שולחן ערוך

.
למצטרפים חדשים: מומלץ לקרוא את הפוסט "מה זה המדור הזה – אבא של שלומית",שמופיע בתחילת רשימת הפוסטים במדור זה.
.
בחריקות והתנשפויות, התגלגל לרשותנו שולחן כתיבה עתיק, משהו עם
גבולות של אימפריה קטנה, עשוי עץ אגוז, עם פיתוחים שמספרים סיפור מסוף
המאה ה-19, באירופה הקלאסית.

הסבלים הצליחו בדי עמל להכניסו הביתה, וכנגד כל הסיכויים, הצליחו
למצוא לו מקום שבו לא יחסום את המעבר .ואז חזרה הילדה מבית-הספר,
העיפה מבט אחד חטוף ביצירת הפאר וקבעה נחרצות:
– "זה שלי .תכניסו את זה לחדרי, בבקשה".
אלא שהשולחן רחב בהרבה מרוחבה של דלת פנימית סטנדרטית. כלומר, לא
עובר בדלת.
– "טוב. אין ברירה. שיישאר כאן, אבל הוא שלי".
כעבור דקות הייתה אימפריית העץ מכוסה מחברות וספרים בשלל צבעים .
הילדה ישבה ליד השולחן, ידיה מונחות עליו, פרושות לצדדים מלוא אורכן,
ובכל זאת רחוקות מגבולותיו .בעיניה התמקם מבט חולמני ומי שהתקרב, בשקט
אולי היה שומה מילמול לא ברור שכולל את המלה "מנכ"ל".
ואז הגיע הזמן ללכת לתנועת הנוער. הילדה קפצה ממקומה ונעלמה במורד
המדרגות, מותירה אחריה על השולחן אי-סדר לתפארת.
כשחזרה, ניסינו את מזלנו.
– "שמעי נא, השולחן הזה לא מיועד להכנת שיעורי בית. יש לך שולחן בחדרך.
מדוע שלא תשתמשי בו?".
אחרי דין ודברים נסוגו הילדה, ספריה ומחברותיה אל מעבר לדלת חדרה
שנסגרה בהחלטיות.
סיור ביקורת שעבר שם במקרה כעבור רבע שעה, לא הצליח לזהות את קולות
היבבה החנוקים, הצפויים. שקט.
חמש דקות, רבע שעה, חצי שעה, עדיין שקט.
הקשנו על דלת החדר, נכנסנו וראינו: הילדה שרועה על השטיח ורושמת משהו
באיזו מחברת.
– "מה את עושה?"
– "מה אתה חושב שאני עושה? מכינה שיעורים".
– "למה על השטיח?".
– "למה לא?".
– "מה, אין לך שולחן וכיסא?".
– "אלה? סתם גרוטאות .אני לא יכולה להשתמש בהם, אחרי שהתרגלתי
לשולחן החדש (כלומר, העתיק). יש גבול לכמה שאפשר לרדת ברמה
ביום אחד".
.
זכות התגובה:
.
מה יצא בסוף? אבא שלי ואמא שלי לא עובדים על השולחן העתיק, כי הם מעדיפים את שולחנות העבודה הרגילים שלהם. לי אסור לעבוד עליו כי "הוא לא נועד להכנת שיעורי בית". יופי. עומד לו שולחן ענק, סותם שליש מהסלון, ואף אחד לא עובד עליו. היגיון למופת.
.
שלומית