שקיעה. אייזיק אסימוב ורוברט סילברברג. תרגום: עמנואל לוטם. כתר.
286 עמודים.
.
יכולתו של האדם להישרד במצבים משתנים ולא מוכרים, היא הציר
שסביבו סובב הסיפור הזה, שרבים הכתירו אותו כסיפור המדע הבדיוני
הטוב ביותר שנכתב מעולם. והמסקנה העגומה למדי העולה ממנו, אומרת שדי
בשינוי טריוויאלי וזמני של "חוקי המשחק", כדי למוטט את התרבות
האנושית עד עפר ואפר. אנחנו זקוקים לקרקע מתחת לרגלינו, אבל לפעמים
אנחנו נוטים לשכוח שהקרקע ה"בטוחה" שלנו אינה אלא גוש חומר המסתחרר
ומתנודד בחלל ריק במהירות אדירה, תוך שהוא מקיים מאזן כוחות מורכב
מאוד עם גופים אחרים, גדולים וקטנים ממנו. גם אם חקרנו ומצאנו את
רוב אורחותיו של העולם שעל-פניו אנו חיים, עדיין ייתכן שהוא טומן
בשרוולו עוד כמה גחמות שהוא נוהג להוציאן אל הפועל מדי, נאמר, מאה
מיליון שנים.
אגדות עם ומשלים ידועים, נותנים ביטוי לתפיסה הרווחת, שלפיה
אין טעם וסיבה להטיל ספק בעובדה שמחר תזרח השמש. זו עובדה ברורה
כשמש, נתון שאינו ניתן לשינוי. אבל מה אם יתברר שמדי מאה מיליון
שנים, נכנס כדור-הארץ למצב אסטרונומי לא מוכר, שבו השמש חדלה לזרוח
ואורה אינו מגיע אליו במשך, נאמר, שבוע ימים? אחרי הלילה האפל והקר
במיוחד שיימשך פרק זמן השווה לשבע יממות, יחזור המחזור המוכר של
היום והלילה. העולם יחזור לקדמותו, אבל האם האנשים שיחוו את החוויה
הזאת יהיו כשהיו לפניה?
"שקיעה" מתאר מצב דומה לזה, שלמעשה הוא חריף וחמור ממנו בהרבה.
הסיפור מתרחש בכוכב-לכת המקיף מערכת מורכבת של שש שמשות. זהו עולם
של יום תמידי. שתיים-שלוש שמשות תמיד מצויות בשמים ומציפות אותו
באורן. הלילה בו הוא עניין יחסי, והוא "יורד" כאשר ברקיע נראות
השמשות החלשות יותר. זהו עולם שהתפתחו בו תרבות, מדע טכנולוגיה
ואמנויות ברמה גבוהה למדי, אבל איש עדיין לא המציא בו את הנורה
החשמלית, מפני שלאיש אין בה צורך. האור הוא אחד ממשאבי הטבע
המצויים, הזולים והמובנים מאליהם. תושבי לגאש (זה שמו של העולם
ההוא) לא התכוננו לחיות בחושך, כפי שבני-האדם בכדור-הארץ אינם
מתכוננים לחיות ללא אוויר לנשימה.
הרמז הראשון לבאות ניתן דווקא במחקר ארכיאולוגי המגלה שתרבויות
קדומות קמו בלגאש בפרקי זמן כמעט קצובים, ושכולן כילו את עצמן
בשריפות ענק (רעיון שזכויות היוצרים עליו שייכות לפילוסוף היווני
הרקליטוס). משמעות הממצא הזה עשויה להתבהר לאורו של מחקר אסטרונומי
המראה שמדי 2,049 שנים, נוצר מצב אסטרונומי זמני (הכולל ליקוי
חמה), שבו יורדת עלטה מוחלטת על לגאש. ואז, כדברי המיתוס הלגאשי
העתיק, מופיעים בשמים דברים נוראי הוד הקרויים כוכבים, והם שודדים
מהאנשים את נפשותיהם. ה"נשמות השדודות", המטורפות מאימה, בנסותן
להתגונן מפני הכוכבים, מעלות באש את כל הנקרה על דרכן. רוב
האוכלוסיה נשמד במהומות וכך, כשחוזר העולם לסדרו, נאלצים שרידי
האנושות להתחיל ולבנות תרבות חדשה, מקו ההתחלה.
המדענים המנסים להזהיר מפני הבאות, מתקבלים, פחות או יותר, כמו
מי שהיה מופיע אצלנו ומנסה להזהיר שמחר לא תזרח השמש. העולם דוהר
במסלולו האסטרונומי לעבר האבדון הבלתי נמנע.
את הסיפור הזה כתב אסימוב בן ה-21 בשנת 1941, לאחר ששוחח עם
העורך האגדי של כתב-העת "אסטאונדינד סיינס פיקשן", ג'ון קמפבל
(הבן). קמפבל ציטט לפני אסימוב אמירה של המסאי האמריקאי ראלף ואלדו
אמרסון: "אילו הופיעו הכוכבים רק לילה אחד בשנות אלף, עד מה היה
האדם מאמין ומעריץ, ושומר לדורות רבים את זכר עיר האלוהים". לימים
סיפר אסימוב על אותה שיחה: "דיברנו על כך מעט, ואחר כך הלכתי הביתה,
ובמשך כמה שבועות כתבתי את הסיפור". באותם ימים נהג קמפבל לשלם שכר
סופרים של סנט אחד למילה. הסיפור המקורי מנה 12,000 מלים, ולפיכך
ציפה אסימוב לקבל בעדו 120 דולר. אבל קמפבל הפתיע אותו בבונוס,
ושילם לו לפי מפתח של 1.25 סנט למלה. 150 דולר טבין ותקילין. כך
התחיל מסע הפסגות של הסיפור הקלאסי הזה, שהיה להיטו הראשון של
אסימוב הצעיר. משער ה"אסטאונדינג", הוא הגיע למאות אנתולוגיות של
מדע בדיוני, תורגם כמעט לכל שפה אפשרית, ושם את מחברו על המפה.
בעברית בלבד ידועות שלוש גרסאות שלו. בסקר שערך איגוד סופרי המד"ב
בשנת 1965, הוכתר "שקיעה" בתואר "סיפור המד"ב הטוב שבכל הזמנים".
רק אסימוב לא היה מרוצה. לפי עדותו, הוא ניסה שוב ושוב לשחזר
את ההצלחה – ללא הצלחה. "לא ידעתי איך עשיתי זאת", אמר פעם, "ככל
שהדבר נוגע לי, פשוט ישבתי וכתבתי, מהר ככל האפשר, כפי שאני נוהג
תמיד". משהו ממורת רוחו של הסופר כלפי יצירתו, חלף אולי כשאסימוב
הוציא לאור אסופה מסיפוריו שכללה את "שקיעה". בהקדמה לאסופה הזאת
הוא מציע לקוראים לבחון את ההתפתחות שחלה בכתיבתו ("אם בכלל") מאז
"שקיעה". אבל האנתולוגיה הפרטית הזאת התגלתה כפיתרון זמני. האימפקט
האדיר של הסיפור החד-פעמי הזה המשיך לרדוף את אסימוב, שכתב אחריו
יותר ממאתיים ספרים שבקבלות הפנים לרגל הוצאתם לאור, כונה תמיד
"הסופר המהולל, מחברם של 'שקיעה' וסיפורים אחרים".
הגרסה המורחבת של "שקיעה", נועדה לאפשר לסופר להיפרע
סופית מהגל שנשא אותו אל הפיסגה. הפעם, החליט, הוא הולך על "ספרות"
במלוא משמעותה של המלה. לשם כך חבר עם רוברט סילברברג, ענק מדע
בדיוני ידוע, שרכש לעצמו זכויות קיום במחוזות שונים לחלוטין של
הז'אנר. אסימוב, החסכני והתכליתי, ביקש לצבוע את רעיונותיו החותכים
בתיאורי אווירה מהורהרים, פילוסופיים משהו, מיסודו של סילברברג.
בשביל הקורא המכיר היטב את שניהם, זהו שילוב מעניין באי-אפשריותו.
בשביל הקורא שנפגש איתם לראשונה, הספר הזה עלול להיות מקור לתחושת
אי הנוחות המלווה את העיסוק ביריעות התפורות תפירה גסה. אם לא די
בכך, נראה שבדרך ל"הרחבת היריעה", איבד הסיפור גם משהו מהקצב הנכון
כל-כך שאיפיין את גרסתו המקורית.
מה בעצם עושה את הסיפור הזה למרתק כל כך? מה כל כך חשוב בגורלה
של תרבות בדיונית שמתקיימת על כוכב-לכת המיטלטל במרחבי הדמיון?
התשובה על כך קשורה לתפיסה שנעשתה ברבות הימים לאחת מאמות המידה
הבסיסיות של המדע הבדיוני כולו. בגרסה המורחבת של "שקיעה",
מביאים המחברים את ניסוחו הקדום של אמרסון לתפיסה הזאת: עולם אחר?
אין שום עולם אחר. זה רק אנחנו, חבר'ה. זה כל מה שיש.
