה, שכן מימי בית-הספר היסודי ועד למכללה היא תמיד למדה במסגרות שיוחדו לבנות, ולא הייתה רגילה לנוכחות של גברים בסביבת הלימוד שלה.
אחד מארבעת היהודים הבודדים באותה סביבת לימודים והוראה, היה אהרון יאלו, בן של רב, ששמר בקפדנות על מצוות ונוהגי הדת היהודית. רוזלין ואהרון, שנפגשו ביום הראשון ללימודים, חלקו תחומי עניין, הפכו בתחילה לחברים טובים, ובהמשך התאהבו זה בזו – ונישאו. בשנת 1945 שניהם קיבלו, באותו טקס הסמכה, תואר דוקטור בפיסיקה גרעינית. אהרון החל לעבוד כחוקר במרכז רפואי גדול בניו-יורק, ורוזלין, שלא הצליח לקבל משרה במחקר מדעי-רפואי, חזרה למכללת האנטר לבנות, הפעם כמורה לפיסיקה.
כעבור שנתיים של הוראה, בשנת 1947 היא קיבלה הצעה ממרכז רפואי אחר בניו-יורק, לחקור שימושים רפואיים אפשריים בחומרים רדיו-אקטיביים. בתחילה הייתה זו משרה חלקית, אך כעבור כשנתיים, קיבלה מינוי כסגנית מנהל מעבדת האיזוטופים הרדיואקטיביים של של בית-החולים.
איזוטופ הוא מעין גרסה של יסוד כימי. זהות היסוד הכימי נקבעת על-פי מספר הפרוטונים, בעלי המטען החשמלי החיובי, המצויים בגרעין האטום שלו, ועל-פי מספר האלקטרונים, בעלי המטען החשמלי השלילי, המקיפים אותו. בגרעיניהם של רוב האטומים מצויים, לצד הפרוטונים, גם חלקיקים ניטרליים (חסרי מטען חשמלי) הקרויים ניטרונים. חלקיקים אלה הם כבדים יחסית (משקלו של ניטרון דומה למשקל הפרוטון), אבל שינוי במספר הניטרונים שבגרעין, אינו משנה את זהות היסוד הכימי. כך, למשל, קיימים אטומים "רגילים" של פחמן, וכן אטומי פחמן שבגרעינם יש ניטרון אחד נוסף, ואפילו כאלה שבגרעינם יש שני ניטרונים נוספים. במילים אחרות, קיימות גרסאות שונות של אטומים של אותם יסודות כימיים. הגרסאות הללו קרויות "איזוטופים". מבחינה כימית, האיזוטופים השונים של אותו יסוד כימי, מתנהגים בדיוק כמו אטומים רגילים, אבל מבחינה פיסיקלית הם מתנהגים לעתים באופן שונה. ראשית, הם כבדים, או קלים יותר מהאטום הרגיל, אבל בנוסף לכך, חלק מהם פולטים קרינה רדיו-אקטיבית.
הקרינה הרדיואקטיבית מורכבת משלושה סוגי קרינה שונים .קרינת אלפא מתבטאת בפליטה של גרעיני הליום (שכל אחד מהם כולל שני פרוטונים ושני ניטרונים). קרינת ביתא מורכבת מאלקטרונים ,הנוצרים בגרעין כתוצאה מהתפרקות שחלה בו; ואילו קרינת גאמא היא קרינה אלקטרומגנטית בעלת אורך גל קצר מאוד. כאשר קרינה רדיואקטיבית פוגעת בבעל-חיים ,או באדם ,חלקיקי הקרינה השונים) אלפא ,ביתא וגאמא (מזיזים אלקטרונים הכלולים בחומרי הגוף ממקומם ,ומשנים את הקשרים הכימיים ביניהם. כתוצאה מכך יכולים להתחולל תהליכים שיפגעו בתאי הרקמות של הגוף. ברפואה משתמשים בקרינה הרדיואקטיבית כדי לפגוע בתאים סרטניים ולהרוס גידולים. אבל לרוזלין זוסמן יאלו, היה רעיון לשימוש אפשרי נוסף בחומרים אלה. רעיון זה התבסס על האפשרות לאתר במדויק את מיקומו של חומר רדיואקטיבי – גם אם הוא מצוי בתוך הגוף – על-פי קליטת הקרינה שהוא פולט, וניתוח נתוני פיסיקליים שונים שלה.
בהיותה פיסיקאית, היא נזקקה לשותף למחקר, שיוכל – ויורשה – לבצע ניסויים בבני-אדם. ואכן, בבית-החולים פגשה את הרופא סולומון ברסון, שאתו מצאה שפה משותפת, ותחום עניין משותף. השניים יצאו יחד למסע מחקר פורה ומוצלח, שנמשך 22 שנים, עד למותו של ברסון. הייתה זו שותפות עמוקה. השניים התבדחו לא אחת על כך שיש ביניהם קשר טלפתי, ובעת שדיברו, או אפילו הרצו יחד, הם לא אחת נכנסו זה לדברי זו, והשלימו דברים שהאחר החל לומר.
השניים החלו לחקור את אפשרות השימוש באיזוטופ רדיואקטיבי של היסוד הכימי יוד, בטיפול במחלות של בלוטת התריס. בהמשך מצאו דרך למדוד בדרך זו גם אינסולין וכן הורמונים וחלבונים נוספים. כך פיתחו, למעשה את השיטה הקרויה "מבחן רדיו-אימוני" המסומן בקיצור באותיות RIA. מדובר בבדיקת מעבדה שבה מחדירים ומצרפים איזוטופים רדיואקטיביים למרכיבים מסוימים שאחריהם מבקשים לעקוב (מרכיב מסוים של הגוף, או חומר אחר, או תרופה המוחדרים אליו). באמצעות מעקב אחר הקרינה הרדיואקטיבית שפולט האיזוטופ שהוצמד לצורך המעקב, אפשר למדוד ריכוז (ואפילו ריכוזים מזעריים) של נוגדנים או אנטיגנים ספציפיים בדם, וכן גם ריכוזים ומיקומים, לרבות מסלולים ופיזור, של ויטמינים, אנזימים, הורמונים ותרופות.
בעת שביצעו את המחקרים שהובילו לפיתוח היישום הרפואי המפתיע הזה בפיסיקה גרעינית, ילדה רוזלין את בנה הראשון בנימין, וכאמור, חזרה עם התינוק, היישר למעבדה, שבוע אחד בלבד לאחר הלידה.
בעת שביצעו את המחקרים שהובילו לפיתוח היישום הרפואי המפתיע הזה בפיסיקה גרעינית, ילדה רוזלין את בנה הראשון בנימין, וכאמור, חזרה עם התינוק, היישר למעבדה, שבוע אחד בלבד לאחר הלידה. צוות המחקר, הלא גדול, התרגל להפסקות ההנקה של זוסמן יאלו, שככל הנראה הייתה הראשונה גם בתחום זה של ייסוד "פינות הנקה" דיסקרטיות במקומות עבודה. כעבור שנתיים, כשילדה את בתה אילנה, חזר ה"סידור" הזה על עצמו.
שלא כמו אמהות "קרייריסטיות" רבות בזמננו, רוזלים זוסמן יאלו לא העסיקה מטפלות ומבשלות. בעת שילדיה למדו בבית-הספר, היא חזרה הביתה מדי יום ובישלה להם בעצמה את ארוחותיהם. המטבח בבית היה כשר, לבקשתו של בעלה, אהרון, שהיה בנו של רב אורתודוקסי ושמר על הלכות הדת היהודית. דרישות הכשרות מוסיפים נטל מסוים על מי שמנהל את המטבח (מדובר גם במאכלים שמותר או אסור לאכול, וכן בהפרדה מוחלטת של מערכות כלים בין אלה שמשמשות להכנת ואכילת מאכלים שכוללם בשר, לבין אלה שכוללות מוצרי חלב – וכמובן אין להכין מאכלים שכוללים בשר וחלב יחד). אבל רוזלין לא היססה, וקיבלה בפשטות את בקשתם של בעלה והוריו. היא אמרה לא אחת ש"נשים אכן שונות מגברים. כדי להצליח, הן נדרשות להתאמץ יותר".
בשנות ה-60 של המאה ה-20, נעשתה שיטת המדידה והמעקב הרדיואקטיבית של זוסמן יאלו וברסון לכלי מרכזי ברפואה המתקדמת. בעקבות זאת הוצעה לה משרת מחקר בבית-הספר לרפואה של המרכז הרפואי "הר סיני" בניו-יורק; ובעקבות זאת הגיעו כיבודים, משרות ותפקידים בכירים רבים נוספים. השניים, אפשר לומר, ראו ברכה בעמלם, עד שברסון מת מהתקף לב בשנת 1972.
מנקודה זו המשיכה רוזלין זוסמן יאלו את המחקר בעצמה, ובשנת 1977 התבשרה שנבחרה לקבל את פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה. היא הייתה האשה האמריקאית השנייה שזכתה בפרס בקטגוריה זו. הראשונה, גרטי קורי (גם היא ממוצא יהודי), זכתה בפרס 30 שנה לפני כן, בשנת 1947 – השנה שבה קיבלה זוסמן יאלו את ההצעה הראשונה למשרת מחקר מסודרת במרכז רפואי. בנאום קבלת הפרס הדגישה זוסמן יאלו את החשיבות בכך שנשים יעסקו במחקר פורץ דרך. "יש בינינו אנשים שעדיין סבורים שמוטב שאשה לא תרוויח ולא תשאף להישגים גבוהים מאלה של שותפיה הגברים, ובמיוחד שלא תעלה בהישגיה על בעלה שלה. אני סבורה שטוב נעשה אם נתייחס לכל אדם באשר הוא, גברים ונשים כאחד, כאל מי שבאופן טבעי מצופים לשאוף למקום הגבוה ביותר שאליו יוכלו להגיע. ובמיוחד, חשוב לשנות את תפיסתן של נשים בעניין זה. כי אם נשים לא יאמינו ביכולותיהן – איש לא יאמין בכך".
לאחר הטקסים והראיונות, היא חזרה לעבוד במעבדתה, ולאורח חייה הצנוע, לרבות בישול והכנת הארוחות היומיות לבני משפחתה, ועבודה משותפת עם מי שכינתה "ילדי המקצועיים" – סטודנטים שלימדה ואשר הפכו לימים למדענים וחוקרים בזכות עצמם, ואשר עמם אהבה במיוחד לשתף פעולה. בשנת 1988 זכתה בכבוד הגדול ביותר שהאומה האמריקאית יכולה להעניק למדען או מדענית: היא זכתה במדליה האמריקאית הלאומית למדע.
היא סירבה לרשום פטנט על השיטה שפיתחה עם ברסון, ובכך אולי החמיצה הזדמנות להתעשר, אבל מעולם לא התחרטה על כך. "אני נשואה באושר, יש לי שני ילדים נפלאים, יש לי מעבדה שבה אני יוצאת להרפתקאות ולמסעות אל הלא נודע, אני בריאה. מה עוד אפשר לבקש?".
בגיל 82 החליקה ונפלה בביתה, ומאז נאלצה להיעזר בכיסא גלגלים. בת 90 הייתה במותה, בשנת 2011.
