בין החולה הלא מדומה, לתרופה המדומה. על חשיבות הטקס ברפואה המודרנית, והאם ההבטחה באמת מקיימת

הנשיקה של אמא, או ידה הקרירה המונחת על המצח, היא אחת התרופות
האוניברסליות והיעילות ביותר שבנמצא. מה בדיוק יש בנשיקה הזאת, ובמגע
הזה, שאין בשום תרופה שאפשר לרכוש בבית-המרקחת?

הדעת נותנת שיש בהם הבטחה. וההבטחה מקיימת, כלומר, מרפאה. אבל זה
רק בתנאי שמאמינים בה. כל רופא יכול להפעיל בכוחן של ההבטחה והאמונה,
מנגנוני ריפוי טבעיים, בגופו של האדם המטופל על-ידו. ורופאים לא
מעטים אכן עושים זאת. נותנים לך גלולה חדשה וחזקה במיוחד נגד מחושי
ראש, והכאב שלא הצלחת להיפטר ממנו במשך ימים, נעלם כבמטה קסם. אבל
הגלולה הייתה יכולה להיות גלולת "אינכלומבה". מעט חומר לבן מוקשה,
שמוטבעות בו כמה אותיות, אבל מבחינה כימית וביולוגית, הוא ניטרלי
לחלוטין. לא עושה שום דבר. לא נובח ולא נושך. אבל כמו הנשיקה של
אמא, הוא מחסל מחושי ראש ביעילות מדהימה.

מצד שני (תמיד יש צד שני) יכולים אנשים אחרים לנצל את מנגנון
התקשורת (וההשפעה) הלא מובן הזה שבין הגוף לנפש, לשימושים אחרים.
למשל, רצח. הטלת קללות וחרמות על אדם, וניהול טקסי נקמה שונים,
אפילו ללא נוכחות הנאשם, אך בידיעתו (כמו טקסי וודו), עשויים
בתנאים מסוימים של זמן ומקום, לגרום למקולל נזקים גופניים, מחלות
שונות ואפילו מוות. אדם אחד מצווה על אדם אחר "מות!", וזה נענה לו-
ומת.

התופעה הזאת, של השפעה נפשית על תהליכים גופניים מובהקים, כמו
החלמה או התפתחות מחלות, באמצעות גורם סמלי מתווך, קרויה "אפקט
פלסבו". היא יוצאת לדרכה בעיקר מדרכי חשיבה ואמונה, ולאחר מכן,
בתיווכן של המערכת ההורמונלית ומערכת העצבים, היא משפיעה בעיקר על
המערכת החיסונית והמערכת הקרדיו-וסקולרית (מערכת הובלת הדם אל הלב
וממנו). בסיס הפעולה של התופעה הזאת, הוא, כאמור, האמונה. כאשר עמדתו
הבסיסית של אדם מותקפת בחריפות, זה עלול לפגוע בבריאותו. מכאן עולים
ביטויים מוכרים כמו "זה עולה לי בבריאות", "זה יגרום לי התקף לב", ועוד.
מכאן גם עולה התופעה המוכרת של לחץ גובר בחזה, בעת מריבה או ויכוח
מתלהט. ידוע, למשל, שבילדים, רוב המקרים של כאבי בטן נובעים ממתח
נפשי, ולא מגורמים גופניים כלשהם. בתופעות האלה ניכרים שרידיה של
דרך חשיבה מאגית, שאיפיינה את האדם בתקופות קדומות של התפתחותו.
אבל למעשה, היא קיימת בנו עד היום, ברובד עמוק יותר. ילדים נוטים לחשוב
בדרך מאגית, יותר ממבוגרים. מבוגרים (גם אנשים הנחשבים "מתוחכמים"
ו"מתקדמים"), עשויים – בצר להם – לחזור אל דרך החשיבה הזאת. להתפלל,
לנדור נדרים, לחפש סימנים המרמזים על העתיד להתרחש.

אפקט פלסבו, ריפוי בכוח האמונה בריפוי, עשוי להשיג שיפור ניכר
במצבם של כ-30% מהסובלים מהפרעות רפואיות שונות. מכאן נובע הכלל
שתרופה חדשה שמפתחיה טוענים לייחודיותה, חייבת להציג יעילות ושיפור
בשיעור של יותר מ-30%. אחרת, אפשר לייחס את כל השפעתה
לאמונתם של המטופלים בתרופה החדשה. וידוע שהאמונה ביעילותן של
תרופות חדשות עולה על האמונה ביעילות התרופות המוכרות, ממש כפי
שהאמונה בתרופות תוצרת-חוץ, עולה על האמונה בתוצרת הארץ.

למעשה, כדי להשיג יעילות מרבית של תהליך טיפולי כלשהו, יש
לשלב יחד את התכונות התרופתיות המציאותיות של הטיפול הניתן, עם אפקט
האמונה. כאן נכנס לתמונה עניין הטקס והתפקיד שהוא ממלא בטיפול
הרפואי, שחשיבותו ברפואה המודרנית אינה פחותה מחשיבותו בטקסי
הוודו. בחברות פרימיטיביות, העביר הרופא אל המטופל, ברוב טקס,
פיסה מכוחם של האלים. נוצה, צמחים כתושים ועוד. כך שוחרר המטופל
מתחושת אין האונים (שהיא גורם קטלני ביותר), ובמקומה ניתנה לו
תחושת שליטה במצב, שבמקרים רבים אכן הוכיחה את עצמה.

חלק מהטקס הרפואי המודרני מתבטא בחלוקים הלבנים של הרופאים,
ובשגרת הבדיקות. חלק אחר, שחבל שמקפידים עליו פחות, הוא דרך
ההתנהגות של הרופא בעת מתן הטיפול. רופא יכול לתת לחולה תרופה כלאחר
יד ובקוצר רוח. כתוצאה מכך, יחוש החולה שהרופא עצמו אינו מאמין בו
ובסיכויי החלמתו. ואם הרופא לא מאמין, מדוע שהחולה יאמין? מצד שני,
הרופא יכול לקרוא לחולה, לנעוץ בו מבט רציני ולומר לו: "ראה, יש לי
כאן תרופה חדשה ויעילה מאוד למחלתך. זו תרופה בעלת השפעה רבה,
ומחירה יקר. לכן, עליך להקפיד מאוד בנטילתה, בזמנים ובכמויות שאומר
לך. אבל אם תעשה זאת – תחלים". חולה המטופל בדרך זו, עשוי לחוש שהוא
"בידיים טובות". בעבר, כשהיה תינוק, היה בידיה המיטיבות של אמו. עכשיו
הוא ב"ידיו הטובות" של רופאו.

אחד הגורמים החזקים ביותר המפעילים את אפקט פלסבו, הוא, אם-כן,
מערכת היחסים הנרקמת בין החולה לרופא. למעשה, הגורם הזה פועל גם
בדרכים עקיפות. מחקר שנערך במרכז הרפואי של אוניברסיטת וושינגטון,
ארצות-הברית, הראה כי תוחלת חייהם של חולים המאושפזים בטיפול נמרץ,
מושפעת מיחסי-האנוש השוררים בין חברי-הצוות הרפואי בחדרי הטיפול,
ולא רק מן הרמה המקצועית והטכנולוגית של בתי-החולים. כלומר, לאווירה
החברתית השוררת במקום נודעת משמעות גורלית באשר לחייהם או למותם של
החולים.

במחקר נבדקה תוחלת חייהם של חמשת-אלפים חולים שהיו מאושפזים
במחלקות טיפול-נמרץ, בכמה עשרות בתי-חולים בעלי רמה מקצועית
וטכנולוגית דומה, בכל רחבי ארצות-הברית. נמצא כי התמותה בקרב החולים
שהיו מאושפזים בבתי-חולים שבהם שררה בין חברי הצוות הרפואי אווירה
חברתית חמה, הייתה נמוכה ב-30% מתמותת החולים שהיו מאושפזים
בבתי-חולים שבהם שררה אווירת ניכור ותחרות בין אנשי הצוות הרפואי.
מהשוואת בתי-חולים בעלי רמה טכנולוגית שונה, התברר כי במקרים רבים
יכולה אווירה חברתית חמה השוררת בין רופאי ועובדי בית-החולים, לפצות
-בכוח ההבטחה להחלמה העולה ממנה – על נחשלות טכנולוגית יחסית.
במקרים אחרים, עלולה אווירה מתוחה לחרוץ את גורלם של חולים מסוימים
לאובדן אמונה ולמוות, למרות קיומם של אמצעי עזר טכנולוגיים מורכבים
ומתקדמים ביותר במחלקה לטיפול נמרץ, שלפי הערכה "אוביקטיבית", היו
יכולים להציל את חייהם.

גלולת פלסבו או אינפוזיה של תמיסה פיסיולוגית שאינה מכילה
חומר תרופתי כלשהו, עשויות למלא את התפקיד שממלאים השורשים הכתושים
שמעניק רופא-אליל למטופליו הפרימיטיביים. היא יכולה לסמל את "כוח
האלים" המועבר על-ידי המדיום (הרופא) אל האדם הנזקק. בעבר האל היה
טיפוס קפריזי שהתגורר מעל לעננים, או בפסגת ההר. היום האל הוא המדע.
מבחינה טקסית זו, התרופות המדומות האלה טובות ומתפקדות כמו כל תרופה
אחרת. ואף-על-פי-כן, משתמשים בהן לעתים רחוקות. זאת, בין היתר
מכיוון שהשימוש בתרופות פלסבו מעלה שאלות אתיות לא מעטות.
ראשית, תרופת פלסבו פועלת את פעולתה, רק כשהיא חדשה. (למשל,
"זה עתה הגיעה מחו"ל"). שימוש בה לאורך זמן, יגרום הפחתה ביעילותה.
וחמור מזה, שימוש מופרז בתרופה המדומה עלול להביא לחשיפת התרמית,
מה שעלול לפגוע בגורם המרכזי של אפקט פלסבו – יחסי האמון בין החולה לרופאו.

ייתכן גם, שאם תרופת הפלסבו אכן תשפיע על המטופל לטובה, יושפע
מכך הרופא עצמו. הוא עלול לחשוב שהחולה הזה הוא, בעצם, חולה מדומה,
וכתוצאה מכך לשנות את יחסו אליו. ושינוי היחס של הרופא אל החולה
עלול, כאמור, לפגוע בבריאותו של המטופל. מכאן ששימוש מופרז ולא
מושכל בטכניקת טיפול זו, עלול להביא לאחר זמן, לתוצאות הפוכות
מהמקווה. כמו בהרבה דברים אחרים בחיים, גם כאן, סוד ההצלחה טמון
במידה הנכונה.

האם רופא הנותן למטופל תרופה שאין בה חומר תרופתי פעיל, אינו
מרמה את המטופל? אם אין בפעולה זו חריגה מסוימת ממסגרת האתיקה
הרפואית? התשובות לשאלות אלה תלויות בתרבות שבה מתחולל האירוע
הבריאותי-רפואי. הגישה הרפואית המערבית גורסת טיפול במחלה, ללא שיתופו
של החולה. לפי הגישה הזאת, לא חשוב אם מרמים את החולה או לא. אם
הטיפול מחסל את המחלה, הוא טוב, והוא אתי. אבל אם טיפול פלסבו ניתן
תוך אי התייחסות כזאת לחולה, קרוב לוודאי שבטווח הארוך, הוא לא יעלה
ולא יוריד. לפיכך, אין להתפלא שרופאים מערביים רבים אינם משתמשים ואינם
מאמינים בתרופות פלסבו – שאכן אינן יעילות במקרה שלהם. ייתכן שמכל טכניקת
הפלסבו, כדאי לאמץ דווקא את חיזוק הקשר שבין הרופא למטופל, את הטקס,
ולא את הגלולות המדומות.

התבוננות בנעשה במרפאות רבות, בישראל ובמקומות אחרים בעולם,
תעלה שבמודע או שלא במודע, המערכת נוהגת לעתים בדרך זו. לעתים,
כשאדם בא אל רופא המשפחה שלו כשזה עמוס במיוחד, הוא יוצא מעל פניו
עם מרשם לתרופה שבלונית זו או אחרת. ואיכשהו, על-אף העובדה שהתרופה
בבירור לא מסוגלת לרפא את התחושות שעליהן מתלונן המטופל –
הוא מחלים. התרופה האמיתית (אך השבלונית והלא מתאימה למקרה הייחודי),
מתפקדת במקרים האלה, כתרופת פלסבו שאין כלום בה. יש אנשים שיודעים
לספר על מכוניות שמתקלקלות רק בכביש. במוסך, הן מציגות תקינות
מופלאה. באותה מידה יש גם אנשים לא מעטים, שעצם הטקס המתבטא בהליכה
למרפאה ובעמידה בתור בבית-המרקחת, מוציא להם את החשק להיות חולים.
אז הם מחלימים. ולא חשוב, מבחינה זו, איזו תרופה רשם להם הרופא. הטקס
מבטא הבטחה. וההבטחה, הרבה פעמים, מקיימת.
.
מוקדש לד"ר דוד אולספנגר, רופא מחונן שהוא, גם, בפשטות, אדם טוב; ולצוות
המחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים "מאיר" בכפר-סבא.
.