יותר רוצחים בסביבה עשויים להועיל לבריאות. הבעיה היא הסיכונים הנלווים

.
כמו כדור כדורת שהוטל ביד אמונה כך שיפיל את כל ה”פינים" שבקצה
המסלול, ייתכן שהמתווך החיסוני אינטרלוקין 12, יוכל לשמש לטיפול
ולבלימת מחלות רבות שבמבט ראשון נראה שאין כל קשר ביניהן, כגון
זיהומים כרוניים שגורמים טפילים, סוגים מסוימים של סרטן וגם איידס.
.
אינטרלוקין 12 אינו תרופת פלא שנרקחה במעבדה. למעשה, זהו חומר
המיוצר בגוף, שייעודו העברת מסרים ומידע בין אגפיה השונים של המערכת
החיסונית. אבל כמו בארגונים אחרים, גם בתוככי גוף האדם, המידע מעניק
עוצמה למי שמחזיק בו או שולט על הפצתו. יש מדענים הסבורים כי
לאינטרלוקין 12 יש סיכויים טובים מאוד לממש ולקיים את ההבטחות
שהבטיחו בעבר קרוביו, האינטרפרון והאינטרלוקין 2.
.
האינטרלוקינים, האינטרפרונים וחומרים נוספים, מתפקדים כשליחים
כימיים, או"מתווכים חיסוניים", המופרשים מתאים מסוימים של
המערכת החיסונית. כל אחד מהם – כאשר הוא מופרש – מעודד התמיינות
והתרבות של תאי דם לבנים מסוג מסוים. סוג תאי הדם הלבנים המתרבים,
מכתיב למעשה את אופי התגובה של המערכת החיסונית לנוכחותו של גורם
זר כלשהו.
.
ייחודו של אינטרלוקין 12 נובע בין היתר מהעובדה שהוא מורכב
משתי שרשרות מולקולריות שכל אחת מהן מקודדת בגן נפרד. כלומר,
בייצורו מעורבים ומשתתפים שני גנים שונים. עובדה זו בולטת במיוחד
מכיוון שכל אחד מהשליחים הכימיים האחרים מסוגו, מקודד בגן בודד
(גם אם הוא בנוי משתי שרשרות מולקולאריות). תגלית זו עלתה במחקריהם
של מגלי האינטרלוקין 12, מוריס גטלי ממעבדות חברת הופמן לה-רוש
בניו-ג'רסי, וגיורגיו טרינצ'רי מאוניברסיטת פנסילווניה, בשיתוף עם סטנלי
וולף ממכון "ג'נטיקס" בקימברידג', מסצ'וסטס.
.
שתי שרשרות
.
משמעות הדבר היא, שכדי שייווצר בגוף אינטרלוקין 12, חייבות שתי
השרשרות המולקולריות העצמאיות המרכיבות אותו, 35-P, ו-40-P, לשחות
בחלל התא ולחפש ולמצוא שרשרת את רעותה. אם לא די בכך, מתברר
ששרשרת 35-P מופקת בתאים מסוגים רבים יחסית, בעוד השרשרת השנייה,
40-P, מופקת במספר מצומצם יותר של סוגי תאים (וגם זה, רק כאשר
מתקיימים תנאים מסוימים). כל אלה מפחיתים, כמובן, את סיכויי ההפקה
של האינטרלוקין-12 השלם. וולף, גטלי וטרינצ'רי הראו שתהליך הפקתן
של שתי השרשרות המולקולריות גם יחד, מושלם ומבוצע בתאי
מקרופג'ים (תאים הבולעים ומרסקים חיידקים ונגיפים פולשים,
ולאחר מכן מציגים את "שבריהם" על קרומם החיצוני).
.
כאמור, הפקתו והפרשתו של מתווך חיסוני כלשהו, עשויה לגרום להתרבות
תאים מסוימים במערכת החיסונית. אחת מהאפשרויות הבולטות בתחום
זה היא התרבות מהירה של תאי דם לבנים מסוג T. למעשה, איש אינו יודע
כמה סוגים של תאי T יכולים להיות קיימים בגוף, אבל כללית, אפשר לחלק
את התאים האלה לשתי קבוצות עיקריות. תאי ה-T המסייעים מתפקדים
למעשה כמעין "מפקדות ניידות" אם "חפ"קים". הם מפעילים ומפקחים על
התרבותם של תאי T אחרים, ובהם גם תאים "רוצחים" המשוטטים בזרם
הדם ומחפשים פולשים זרים. כאשר התאים הרוצחים מאתרים תא פולש כזה
(או תא של הגוף ש"נכבש" בידי פולש זר), הם נצמדים אליו והורגים אותו
(בדרך של הפעלת מנגנון השמדה עצמית המצוי בתאים).
.
יכולתם של התאים ה"רוצחים" לזהות את הפולשים, מבוססת על התאמה
מבנית בין מולקולות של קולטנים המצויות על קרומיהם, לבין "דרכונים
מולקולאריים" (אנטיגנים) שמציגים לפניהם התאים השונים הנקרים על
דרכם. כאשר מתגלה התאמה (הדומה להתאמה שבין שני חלקי פאזל) בין
הקולטן של תא ה-T לבין ה"דרכון" של התא הנבדק, מצלצלים פעמוני האזעקה
של התא הרוצח, הוא מזהה את התא הנבדק כאויב ומשמיד אותו.
.
התאים הרוצחים מצויים בגוף עוד בתקופתו העוברית. למעשה, המערכת
החיסונית המתפתחת בגופו של עובר, כוללת תאי T רוצחים בעלי קולטנים
המזהים וקושרים" "דרכונים מולקולריים" רבים מאוד, ובהם גם חומרים
המצויים בתאי הגוף "כחוק", ואף כאלה החיוניים לפעולתו. אבל, לפני
ואחרי הלידה, משמידה המערכת החיסונית את תאי ה-T העלולים לזהות
ולתקוף את חומריו ותאיו של הגוף עצמו. כך, למעשה, אם קולטני תאי
ה-T מוצאים חומר שמתאים להם, משמעות הדבר היא שלפניהם חומר זר. אם
החומר הזר הזה מוצג על קרומו של תא כלשהו, אות הוא שזהו תא זר, או
שזהו תא של הגוף ש"נכבש" על-ידי פולש, ושאין ברירה אלא
להמיתו לטובת הכלל.
.
מוציאים "חוזה" על אויב מזוהה
.
תאי ה-T המסייעים, הלומדים על קיומו של האויב בגוף בדרכים
שונות, מפיקים מתווכים חיסוניים הגורמים להתרבות מהירה של תאי T בעלי
קולטנים שמתאימים ל"דרכון המולקולרי" של האויב שזוהה. אבל,
במקרים אחרים, תאי ה-T המסייעים עשויים להעדיף להזעיק חיילים אחרים
אל שדה המערכה. אלה הם תאי דם לבנים מסוג B, המפיקים נוגדנים, שהם
מעין מבנים חלבוניים המופרשים אל זרם הדם. הנוגדנים פועלים בדרך
שונה בתכלית מדרך פעולתם של תאי ה-T הרוצחים. הם נצמדים אל הפולש
הזר, חוסמים את האתרים שבאמצעותם הוא נצמד אל תאי הגוף, ובכך הם
מונעים מגע ו"חילוף חומרים" בינו לבין תאי הגוף. כלומר, בעוד תאי
ה-T הורגים ללא רחם את הפולשים, הנוגדנים מסתפקים בניטרולם. הם
לוקחים שבויים. דרך פעולתם של תאי ה-T הרוצחים יעילה במיוחד כנגד
תאים זרים או כנגד תאים "כבושים". לעומת זאת, דרך פעולתם של
הנוגדנים יעילה יותר ומתאימה יותר לניטרולם של פולשים כימיים
"עירומים" כמו נגיפים מסוימים, בשלב של לפני חדירתם לתאי הגוף.
.
לגייס מילואים? ואם כן, אילו יחידות לגייס?
.
יעילותה של המלחמה בפולש, תלויה אפוא ביכולתה של המערכת
החיסונית לזהות נכונה את אופיו של הפולש, דבר שיתבטא בהפעלת הנשק
המתאים והיעיל ביותר נגדו. הפעלת נשק אחר תגרור השגה חלקית בלבד של
המטרה (סילוק הפולש מהגוף). למשל, הפעלת תאי T רוצחים לא תהיה יעילה
כנגד נגיפים "עירומים". באותה מידה, לא יהיה זה נכון, מבחינת
המערכת החיסונית, להפעיל נוגדנים כנגד חיידקים, או כנגד תאי גוף
שנגיפים כבר חדרו לתוכם, השתלטו עליהם ושיעבדו אותם. מצד שני, הפולש
ה"חכם" עשוי דווקא להיות מעוניין בהפעלה שגויה של המערכת החיסונית
נגדו. לפיכך הוא עשוי לנסות להסוות את עצמו, כך שהמערכת תטעה
בזיהויו ותפעיל נגדו את הנשק הלא מתאים, דבר שיאפשר לו, למעשה,
לשרוד בגוף.
.
ההחלטה על בחירת הנשק שיופעל כנגד כל פולש, היא, אם כן, שלב
מכריע ביכולתו של הגוף להתמודד עם פולשים שונים. כיצד מתקבלת ההחלטה
הזאת? כיצד מחליטים תאי ה-T המסייעים אילו חיילים להזעיק לשדה
הקרב? התשובה לשאלה הזאת ניתנה בשלבים. בתחילה התברר שלמעשה
קיימים שני סוגים של תאי T מסייעים. הסוג הראשון מעדיף להזעיק תאים
רוצחים, ואילו תאי ה-T המסייעים מהסוג השני, מעדיפים להזעיק תאי B
היוצרים נוגדנים.
.
מכיוון שתאי ה-T המסייעים "נולדים" עם "השקפת עולם נאיבית",
כלומר, הם עדיין לא גיבשו שום דעה, לא בעד תאי T רוצחים, ולא
בעד תאי B מייצרי נוגדנים, עלתה השאלה, כיצד נקבעות השקפת עולמו,
או נטיותיו, או העדפותיו, של תא T מסייע? התשובה לשאלה הזאת עדיין
לא ידועה בבירור, אך סימנים ומחקרים מחזקים את ההשערה שריבוי של
שליחים כימיים מסוימים במערכת, משפיע על תאי ה-T המסייעים הצעירים,
וקובע את אופיים. כך, למשל, ריבוי של השליח הכימי אינטרלוקין 4,
גורם לכך שיותר תאי T מסייעים נעשים לחסידיהם של תאי B יוצרי
נוגדנים. לעומת זאת, ריבוי של שליחים כימיים כמו אינטרלוקין 12
ואינטרפרון גאמה, גורם ליותר תאי T מסייעים, להעדיף כ"חיל תגבורת"
את תאי ה-T הרוצחים.
.
לבחור בנשק המתאים
.
מכאן, שאם מבקשים לגרום למערכת החיסונית להשתמש בכלי הנשק
המתאימים למלחמה בפולשים תאיים (למשל חיידקים, או תאי גוף שפולשים
השתלטו עליהם, כמו תאי גוף ש"נכבשו" בידי נגיפי HIV הגורמים איידס),
יש להגדיל את כמות האינטרלוקין 12 ואת כמות האינטרפרון גאמה המצויות
במערכת. הבעיה היא, שאיש אינו יודע היכן, מתי ומדוע נוצר בגוף
האינטרפרון גאמה. לעומת זאת, התברר שייצור האינטרלוקין 12 קשור
לפעילותם של תאי המערכת החיסונית המכונים מקרופג'ים. תאים אלה
בולעים ומרסקים חיידקים ונגיפים זרים הפולשים לגוף.
.
תסריט אפשרי לאופן פעולתו של ה אינטרלוקין 12 במערכת החיסונית,
מתחיל אפוא כאשר תא המקרופג' פוגש חיידק או נגיף – ובולע ומרסק
אותו. בשלב זה מבצע המקרופג' שתי פעולות. הוא מציג את שברי הפולש על
קרומו החיצוני, כדי לאפשר לתאים אחרים של המערכת החיסונית ללמוד על
מאפייני הפולש ולהתכונן לקראתו. במקביל – כנראה – הוא מפיק ומפריש
כמויות גדולות יחסית של אינטרלוקין 12, הגורם לכך שיותר תאי T
מסייעים "נאיביים" יאמצו ויסגלו לעצמם העדפה ברורה להזעקת תאי T
רוצחים לשדה המערכה. ריבוי תאי T רוצחים בשטח, עשוי להעלות במידה
ניכרת את כושר ההתגוננות של הגוף כנגד פולשים תאיים. רשת צפופה יותר
של תאי T רוצחים, עשויה גם לעצור ולהשמיד תאים סרטניים המצויים
בדרכם לייסוד גרורות סרטניות, אבל גם תאים סרטניים שמצויים בגידול
המקורי.
.
ניסויים שבמסגרתם הוחדרו לעכברים גנים מלאכותיים שקודדו את
האינטרלוקין 12 (בגרסתו העכברית), הראו תוצאות טובות בבלימת
גידולים סרטניים. עם זאת, הגברת הפקתם של תאי T רוצחים מלווה
בדיכוי ייצורם של נוגדנים בגוף. איש אינו יודע מהי המשמעות ארוכת הטווח
של הדיכוי הזה. בה בעת, ריבויים של תאים רוצחים ש"מסתובבים בסביבה"
מגדיל במידה ניכרת את הסיכון שאחדים מהם יישאו – בטעות – קולטני זיהוי
שיתאימו לאחדים מחומרי הגוף. כתוצאה מטעות כזאת יתקפו התאים הרוצחים
את הרקמות הבריאות והחיוניות של הגוף, דבר שמשמעותו התפתחות מחלה
אוטו-אימונית. בינתיים, ככל שידוע, אף אחד מהתסריטים האפשריים
האלה לא התרחש במציאות, כך שנכון לעכשיו, אינטרלוקין 12 עדיין ממוקם
במשבצת של אחת מהתקוות הגדולות של הרפואה העתידית.
.