היה? או לא היה? – על הגבול בין שקר לאמת

בשנת 1996 שלח הפיסיקאי אלן סוקאל (Alan Sokal), מאוניברסיטת ניו-יורק, מאמר לכתב-העת המדעי Social Text היוצא לאור באוניברסיטת דיוק, ומתמקד בחקר התרבות. הכותרת: "מרחיבים את הגבולות: לקראת הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית". המאמר עבר את מחסום העריכה – ופורסם. זמן לא רב לאחר מכן הודיע סוקאל, שמדובר במה שהוא כינה "ניסוי": המאמר, למעשה, אינו אלא אוסף חסר משמעות של קלישאות וציטוטים של הוגים פוסט-מודרניסטיים, שאחדים מהם פירסמו מאמרים באותו כתב-עת. סוקאל מתח קו ישר בין פוסט-מודרניזם לפוסט-אמת, והדבר הצית מהומה של מאמרים ומאמרי-נגד, שנמשכה שנים.

כמעט 20 שנה לאחר האירוע הזה העמיד הפיסיקאי דייוויד סימונס-דפין (David Simmons-Duffin), מהמכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, אתגר בעל אופי מחקרי בפני פיסיקאים, חובבי פיסיקה, וכל מי שהיה מוכן להתמודד עם האתגר. הוא הציב זוגות של כותרות מאמרים מדעיים בפיסיקה תיאורטית, זו מול זו – כאשר האחת היא כותרת של מאמר מדעי אמיתי, שפיסיקאים העלו ל"ארכיב", המאגר של מאמרים בתחום זה, ואילו השנייה היא כותרת מתחזה, "פייק ניוז", שאין מאחוריה מאמר, ובמקרים לא מעטים היא חסרת משמעות. המתמודדים התבקשו לקבוע איזו מבין השתיים היא הכותרת של המאמר האמיתי, ואיזו המזויפת.

ניתוח התוצאות של 50,000 משחקים, שכללו 750,000 בחירות, העלה שיעור הצלחה ממוצע של 59%. כלומר, בכ-40% מהמקרים ייחסו המשתתפים אמינות לכותרות מאמרים שלא היו אלא זיוף (והעדיפו אותן על פני כותרות של מאמרים אמיתיים). כלומר, נתון זה קרוב למדי לתוצאה שהייתה מתקבלת בניחוש אקראי.

דומיניק סטקולה (Dominik Stecuła), דוקטורנט פולני במדע המדינה, בחן ב-2017, באוניברסיטת קולומביה הבריטית, את מידת האוריינות וכושר ההבחנה של 700 סטודנטים לתואר ראשון במדע המדינה. הוא הציג בפניהם כ-50 עמודים ראשיים של אתרי חדשות, בהם כמה אתרים אמיתיים וידועים בתחום, וכן כמה אתרים שנודעו כמפיצי חדשות מזויפות. הנבדקים התבקשו לדרג את מידת האמינות שהם מייחסים לכל אתר. בין שאר הממצאים בלטה העובדה, שיותר ממחצית הנבדקים ייחסו רמה גבוהה של אמינות לשני אתרים של חדשות מזויפות.

המשותף ל"הרמנויטיקה של כבידה קוונטית", לכותרות הבדיוניות של דייוויד סימונס-דפין, לציון האמינות הגבוה שהעניקו הסטודנטים לאתרי החדשות המזויפות, ולמשפט המדהים של רוברט דה-נירו בסרט "לכשכש בכלב" (Wag the Dog, על-פי ספרו של לארי בייהרט): "מה פירוש 'המלחמה הסתיימה'? הרי זה עתה ראיתי אותה בטלוויזיה" – הוא התחושה המתחזקת, בתחומים שונים של חיינו בעשור השלישי של האלף השלישי, שהעובדות אינן חשובות עוד. הכל בבחינת דעה.

מהי, אם כן, התשתית של האמת? איפה עובר הגבול בין אמת לשקר? כיצד אפשר להבחין בין אמירות, או טענות, או חדשות אמיתיות, לבין אלה המזויפות?

בעבודה הקרויה "זמן מחצית החיים של העובדות" מציגה האמנית אגניישקה קוראנט, פולנייה החיה ועובדת בארצות הברית, שתי "טבלאות מחזוריות": אחת של היסודות הכימיים הבסיסיים של ההוויה החברתית-כלכלית-תרבותית, והשנייה של "תפיסות שגויות ואגדות אורבניות" אשר מלוות ומעצבות את חיינו. בפיסיקה, "זמן מחצית החיים" מבטא את מידת היציבות של איזוטופים רדיואקטיביים: זהו משך הזמן שבו מחצית מהאטומים של איזוטופ רדיואקטיבי מסוים ידעכו וישנו את זהותם. שתי הטבלאות מהדהדות חומרים, אמירות ותפיסות שנכללו בספרים ובסרטים מן העבר.

פרופ' ידין דודאי, יחד עם ד״ר מיכה אדלסון, וחברים אחרים בקבוצת המחקר של דודאי במכון ויצמן למדע, חקרו את הדרך שבה מידע "מתויק" במוחנו, ומקבל מעמד של "עובדה". הם גילו, בין היתר, שכאשר שני אזורים במוח, האמיגדלה וההיפוקמפוס, מופעלים בעת ובעונה אחת – דבר שקורה כאשר אנו יוצרים זיכרון ותוך כדי כך מקבלים מידע מגורם כלשהו שיש לו משמעות חברתית ורגשית מבחינתנו – המידע המועבר לזיכרון "מעוצב מחדש", ו"דורס" את הזיכרון הקודם. כלומר, אפשר להניח כי בדרך זו עשויות חדשות מזויפות לתפוס את מקומם של זיכרונות ועובדות אמיתיים.

על עבודתה של אגניישקה קוראנט:

https://dublin.sciencegallery.com/invisible-exhibits/the-half-life-of-facts

כך, למשל, לחץ חברתי יכול לשנות את הדרך שבה אנו זוכרים אירועים. פרופ' דודאי וחברי קבוצתו הראו והדגימו כיצד אנשים שהשיבו נכונה על שאלות, ולאחר מכן נחשפו לתשובות שגויות של עמיתים רבים, משנים את דעתם, מקבלים על עצמם את הדעה השגויה, ומכאן ואילך, לעיתים תכופות, דבֵקים בה ומסרבים לשנותה. ייתכן שהמנגנון האחראי לייחוס חשיבות לדעת הרוב התפתח במהלך האבולוציה, ותרם ככל הנראה להישרדות. אבל כיום, כאשר אנחנו נשטפים בזרם אדיר של פריטי מידע, וכאשר חלק ניכר מהמידע הזה משותף לרבים, בין היתר באמצעות הרשתות החברתיות, התכונה החיובית של ייחוס חשיבות ל"מה שאומרים אנשים אחרים", מנוצל לא אחת להפצת חדשות מזויפות.

מה יהיה?

האם יכולתנו להבחין בין אמת לשקר, או להכיר זיוף, עלולה לחמוק מאיתנו אל תהום הנשייה? האם, בעצם, זה לא קרה כבר? והאם יש דרך שבה נוכל לצאת מהמערה של אפלטון "אל האור", שיאפשר לנו לדעת מה הם טוב ורע? ד"ר סנדר ואן-דר לינדן (Sander van der Linden), נוירוביולוג מאוניברסיטת קיימברידג', אנגליה, העלה באחרונה רעיון חדש: חשיפה מבוקרת למינון נמוך של זיופים, או שקרים, עשויה לפתח בנו חשדנות רבה יותר כלפי כל מידע שמגיע אלינו, כך שיקל עלינו לזהות זיופים עתידיים. במובן מסוים, הוא מציע לנסות ליצור מעין תרכיב חיסון פסיכולוגי-תפיסתי, בדומה לתרכיבי החיסון הביולוגיים המבוסס על נגיפים מוחלשים של המחלה. האם שיטה זו עשויה להצליח? קשה לדעת. מצד שני, באותה מידה (כמעט) קשה לדעת אם ההצעה הזאת אמיתית, או שאינה אלא זיוף שנועד לבחון את מידת הדריכות והביקורתיות שלנו.

 

כתיבת תגובה

Your email address will not be published.