יש חיה כזאת, פרה לא קדושה. תשאלו את הבחורים הרעים במעבדה

.
ד"ר ג'ודית סוויזי נעשתה ציידת פרות קדושות, לאחר שפרה
קדושה נגסה ואכלה זר פרחים שהחזיקה בידה. מאז אותו מקרה,
הפכו חייה למסע נקמה. יש מידה מסוימת של צדק במסע הזה,
המזכיר מסעות נקמה שמתוארים במערבונים (ילד ששרד בהתקפת
שודדים על חווה מרוחקת, גדל ויוצא לנקום ברוצחי משפחתו).
אבל, צודק ועקרוני ככל שיהיה, מבחינתה האישית של סוויזי, זהו
מסע עצוב, מכיוון שהוא לא הוביל אותה לשום מקום, ובכל אופן,
לא למקום שהייתה רוצה, במודע, להגיע אליו.
.
הכל התחיל באמצע שנות ה-60, בקולג' ולסלי. ג'ודית סוויזי הייתה
אז סטודנטית לרפואה, ועמדה לקראת סיום לימודיה. באחד מקורסי
המעבדה המתקדמים, נדרשו הסטודנטים להתארגן בקבוצות, לבצע
תהליך מחקרי מסוים ולתעד אותו. למטרה זו הכינו סוויזי והסטודנטים
האחרים בצוותה, מספר דוגמאות רקמה, משלביו השונים של המחקר.
הדוגמאות האלה נעלמו מהמעבדה מבלי להותיר אחריהן שום סימן או
רמז למקום הימצאן. בלית ברירה, חזרו הסטודנטים וביצעו את כל
התהליך הניסויי מההתחלה. התוצאות שהתקבלו בניסוי החוזר היו
הרבה פחות חד-משמעיות וברורות מאלה שהתקבלו בתחילה, אבל הן
סיפקו את מנחה הקורס, וזה מה שהיה חשוב לסוויזי ולחבריה
באותו זמן.
.
סריקת רקמות
.
כמה חודשים לאחר מכן, נמצאו דוגמאות הרקמה הנעלמות. ליתר
דיוק, תצלומים שלהן נדפסו בכתב-עת מדעי יוקרתי למדי, כחלק
מדו"ח מחקר שפירסם חוקר ידוע. הסטודנטית הנסערת פנתה למנחה
הקורס שבמסגרתו נעשה הניסוי המקורי. הוא לא היה מוכן לשמוע את
דבריה עד לסופם, ושלח אותה "להירגע, הרי שום אסון לא קרה בעצם".
דיקן הפקולטה דווקא האזין לדבריה בנימוס, תוך שהוא זע באי נוחות על
כסאו. הוא גם הבטיח "לבדוק ולברר את העניין". אבל הזמן נקף ולסוויזי
נדרשו נידנודים ותזכורות רבים מאוד כדי לקבל תשובה ש"הממצאים אינם
חד-משמעיים, ולכן אין אפשרות מעשית להגיע לחקר האמת המוחלטת
בעניין הזה".
.
כמעט באותה רוח שהיא עצמה מתלוננת עליה, סוויזי מסרבת עד היום
לנקוב בשמו של החוקר שבדו"ח המחקר שלו נדפסו תצלומי דגימות
הרקמות "שלה". במקום זה היא מציעה רמזים רבים, גיאוגרפיים ומדעיים,
שבצירוף עם חשבון זמנים מסוים יכול אולי לצמצם את מספר האפשרויות.
אבל איש, כמובן, אינו מתנדב לצאת במקומה של סוויזי למלחמה שנפתחה
– והסתיימה בכישלון – לפני קרוב ל-30 שנה.
.
סוויזי אומנם אינה יכולה להוכיח חד-משמעית את אשמתו של מי שהיא
חושדת בו בגניבת ממצאי מחקרה, אבל מצד שני היא זוכרת שבעת
שהיא ועמיתיה עמלו על הכנת דוגמאות הרקמה, נהגה נערתו של אותו
חוקר לבקר אותם במעבדה, תוך שהיא מגלה עניין אישי רב בעבודתם. אחד
ועוד אחד הם שניים, היא אומרת בחיוך מר, רק אם אתה יכול להוכיח זאת
מעל ומעבר לכל ספק סביר.
.
כך או כך, סוויזי למדה לדעת שההגינות המדעית, פרה קדושה ידועה
ומכובדת, אינה תמיד מוחלטת, ובכל מקרה, ברור שקדושתה מוטלת
בספק. בכל אופן, זמן קצר לאחר מכן, נרשמה סוויזי לקורס היסטוריה של
המדע. בחירה זו, שנועדה במקורה למלא חלל זמן שנוצר בין שני קורסים
בבית-הספר לרפואה, הביאה לתפנית חדה בקריירה שלה. סוויזי אומרת
שהוקסמה מהעיסוק בשאלות היסטוריות ואתיות, ושלכן עזבה את וולסלי
ונרשמה ללימודי היסטוריה בהרווארד. עם זאת, אפשר לשער שהיפגעותה
האישית ממה שהיא מתארת כאי-הגינות מדעית, הייתה לפחות אחד
מהגורמים שדחפו אותה להחלטה הזאת. כך או אחרת, סוויזי הצטיינה
בלימודיה בהרווארד, וכעבור שנים אחדות קיבלה תואר דוקטור, כשעבודת
המחקר המתמחה שלה מתמקדת בהיסטוריה אתית של השתלות
איברים וגנטיקה.
.
המחקר שלא היה
.
עם סיום לימודיה, באמצע שנות ה-70, עברה ללמד היסטוריה של
המדע ואתיקה באוניברסיטת בוסטון. שם נתקלה שוב בקיום החמקמק
משהו של ההגינות בעולם המדע. תוך עיון בדו"חות מחקר ושיחות עם
חוקרים וסטודנטים, הגיעה סוויזי למסקנה המפתיעה, שאחד מחוקרי
הסרטן הידועים של האוניברסיטה, ד"ר מארק שטראוס, מבצע תרמית
מדעית. בשיתוף עם חברים נוספים בסגל האקדמי של האוניברסיטה, היא
הראתה ששטראוס הציג בדו"חות המחקר שלו אדם בריא לחלוטין,
כמי שבגופו התפתח גידול סרטני. בהמשך "פיתח" החוקר שיטות לטיפול
ב"חולה", ולצורך זה בדה נתונים, ממצאים ובדיקות שלא בוצעו כלל.
מיותר לומר ששיטת הטיפול שהציע שטראוס נראתה מבטיחה ומוצלחת
מאוד בדו"חות המחקר שפירסם.
.
תהליך חשיפת הפרשה, שהובל בידי סוויזי, הסתיים אומנם בניצחונם
של ה"טובים": ד"ר שטראוס עזב את האוניברסיטה והמכון האמריקאי
הלאומי לבריאות, HIN, קבע שאין להעניק לו עוד מענקי מחקר
ממשלתיים. אבל מבחינתה של סוויזי, היה זה ניצחון פירוס. שמה
התפרסם ברחבי האוניברסיטה כמי שמוטב להימנע מלדבר יותר מדי
בנוכחותה. איש אינו אוהב "שטינקרים" ועוד פחות מזה "בלשים
חובבים". כך או כך, עובדה היא שזמן קצר לאחר עזיבתו של ד"ר
שטראוס, צומצם תקציב המחקר וההוראה של המחלקה שבה
עבדה סוויזי.
.
במבט לאחור, נראה ששלטונות האוניברסיטה פשוט הטילו מצור
כלכלי על המחלקה. הדברים הגיעו לידי כך, שאפילו שוטה גמור היה
יכול להבין את הרמז. כולם, הרי, מכירים את הסיפור על יונה הנביא
ועל הסופה שנשלחה בידי הקדוש ברוך הוא לטלטל את הספינה שבה
הפליג, כדי לשכנע את נוסעי הספינה להשליך את הנביא המיועד אל
המים, שם המתין לו אמצעי התעבורה שיועד לו – הלווייתן. סוויזי,
כמעט כמו יונה הנביא, אומרת שלא רצתה שכל המחלקה תיענש במקומה,
ולפיכך החליטה לעזוב את האוניברסיטה. היא התקבלה לעבודה
כראש ארגון ללא מטרת רווח הקרוי "רפואה בשירות הציבור", הממוקם
בבוסטון. מטרתו המוצהרת של הארגון היא לברר, ללמוד ולשכלל את
הדרכים שבהם בעלי מקצועות רפואיים שונים מבקרים את עבודתם
שלהם (או את עבודת עמיתיהם).
.
בין יתר פעולותיה באותה תקופה, אפשר למנות ארגון כנס מדעי
רב-תחומי, ראשון מסוגו, שנועד לעסוק בהתנהגות מדעית לא ראויה,
ובזיוף ממצאי מחקרים. היה זה כנס קטן יחסית. באותו זמן (ראשית שנות
ה-80), היו ידועים מעט מאוד מקרים מסוג זה, והעניין שהנושא עורר,
היה, לפיכך, מוגבל למדי. סוויזי המאוכזבת החליטה להמשיך לנוע.
.
תחנתה הבאה הייתה במשרד הנשיא של הקולג 'האטלנטי במדינת
מיין, אך כעבור שנתיים בלבד בתפקיד זה התפטרה עקב מה שהיא
מכנה "חילוקי דיעות אקדמיים" עם הנהלת הקולג'.
.
ובינתיים, ברמה האישית
.
זה כבר היה יותר מדי, אפילו בשביל ד"ר ג'ודית סוויזי. היא הסתכלה
לאחור, על העקומה המתארת את הקריירה שלה, והבחינה, לכעסה,
במגמה ברורה של ירידה, שהחלה עוד בקולג 'ולסלי, אבל קיבלה
זווית חדה יותר לאחר אוניברסיטת בוסטון. החיזוי לעתיד, לנוכח
כל אלה, היה רחוק מלהרנין לב.
.
כך החליטה סוויזי לחדול מניסיונותיה להשתלב בממסד המדעי
האמריקאי. במקום זה, הקימה מכון מחקר עצמאי, שנועד לחקור
את דרך פעולתם של מוסדות מחקר וחוקרים בתחום מדעי הטבע
השונים, ובמיוחד את האתיקה המדריכה את פעולותיהם, ואת הדרך
שבה הם רואים, מבינים ומממשים את אחריותם כלפי הציבור.
.
המכון קרוי "מכון אכדיה", והוא ממוקם בעיירה קטנה בפאתי הפארק
הלאומי אכדיה הפרוש על אי שניתק מחופיה המפורצים של
מדינת מיין, בצפון הרחוק של ארה"ב, קרוב לגבול הקנדי, על חוף
האוקיינוס האטלנטי. אזור פראי עתיר צוקים הרריים נישאים,
עוצרי נשימה ביופיים, היורדים אל חוף מפורץ הנחשב לאחד
החופים היפים בעולם.
.
לאכדיה באים תיירים ליום, ליומיים, לכל היותר לסוף שבוע שלם.
היא מהווה תחנה אידיאלית בכל "טיול אמריקאי" בצפון מזרח
היבשת. אבל בין תושביה הקבועים של באר הארבור אפשר למצוא
בעיקר דייגים, בעלי חנויות מזכרות לעת מצוא, וסרטנים מכל המינים
והגדלים (כמעט). החורף במקום קשה ובמהלכו, במשך חודשים
אחדים, האדמה והים בסביבתה קפואים לחלוטין ומכוסים שכבה
עבה של שלג.
.
ארץ גזירה
.
בקיצור, אכדיה היא אולי מקום אידיאלי לבילוי חופשת קיץ, אבל
אין בה עם מי לדבר. אוכלוסייתה הקבועה קטנה, וטרודה מדי במאמצי
הישרדות. היא מרוחקת מאות קילומטרים מכל מרכז עירוני, שלא
לדבר על ריחוק ממרכזי המחקר. במובן מסוים, ועל אף יופיה,
אכדיה, בשביל מדען, היא ארץ גזירה, ארץ גלות.
.
סוויזי מודעת לזה, כמובן, ואולי לכן היא חשה צורך להוכיח שעוד
כוחה במתניה, להחזיר מנה אחת אפיים לפרה הקדושה שנגסה בזר
הממצאים המחקריים שלה לפני שנים, בקולג 'וולסלי, ומאז חזרה
ונגסה בה בהזדמנויות נוספות.
.
חמושה בתחושה שאין לה עוד מה להפסיד, החליטה סוויזי לחקור
ולמצוא עד כמה נפוצים מקרים של אי-הגינות, זיופים, גניבת
ממצאים מחקריים ועשיית שימוש לא הולם באמצעים אקדמיים,
בעולם המדעי. התפיסה המקובלת בעניין הזה אומרת שמקרים כגון
אלה, גם אם הם קיימים, הם מעטים מאוד ויוצאי דופן בעליל. כמו
תפוח רקוב אחד בערימת תפוחים לאחר הקטיף. יוצא מהכלל
שמוכיח את הכלל.
.
אחד ועוד אחד
.
סוויזי, באופן אינטואיטיבי לחלוטין, סברה שאם היא עצמה נתקלה
ביותר ממקרה אחד כזה במשך שלושה עשורי שנים, הרי שלא ייתכן,
מבחינה סטטיסטית, שמדובר בתופעות נדירות כל כך. היא ניסחה
בקשה למענק מחקר והגישה אותה לקרן הלאומית האמריקאית למדע.
בהנהלת הקרן דווקא אהבו את רעיון המחקר, והחליטו לממן אותו
בנדיבות יחסית. מרכבת הנקם של סוויזי קיבלה מכל מלא דלק.
.
בתחילת דרכה חיפשה ומצאה שותפים למחקר: ד"ר מליסה
אנדרסון וד"ר קארן לואיס מאוניברסיטת המדינה של מינסוטה,
וד"ר רנה פוקס מאוניברסיטת המדינה של פנסילווניה. אוכלוסיית
המחקר מנתה אלפיים סטודנטים הלומדים באוניברסיטאות
אמריקאיות, והנחלקים בין ארבעה תחומי מחקר עיקריים:
כימיה, מיקרוביולוגיה, הנדסה אזרחית וסוציולוגיה. אליהם צורפו
אלפיים חוקרים וחברי סגל אקדמי באותן אוניברסיטאות ובאותם
תחומי מחקר.
.
הסקר לא נועד לקבלת מידע על תרמיות מדעיות ספציפיות, אלא
לבחון את הדרך שבה רואים הנבדקים, המצויים היטב בהווייה
המדעית העכשווית בארה"ב, את תפוצתן של תופעות כמו זיוף
נתונים מחקריים, גניבת ממצאים וניצול לרעה של מעמד ארגוני
ומדעי. בין יתר השאלות כלל הסקר גם שאלה בדבר ידיעה אישית של
המשתתף על מקרים של אי הגינות מדעית, שהתרחשו בסביבתו
האקדמית. לא נדרשו מראי מקומות, ציוני זמנים ובוודאי שלא
שמות. רק ציון העובדה שהמשתתף היה או לא היה עד אישי
למקרה מסוג זה.
.
זו הכלכלה
.
ממצאים לדוגמה: 43 אחוז מהחוקרים וחברי הסגל האקדמי דיווחו
שידועים להם מקרים שבהם עמיתיהם עשו שימוש "לא נאות" ולא
מדעי באמצעי מחקר שהועמדו לרשותם. מהו שימוש לא נאות?
למשל, התגלו מספר מקרים שבהם מדענים השקיעו כספים פרטיים
בחברות שונות העוסקות בפיתוחים ביוטכנולוגיים, ולאחר מכן
השתמשו בציוד ובמעבדות האוניברסיטה או מכון המחקר שבהם הם
מועסקים, כדי לסייע לאותן חברות ולקדם ולהאיץ את התקדמות
הפרויקטים השונים שלהן. בחלק מאותם מקרים התברר שהחוקרים
נמנעו מלפרסם ממצאי מחקרים שבוצעו באוניברסיטה, כדי לאפשר
לחברות שהשקיעו בהן לרשום פטנטים.
.
בעולם המדעי, יש לזכור, אי-דיווח על ממצאים נחשב מחדל חמור,
לא הרבה פחות מזיוף ממצאים או גניבתם. אמירה ידועה בעניין הזה
קובעת שבמדע, כל אחד "עומד על כתפיהם של חוקרים אחרים,
ועליו לשאוף לכך שעל כתפיו שלו יעמדו חוקרים נוספים". הימנעות
מפרסום ממצאי מחקר אינה מאפשרת לחוקרים אחרים לבצע את הצעד
הבא, וגורעת בכך מקצב ההתקדמות של המדע. למעשה, היא יכולה
לחבל במאמציהם של ה"מתחרים" ולשלוח אותם לדרכים שגויות, או
לאלץ אותם להמציא מחדש את מה שכבר הומצא. כאשר ההימנעות
מפרסום נובעת ממניעים אנוכיים, יש בזה יותר מסתם טעם לפגם.
עם זאת, גם כאן יש דרגות שונות של עבירות אתיות. עיכוב פרסום
עד לרישום פטנט על-שם הממציא (לא על-שם חברה שאינה
קשורה לאוניברסיטה), היא תופעה מובנת יחסית. אבל עיכוב כדי
למנוע התקדמות של מתחרה מסחרי, זו כבר התנהגות שאפשר אולי
לקבלה מחברות כלכליות, אבל לא מחוקר אקדמי.
.
הסקר של סוויזי ועמיתיה העלה גם מקרים אחדים שבהם הועברו
ממצאי מחקרים שלא בוצעו בהכרח על-ידי מעבירי המידע עצמם,
לחברות ביוטכנולוגיות שונות העוסקות בפיתוח מוצרים שונים
בתחום קרוב לתחום המחקר שבוצע באוניברסיטה, או במכון המחקר.
מקרים מסוג זה ניתנים לתיאור כגניבה, הן מהאוניברסיטה או
ממכון המחקר, והן מהחוקר העמית שביצע את המחקר.
.
מדיווחים נוספים של משתתפי המחקר, עולה תמונה של התרבות
אטית אך קבועה של מחקרים מרושלים שמבוצעים בידי חוקרים
צעירים, אך המקבלים את חסותם של חוקרים בכירים יותר. מתברר
שיותר ויותר פעמים, חוקרים מעדיפים לעצום עין ולהימנע מלהבחין
בפגמים בולטים במחקר, ואולי אפילו לשפץ ממצאים ביודעין. לתופעה
זו, כפי שאומרת סוויזי, עלולות להיות תוצאות מרחיקות לכת
בעתיד, כאשר חוקרים צעירים המתחנכים במעבדות שמרשות
ומקבלות מחקרים מרושלים, יגיעו לעמדות בכירות ויידרשו בעצמם
לחנך את חוקרי העתיד.
.
איש אינו אוהב "שטינקרים"
.
רוב הסטודנטים והחוקרים שדיווחו על המקרים האלה אמרו
בהמשך כי הם חשים חובה מוסרית ואתית לדווח על החריגות
ולמנוע את הישנותן. אך בה בעת התברר שרק מעטים מאוד
מביניהם מממשים את תחושת החובה הזאת. הסיבה הנפוצה
להימנעות מדיווח היא חוסר נכונות להתעמת עם נידוי בחברה
האוניברסיטאית (דבר שסוויזי ידעה היטב את משמעותו, לאחר
שלמדה אותה על בשרה באוניברסיטת בוסטון).
.
המחקר, כאמור, מומן בנדיבות יחסית על-ידי הקרן האמריקאית
הלאומית למדע, המממנת גם חלק מתקציבו השנתי הלא גדול של
"מכון אכדיה". בתמורה לסכום הזה קיבלה הנהלת הקרן את דו"ח
המחקר וטמנה אותו בתיקייתה המסודרת. אלא שבעולם המדעי
רווחת התפיסה שלפיה "עשית ולא דיווחת – לא עשית". במלים
אחרות, עבודת המחקר נשלמת רק עם פרסום ממצאיה ברבים,
באחד מכתבי-העת המדעיים הרבים מאוד היוצאים לאור.
.
מגוון כתבי-העת מדורגים על-פי מידת היוקרה שהם מקנים למי
שמפרסם בהם דו"חות מחקר. דירוג היוקרה מבוסס בין היתר על
שיעור החזרה של המאמרים המוצעים לאותו כתב-עת. כלומר,
עד כמה קשה לפרסם בו מאמר, מה היחס המספרי שבין דו"חות
המחקר המוגשים לו, לבין אלה שבסופו של תהליך ארוך של בדיקה
ובחינה, אכן רואים אור במסגרתו.
.
סוויזי ועמיתיה ביקשו לפרסם את דו"ח המחקר שלהם בכתב עת
רב-תחומי המגיע למספר הרב ביותר של קוראים, חוקרים ובעלי
תפקידים שונים הקרובים למדע. הם גם העריכו שממצאיהם יעניינו
קהל רב יחסית, ולכן החליטו להציע את הדו"ח לכתב העת "סיינס"
("מדע"). "סיינס" הוא כתב-עת אמריקאי רב-תחומי, המופץ בכל
העולם. הוא מוצא לאור בידי ההתאחדות האמריקאית לקידום המדע,
והוא נחשב (יחד עם כתב-העת האנגלי "נייצ'ר"), ליוקרתי מסוגו.
.
אין חיה כזאת
.
אבל "סיינס" לא הסכים לפרסם את דו"ח המחקר של סוויזי ועמיתיה.
ההתכתבות בעניין בין ד"ר סוויזי לבין עורך "סיינס", נראית כשיח
חירשים. העורך חוזר וטוען כי אי-הגינות מדעית היא תופעה נדירה
וזניחה, וכי רובם המוחלט של דו"חות המחקר שהגיעו לידיו
(והם רבים מאוד), היו אמיתיים והגונים, ולפיכך אינו רואה טעם
רב להקדיש מקום יקר ותשומת לב לעיסוק בתופעה שאין נתונים
מדויקים בעניינה. סוויזי חוזרת וטוענת שיש ממצאים מדויקים,
בדמות דו"ח המחקר שהיא מציעה לפרסום ב"סיינס". העורך
החוזר על תפיסותיו נראה בשלב מסוים כמי שמתעקש לטעון
ש"אין חיה כזאת". ובכן, אם יש חיה כזאת ואם לא, ברור לחלוטין
שהעורך הוא הקובע – לפחות במה שקשור לפרסומים ב"סיינס".
.
סוויזי ועמיתיה ירדו מהאילן הגבוה של" סיינס "והלכו לחפש להם
מו"ל אחר. אלא שהתברר שגם אחרים אינם מתלהבים כל כך מרעיון
המחקר. כך הגיעו בסופו של דבר לכתב-העת "סיגמה", המוצא
לאור בידי האגודה האמריקאית להתנהגות מכובדת במדע. כתב-עת
קטן יחסית, המגיע בדרך כלל לקהל לא גדול של משוכנעים ממילא.
במלים אחרות, סוויזי שוב מצאה את עצמה קוראת במדבר, או, ליתר
דיוק, על החוף היפהפה אך השומם של צפון מדינת מיין.
.
בינתיים הוציא המכון האמריקאי הלאומי לבריאות, HIN, טופס
סטנדרטי מיוחד לדיווחים על מקרים של אי הגינות מדעית.
הטופס נשלח לכל מדען שמקבל מענק מחקר מהמכון, שהוא אחד
מהגורמים המרכזיים במימון מחקרים בתחומי מדעי החיים. (מילוי
הטופס הוא חלק שגרתי, בלתי נפרד והכרחי לקבלת המענק). האם
ההחלטה להפיק את הטופס החדש ולהשתמש בו נובעת מעיון בדו"ח
המחקר של סוויזי? או שאולי היא חלק מהתגובות למקרה בודד זה
או אחר שבו הואשמו חוקרים שונים הקשורים ל-NIH, באי הגינות
מדעית? קשה לקבוע. בכל אופן, הפקת טופס ממשלתי מיוחד,
רומזת אולי על כך שמישהו תפס שאי-הגינות מדעית, על-אף הכל,
אינה תופעה כל כך נדירה וזניחה, כפי שמאמין עורך ה"סיינס".
אולי, בדרך כלשהי, ד"ר ג'ודית סוויזי בכל זאת ניצחה.
.
לקריאה נוספת:
.
מי באמת גילה את נגיף ה-HIV הגורם איידס?
.
.

.
מי זייף תוצאות במעבדתו של חתן פרס נובל?
.
.
.

ועוד כמה סיפורים על זיופים ותרמיות בעולם המדע.
.
.

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.