מי שיוצא בימים אלה לקרוז בים סרגאסו, ליד ברמודה, מקבל
בעד כספו, מלבד חופשה רטובה-חמימה, גם מתח שרירי מסוים, הרפתקה
שאחריה יוכל לומר "אני הייתי שם", מה שיהפוך אותו למרכז החברתי של
הרבה מסיבות. לא מעט אנשים מאמינים כי שיט במימי משולש ברמודה שקול
לקפיצת ה"סאלטו מורטלה", על-אף העובדה שכאן, בינתיים, הסכנה עוברת
עליך בנעימים. כסא נוח על הסיפון, שמש חמימה, מרטיני עם זית. סי מדאם,
נו מדאם.
אבל יכול להיות שכאן, בדיוק במקום שבו עלה ונעלם לפני רגע הגל
הזה, מימין, נעלמה בלי להשאיר עקבות, ה"מארין סולפור קווין", ספינת
משאות אמריקאית שאורכה כ-130 מטרים. (2 בפברואר 1963). שטה לה
אוניה, בים רגוע, במזג אוויר טוב, הקברניט מדווח בקשר שהכל בסדר,
ופתאום דממה. והספינה, על כל מלחיה, נעלמת כאילו בלע אותה משהו
שלא מן העולם הזה. משהו כמו הסיפור על סקילה וחריבדיס, שתי מפלצות
יווניות מיתולוגיות, שעשו קריירה בין דפיה של ה"איליאדה". סקילה נהגה,
בפשטות, לנטות את ששת צוואריה מעל למיצר ימי כלשהו, וללעוס להנאתה
את ראשיהם של הספנים שניסו לעבור בו בספינותיהם. חריבדיס שתתה
ופלטה את כל מי הים שלוש פעמים ביום, תהליך שהיה הרה גורל לספינות
שניסו לעבור בקרבתה.
יש הרבה סיפורים כאלה. הרבה יותר מדי. רשימה חלקית של הנעלמים
במימי משולש ברמודה, או באוויר שממעל לו: חמישה מטוסי MBT אוונג'ר
(5 בדצמבר 1945), ה"מארטין מארינר" שנשלח להצילם, הספינה "סיקלופס"
(19,000 טון, 309 אנשי צוות ונוסעים), הספינה "איתקה איילנד" (נובמבר
1968), הספינה "אניטה" (20,000 טון, 32 אנשי צוות, מארס 1973), ועוד.
בעד "אניטה" שילמה חברת הביטוח "לוידס", לבעליה, שלושה מיליון דולר
(לפי השער של 1973). מי שמכיר את נכונותן של חברות הביטוח לשלם
פיצויים, יידע גם להעריך את המאמצים שהשקיעה החברה באיתור הספינה או
כל חלק ממנה – ולשווא. ויש גם לא מעט סיפורים על ספינות שלא נעלמו,
ורק אנשי צוותן נעלמו מהן וגורלם לא נודע. בכמה מקרים נמצאו ספינות
רפאים כאלה נסחפות בזרמי הים, כשכל תכולתן ארוזה במחסניהן, וכל
מערכות ההיגוי והניווט שלהן, תקינות.
רשימת הנעלמים המלאה (רובם נעלמו בשעות היום ובמזג אוויר נאה),
ארוכה למדי, וגולת הכותרת שלה היא, ללא ספק, הצוללת הגרעינית
האמריקאית "סקורפיון", שנעלמה לאחר שב-28 במאי 1968 שידרה שדרים
שגרתיים. לאחר מבצע חיפושים נרחב, שלא העלה דבר, הוכרזה הצוללת,
ב-5 ביוני 1968, "אבודה". כמה חודשים לאחר מכן, גילו אנשי צוותה של ספינה
המשמשת למחקר אוקיינוגרפי, שברים שזוהו כשבריה של "סקורפיון", מדרום
לאיים האזוריים, בעומק של יותר משלושה קילומטרים. ה"סקורפיון", אם כן,
לא נעלמה. היא השאירה עקבות. לפחות לפי השערה אחת, היא הוטבעה
מפני שניסתה להתנגד למי שביקש לשבות אותה, כפי שעשה לכל הספינות,
האנשים והמטוסים האחרים.
כל האירועים האלה התרחשו במשך השנים בסמיכות מקום מחשידה.
באוקיינוס האטלנטי המערבי, לא רחוק מחופי ארה"ב. מדובר במעין משולש
דמיוני, שתחום בקווים שבין ברמודה לפלורידה הדרומית, ומשם (דרך איי
בהאמה ופורטו ריקו), לנקודה כלשהי בים, המצויה בקו ישר החוזר
לברמודה. תיאורים אחרים מציעים "ריבועי ברמודה" או "מעגלי ברמודה",
אבל ביסודו של דבר, אם מקבלים את ההנחה שיש בקרבת ברמודה אזור
מוגדר כלשהו שמי שעובר בו מועד להיעלמות לא מוסברת, או, שלפחות
"משהו שם באמת לא בסדר", נשארת רק המלאכה השולית של הסברת התעלומה
ופתרונה. והפתרון הוא קל ופשוט מאוד. עובדה, הרבה אנשים הציעו הרבה מאוד
פתרונות, כמעט ללא מאמץ. אלה פתרונות שאי אפשר לסתור אותם (בין
היתר, מפני שגם אי אפשר להוכיחם), אבל זה לא גורע דבר מביטחונם של
המאמינים בהם.
בין אלה אפשר למנות נחשולי גיאות פתאומיים (צונאמי) שנגרמים כתוצאה
מרעידות אדמה תת-ימיות, התקפה של מפלצות ים, מערבולות
אלקטרו-מגנטיות (ויש אפילו המרחיקים עד אמונה במערבולות
גרביטציוניות), התכווצויות אטמוספריות קצרות מועד במיוחד, שהודפות
בעוצמה את המטוסים אל המים ואת הספינות אל קרקע הים, חטיפה ("לצורכי
מחקר") על-ידי טייסיהם של עצמים מעופפים בלתי מזוהים (בפשטות, צלחות
מעופפות), או על-ידי ישויות תת-מימיות נבונות בעלות טכנולוגיה
מתקדמת, או על-ידי נוסעים מהעתיד, או, סתם "אברציה של זמן ומרחב,
המוליכה לממד אחר".
ברשימה הזאת יש רעיונות סבירים יותר ופחות. למשל, יותר מדי
אנשים מוכנים להישבע שראו במו עיניהם, או שמעו ממישהו שאין סיבה
להטיל ספק באמינותו, על נחשי ים ענקיים המסתובבים בים סרגאסו,
הידוע כמקום שבו מתרבים הצלופחים (כלומר, דווקא שם הם מעדיפים
לקיים את מצוות פרו ורבו). אבל נחשי ים גדולים ככל שיהיו אינם
יכולים לבלוע או להטביע ספינה בת 20,000 טונות, ובוודאי שאינם יכולים
להרקיע ולהפיל מטוסי קרב.
טייסים שנעלמו על מטוסיהם דיווחו לפני כן על אי סדירות בפעולת
המצפנים שסיבתה אינה ידועה, ושלמעשה, לא הורגשה בספינות ומטוסים
אחרים שהיו באזור. זה בדיוק מה שהוביל לתיאוריית השבי על ידי האנשים
הירוקים הקטנים, הנוהגים) לפי אמונות שונות (לחצות את אטמוספירת
עולמנו כשהם נוהגים בצלחות מעופפות המכונות בכינוי הלא מצודד
"עב"מים". הם מכוונים קרן אלקטרומגנטי ,כלפי קורבנם המיועד, ורק אליו,
וגורמים לו לבלבול. סטיוון שפילברג, אדם חסר סבלנות בדרך כלל, כיוון
לאפשרות המוצעת הזאת, כאשר החזיר את שבויי משולש ברמודה, על סיפונה
של ספינת החלל ב"מפגשים מהסוג השלישי", שאולי נכון יותר היה לקרוא
לו "מפגשים מהסוג המשולש".
אלקטרומגנטיות היא מלת מפתח בתיאוריות שמציעים בעלי פתרונות
שונים, לתעלומת משולש ברמודה, ומכל אלה, בולטת תיאוריה אחת שאומרת,
פחות או יותר, ששום דבר לא נעלם במשולש. ד"ר מאנסון ולנטיין, שסקר
את האיזור, טוען ש"הם עדיין כאן, אך בממד אחר של תופעה מגנטית
שהופעלה בידי יצורים שלא מהעולם הזה". הביטוי "ממד אחר של תופעה
מגנטית", מככב למשל ב"מסע בין כוכבים", שם חברי צוות ה"אנטרפרייז"
משדרים את עצמם מהספינה לכוכבי-לכת שונים, ובחזרה. אבל בדרך, בין
אדמת כוכב-הלכת לספינה, הם מתקיימים רק כ"שדרים של רצפים
אלקטרו-מגנטיים".
אם זה נכון, השאלה הבאה היא, האם נצליח אי-פעם לקלוט את השדרים
האלה, ולפענח אותם בחזרה לבני-אדם. הכל, לפי זה, הוא שאלה של אנטנות
מתאימות, שיאפשרו לנו לקלוט את האנשים הנכונים ולתקשר עימם.
