עולם המדע אינו מקומן הטבעי של אופרות סבון. במקום שבו לשון ההמעטה, הדיוק והאיפוק שולטים בכיפה, אתה לא מצפה למצוא קלחת מבעבעת של רגשות קיפוח אתניים, אמביציות אישיות שנובעות מחסכים חריפים בימי הילדות ונכונות להילחם בידים חשופות, בשיניים ובציפורנים, עד הסוף. מדענים, בדרך כלל, אינם אמורים להפגין יכולת רכיבה וירטואוזית על גבה של מפלצת הקנאה ירוקת העיניים. הם אינם אמורים להתמכר לשנאה או לצאת למסעות נקמה וחיסול חשבונות. ובכל זאת, זה בדיוק מה שקרה בפרשה שהסעירה את הקהילה המדעית העולמית ואת דעת הקהל בארה"ב, במשך עשר השנים האחרונות. הפרשה שהסתיימה לפני שבועות אחדים – פחות או יותר במקום שבו התחילה (חילוקי דעות אישיים באשר לניסוי מדעי מסויים) – איימה בשיאה לנתץ את הקריירה של דייוויד בולטימור, חתן פרס נובל לפיסיולוגיה ולרפואה לשנת 1975, הנחשב לאחד מגדולי המדענים בעולם בתחומי הגנטיקה והביולוגיה המולקולרית. מעבר לדרמות האישיות העזות שליוו אותה, חשפה הפרשה גם את מלוא עומקה של התהום הפעורה בין העולם המדעי לעולמו הפוליטי והמשפטי של "הציבור הרחב". והעובדה הזאת, מן הסתם, עוד תתן את אותותיה במערכת היחסים שבין משלמי המסים למדענים, בשנים שיבואו.
ראשיתה של הפרשה בהאשמות בזיוף מדעי; המשכה במבדקים מיוחדים שביצע השירות החשאי של ארה"ב; וסופה בשרשרת ארוכה של ועדות חקירה, לרבות ועדה אחת של הקונגרס האמריקאי. אחרי עשר שנים של סערת אישיות, פוליטיות ומדעיות, הכריעה באחרונה ועדת הערעורים העליונה של משרד הבריאות האמריקאי, וקבעה שלא היה זיוף ושכל המשתתפים ב"משחק" רשאים לחזור ולהתייצב ב"ריבוע מספר אחד". אלא שבינתיים, בעקבות הפרשה השתנו פרטים לא מעטים על לוח המשחק, שלא לדבר על כך שהשחקנים עצמם צברו עשר שנות ותק נוספות. מה אפשר ללמוד מ"פרשת בולטימור"? ומה שלא פחות חשוב, מה ילמדו ממנה הפוליטיקאים, הפקידים הבכירים, סוכני השירות החשאי, עורכי הדין והמדענים? אה, כן, שכחנו: ומה ילמד ממנה "הציבור הרחב"?
הגיבורה הראשית בפרשה היא תרזה אימנישי-קרי שהואשמה כי זייפה תוצאות ובדתה משמעויות של מחקר מדעי שניהלה באוניברסיטת טאפטס, הסמוכה לבוסטון. תרזה אימנישי נולדה למשפחת מהגרים יפאניים בברזיל. הוריה עבדו כפועלים בחווה חקלאית ולאחר מכן ייסדו עסק משפחתי קטן בסאן-פאולו. ב – 1968 נסעה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת קיוטו, במולדת היפאנית. לאחר מכן דילגה אל העבר האחר של העולם, לאוניברסיטת הלסינקי, פינלנד, שם קיבלה תואר דוקטור (ב – 1974). היא נישאה לאדריכל פיני והוסיפה את שם משפחתו – קרי – לשם משפחתה. לאחר שקיבלה את תואר הדוקטור נסעה עם בעלה וילדיהם לקלן שבגרמניה, שם ביצעה מחקר בתר-דוקטוריאלי בהנחייתו של קלאוס רייבסקי. בשנת 1980 הציע לה דייוויד בולטימור, שכבר תלה על קיר חדרו במכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטסMIT את תעודת זוכה פרס נובל לפיסיולוגיה ולרפואה, לבוא ולעבוד במחיצתו. באותה עת כיהן בולטימור כמנהל מכון וייטהד היוקרתי שקשור ל – MIT. שום מדען שפוי בדעתו לא מסוגל לדחות הצעה לשתף פעולה עם מדען-על כבולטימור, שנודע גם כמורה מעולה וכמי שמטפח ומקדם את שותפיו הצעירים. תרזה אימנישי-קרי, בעלה האדריכל וילדיהם ארזו את מטלטליהם, עלו על מטוס בפרנקפורט ונחתו בבוסטון. לרגעים נראה היה שהחיים החלו לחייך אל המדענית שחייה עד כה התנהלו כמסע הגירה מתמשך.
דייוויד בולטימור יודע משהו על קשיי הגירה. הוא נכדו של מהגר יהודי שהגיע לארה"ב מאירופה בחוסר כל. הוריו שהיו בעלי דעות פוליטיות שמאלניות למדי, עקבו בחרדה ובזעם אחר ה"שימועים" הידועים לשמצה של מק'קארתי, דבר שלפי דבריו של בולטימור עצמו היה אחת מהחוויות החשובות שעיצבו את השקפת עולמו הפוליטית הומניסטית. לימים, ככל הנראה, הציפו הזכרונות האלה את בולטימור בכל פעם שהיה עליו להתייצב מול ועדת החקירה של חבר הקונגרס הדמוקרט ממישיגן, ג'ון דינגל. ייתכן שלא מעט מהטונים הגבוהים שבהם התנהלו העימותים בין דינגל לבולטימור (שתרמו, מן הסתם, להסלמת ה"פרשה"), נבעו מאותם זכרונות של בולטימור מימי ילדותו בלונג איילנד.
כשהיה סטודנט בקולג' למד בולטימור בכוחות עצמו ביולוגיה מולקולרית. מדע זה עשה באותם ימים את צעדיו הראשונים, והקולג'ים האמריקאיים טרם כללו אותו בסל האפשרויות שהם מציעים לתלמידיהם. ייתכן שהצורך ללמוד בכוחות עצמו פיתח בו את היצירתיות הבולטת שמאפיינת אותו כמדען. בשנת 1964 בהיותו בן עשרים ושש שנים בלבד, השלים את לימודיו וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת רוקפלר בניו-יורק. לימים הוכתר בולטימור כנשיא אוניברסיטה זו, אך בשיאה של פרשת ההאשמות בזיוף שבמרכזה עמד בעשר השנים האחרונות, נאלץ להתפטר מתפקידו זה. בראשית הקריירה שלו כיהן בולטימור כמרצה וחוקר באוניברסיטאות שונות, והיה פעיל למדי בתנועות ההתנגדות למלחמת וייטנאם. ב – 1967 הצטרף ל – MIT ובשנת 1970 השלים את המחקר שהביא לו, כעבור חמש שנים, בהיותו בן 37 בלבד, את פרס נובל לפיסיולוגיה ולרפואה.
מדובר במחקר שהתמקד בקבוצת נגיפים המכונים "רטרו-וירוסים" (נגיף ה – HIV הגורם איידס הוא אחד מהנגיפים בקבוצה זו). נגיפים אלה נושאים את המטען הגנטי שלהם בגדילים בודדים של מולקולות RNA ולא בסליל כפול של DNA כמו מרבית בעלי החיים בעולם (לרבות האדם). מכיוון שנגיף אינו מסוגל לשכפל את עצמו ולהתרבות בכוחות עצמו, הוא חייב לשעבד לשם כך תא חי כולשהו. כשהוא חודר לתוך התא החי, משלב הנגיף את המטען הגנטי שלו בזה של התא, וכך הוא גורם לתא לייצר ולשכפל עוד ועוד נגיפים. כדי שהתהליך הזה יהיה אפשרי, חייב המטען הגנטי של הנגיף להיות אצור ב-DNA שאותו אפשר לשלב במטען ה-DNA של התא החי. אבל ה"רטרו-וירוסים" חסרים DNA. כיצד, אם כן, הם מתרבים? כיצד הם משלבים את המטען הגנטי שלהם בזה של תאים חיים? דייוויד בולטימור גילה (בעת ובעונה אחת עם הווארד טמין), שה"רטרו-וירוסים" מפעילים אנזים מיוחד (המכונה RT) ש"הופך" את המטען הגנטי הנגיפי האצור ב-RNA ל-DNA, שאותו משלב הנגיף במטען הגנטי של התא המותקף. תגלית זו היתה מנוגדת לתפיסה שרווחה עד אז שלפיה מעבר של מידע גנטי מתנהל רק בכיוון אחד: מ – DNA ל – RNA (וממנו לחלבון). בולטימור וטמין הראו שהעברת מידע גנטי עשויה להתבצע גם בכיוון הפוך, כלומר, מ-RNA ל-DNA.
בנוסף לעבודתו המדעית, נודע בולטימור כפעיל בתנועות למען זכויות האדם וכפמיניסט מוצהר. מדעניות רבות שניצבות כיום בעמדות מרכזיות בארה"ב ובארצות אחרות, לרבות ישראל, קיבלו את הכשרתן הבסיסית, כמו גם את העידוד והדחיפה הראשונה, במעבדתו של בולטימור ב-MIT. את רעייתו, אליס הנג, פגש כשקיבל אותה כעמיתת מחקר בתר-דוקטוריאלית במעבדתו (לאחר מכן כיהנה כפרופסור מן המניין בבית-הספר לרפואה של הרווארד, וכדיקן ללימודי מדעים באוניברסיטת ניו-יורק). על הרקע הזה – בנוסף לחובה הבסיסית שראה לעצמו להגן על מדענית מהגרת חסרת קשרים שנאבקה בממסד משומן היטב – צריך להבין את הזמנתו הראשונית של בולטימור לאימנישי-קרי, וכן את נכונותו לעמוד מאחוריה ולסכן למענה את כל יוקרתו המדעית ואת עתיד הקריירה האישית שלו.
בולטימור ואימניש-קרי ביקשו לחקור שינויי התבטאות של גנים לאימונוגלובולינים בעכברים טרנסגניים (עכברים שבמטען הגנטי שלהם שולב גן זר, בטכניקות של הנדסה גנטית). אימונוגלובולין הוא שם כולל לנוגדנים שהגוף מייצר – בתאי דם לבנים מסויימים – במטרה לבלום ולנטרל גופים זרים (למשל, נגיפים וחיידקים) שחודרים לגוף. יכולת הבלימה של הנוגדנים מבוססת על התאמה מבנית בין חלקים מסויימים שלהם, לבין מבנים מסויימים על הגוף הפולש. ההתאמה המבנית הזאת (המזכירה התאמה בין שקע לתקע, או בין מפתח למנעול), מאפשרת לנוגדן להיצמד לגוף הפולש, לנטרלו ולהביא לסילוקו מהגוף.
מבנה הנוגדן, שהוא המפתח ליכולת הפעולה שלו כנגד פולשים זרים לגוף, נקבע על ידי הגנים המקודדים את החלבונים שמרכיבים את הנוגדן, האצורים במטען הגנטי של בעל החיים שמייצר אותו. באמצעות "הפעלה" ו"כיבוי" של גנים שונים, נוצרים בגוף נוגדנים שמתאימים באופן ייחודי לבלימתם של פולשים מוגדרים. כך, כאשר המערכת החיסונית מגלה ומזהה פולש מסויים, היא גורמת לייצור מוגבר של תאים המייצרים נוגדנים שמותאמים במדוייק לבלימתו. נוגדנים הנוצרים בעכבר מזן מסוים נושאים מרכיב שמהווה מעין "חותמת מזהה" (הקרוי "אידיוטיפ"). "חותמת" זו לא בהכרח קיימת בנוגדנים שנוצרים בעכברים מזנים אחרים.
בולטימור ואימנישי -קרי ביקשו לברר אם גן שמקודד אימונוגלובולין מסוים בעכבר מזן אחד, יתבטא ויפעל גם בעכבר מזן אחר – תוך שמירה על זהותו המקורית. לשם כך השתמשו באמצעי זיהוי (ריאגנט) מסוים הקרוי 1-BET, שהוא עצמו נוגדן המזהה באופן ייחודי את "חותמת הזיהוי" של הנוגדנים שמיוצרים בתאי העכבר הטרנסגני ה"מהונדס" – ונצמד אליה. במלים אחרות, 1-BET הוא נוגדן נגד נוגדן מסויים. באמצעותו ביקשו החוקרים להבחין בין הנוגדנים שנוצרו בגוף העכבר על פי המטען הגנטי המקורי שלו, לבין הנוגדנים שנוצרו בגופו על פי המידע הגנטי האצור בגן הזר שהוחדר ושולב במטען הגנטי שלו בשיטות של הנדסה גנטית. במלים אחרות, המחקר נועד לבחון אם אפשר – עקרונית – להעביר תכונות חיסוניות בין עכברים מזנים שונים, ולחסן בעלי חיים באמצעות הנדסה גנטית. מדובר במחקר שלתוצאותיו עשויות להיות משמעויות רחבות באשר לאפשרויות פיתוחם של חיסונים גנטיים בעתיד.
אימנישי-קרי החלה לעבוד ב-MIT במעבדה נפרדת, אך תוך שיתוף פעולה מלא עם בולטימור. כעבור כשנתיים החליטה ועדת המינויים של ה – MIT שלא לקבלה כחברת סגל קבועה במכון. באותו זמן הציעה לה אוניברסיטת טאפטס, הסמוכה לבוסטון, להצטרף לשורותיה. אימנישי-קרי קיבלה את ההצעה, והמשיכה לשתף פעולה עם בולטימור ממעבדתה החדשה בטאפטס. שיתוף הפעולה בין החוקרים התבטא בכך שמעבדת בולטימור סיפקה את הגנים ואת העכברים, ואילו אימנישי-קרי ביצעה את מלאכת זיהוי האימונוגלובולינים שמתבטאים (מיוצרים) בעכברים הטרסגניים. בשנת 1986 פירסמו השניים, יחד עם עוד ארבעה חוקרים-עוזרים את תוצאות מחקרם המשותף בכתב-העת המדעיCELL . בדו"ח המחקר הם קובעים במשותף – שהמבנה של חלק גדול מהנוגדנים שנוצרו בעכברים הטרנסגניים הוכתב ונקבע על ידי הגן ה"שתול" שהוחדר ושולב במטען הגנטי של העכבר בהנדסה גנטית. למעשה, כמות הנוגדנים המתאימים לגן ה"שתול" היתה גדולה מכדי שאפשר יהיה לייחס אותה לגן ה"שתול" עצמו. אימנישי-קרי, בולטימור ושותפיהם למחקר ראו בתופעה הזאת הוכחה לכך שהגן ה"שתול" גרם לשינוי בתוצריהם של הגנים המקוריים של העכבר. כלומר, הגנים המקוריים "חיקו" את הגן השתול ש"כפה את עצמו עליהם" וגרם להם לייצר נוגדנים שנשאו את "חותמת הזיהוי" שלו. מחברי דו"ח המחקר אמרו שבנוסף לתגלית ה"כפייה הגנטית", ממצאיהם איששו תיאוריה של חתן פרס נובל נילס ירנה, שתיארה את המערכת החיסונית כמעין "רשת" שמרכיביה השונים מכשירים אלה את אלה למלחמה באויבים "תיאורטיים" שטרם נחשפו לגוף (בדרך של יצירת נוגדנים לנוגדנים).
במעבדותיהם של בולטימור ואימנישי-קרי כבר תוכננו ובוצעו ניסויים חדשים (שחלקם ניסויי המשך לניסוי שעליו דיווחו ב-CELL), כאשר על מפתן מעבדתה של אימנישי-קרי בטאפטס, הופיעה ד"ר מרגוט או'טול. בדיעבד אפשר לומר שברגע זה החלו הצרות שהובילו להתפתחותה של "פרשת בולטימור" שנמשכה עשר שנים. אבל באותו רגע לא התלוו אל או'טול שום סימנים מבשרי רע.
מרגוט או'טול נולדה למשפחה קתולית אדוקה בדבלין, אירלנד. בצעירותה למדה שנתיים במנזר. אביה עבד כמהנדס חשמל בחברה תעשייתית כולשהי, והשקיע את רוב תעצומות נפשו בכתיבת מחזות. לפחות אחד מהמחזות האלה מציג מהנדס "עושה צרות" שנדרש לנאמנות למעסיקיו, אך מצפונו אינו מניח לו והוא חושף את שחיתויותיהם – תוך כדי מאבק הירואי כנגד הסביבה שמנהלת נגדו מסע איומים והשמצות. ייתכן שלפחות חלק מהתנהגותה של מרגוט ב"פרשת בולטימור" נובע מרצון בלתי מודע לחקות את גיבור מחזותיו של אביה.
כשהיתה מרגוט או'טול בת 14, עברה משפחתה לבוסטון. אביה נטש את ההנדסה, התמסר לכתיבה והתמנה מרצה – ולאחר מכן מנהל – בתוכנית להכשרת כתבים ועורכים מדעיים של אוניברסיטת בוסטון. המשפחה התערתה היטב בקהילה האקדמית המקומית הכוללת כמה מאות קולג'ים, אוניברסיטאות ומכוני מחקר הפועלים באזור זה. הסביבה האקדמית-מדעית לא הציגה לפני מרגוט הצעירה שום ברירה ממשית, פרט לקריירה אקדמית. שום דבר אחר פשוט לא היה קיים ולא נחשב בעיניה. כל האנשים שהכירה והעריכה היו "משהו" באוניברסיטה, ובאופן טבעי היא ראתה את עצמה חייבת להמשיך באותה דרך. בשבילה, להיות מדענית היה כורח, לא בחירה. בחינת להיות או לא להיות.
בשנת 1979 קיבלה או'טול תואר דוקטור מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טאפטס. לאחר מכן עבדה כעמיתה בתר-דוקטוריאלית במכון לחקר הסרטן בפילדלפיה. באותה תקופה נישאה לפיטר ברודיר, שלמד יחד אתה לקראת קבלת תואר הדוקטור בטאפטס. כשפיטר התקבל לעבודת מחקר והוראה בטאפטס, חזרו השניים לבוסטון. הנרי ורטיס, שהנחה את או'טול ואת בעלה בהכנת מחקרי הדוקטורט שלהם, נחלץ לעזרתם וסייע לאו'טול למצוא עבודה זמנית באחת ממעבדות האוניברסיטה. על אפשרות של משרה אקדמית בשבילה, לא דובר כלל. במסיבה שהתקיימה בביתו של ורטיס, פגשה או'טול לראשונה את אימנישי-קרי, שמאוחר יותר הציעה לה להשתלב במעבדתה במעמד של עמיתה בתר-דוקטוריאלית למשך שנה אחת. בהתחשב בעובדה שאו'טול כבר השלימה תקופת עבודה במעמד זה, היתה זו הצעה נחותה יחסית, אבל בין "להיות" ל"לא להיות", היא בחרה בבחירה המובנת מאליה, בשבילה. באותה תקופה אמרה או'טול לכמה מחברי הסגל האקדמי של טאפטס שאימנשי-קרי היא "אשה לא רגילה, נהדרת".
או'טול החלה לעבוד במעבדתה של אימנישי-קרי כעוזרתה של מומה רייס, חוקרת ברזילאית שעבדה במעבדה כמדענית אורחת. השתיים ניסו לבצע "סיבוב נוסף" של השתלת גן שמקודד נוגדן, ובחינת מקורם הגנטי של הנוגדנים שייווצרו. הניסוי הראשון נחל הצלחה אדירה: או'טול בחנה נוגדנים שיוצרו על פי המידע הגנטי של הגנים המקוריים, וגילתה בהם את "חותמת הזיהוי" של הגן המושתל. במלים אחרות, הגנים המקוריים אכן "מחקים" את הגן המושתל, כפי שנמצא בניסוי המקורי של אימנישי-קרי, בולטימור ושותפיהם. או'טול היתה בשמים. הצלחה בביצועו של ניסוי מורכב מסוג זה היתה יכולה לסלול את דרכה לקריירה מדעית. אלא שבמדע כל תוצאה של ניסוי נחשבת אמיתית רק לאחר שהיא מתקבלת פעמיים לפחות, בניסויים חוזרים ונפרדים. ואו'טול לא הצליחה לשחזר את ממצאי הניסוי הראשון.
היא ניסתה, וניסתה שוב, ושוב. חודשים שלמים הוקדשו לניסיונות כושלים לחזור ולקבל את אותן תוצאות מלהיבות. בחלוף הזמן, וברבות האכזבות, החלה או'טול לפתח חשדות ומרירות כלפי אימנישי-קרי שפיתחה את שיטת העבודה עם חומר הזיהוי 1 – BET, שבאמצעותו ביצעה את המחקר המקורי (בשיתוף עם דייוויד בולטימור ועם אחרים). בינתיים הזמן רץ ושנת המילגה הבתר-דוקטוריאלית של או'טול עמדה להסתיים. סיכוייה לקריירה מדעית, שרק לפני זמן לא רב לא היו קיימים כלל, ואחר כך התפתחו במפתיע, איימו לדעוך שוב.
אם לא די בזה, התפתחה מתיחות נוספת בין שתי הנשים על רקע היעדרויותיה התכופות של או'טול מהמעבדה לצורך טיפול בבנה. אימנישי-קרי חזרה והטיפה לה על המחויבות ההכרחית של חוקר למחקרו, והבהירה לה ש"בדרך הזאת לא יצא ממך שום דבר, ובוודאי שלא תוכלי להיות מדענית". כל מי שמכיר את אורח חייהם של מדענים בכלל, ושל מדענים העוסקים בתחומי מדעי החיים בפרט, יודע שאימנישי-קרי צדקה בהערותיה. אבל מצד שני, כל אחד יכול גם לנחש כיצד הרגישה האם הצעירה מרגוט או'טול למשמע ההערות האלה.
כשמועד סיום מילגתה הבתר-דוקטוריאלית של או'טול התקרב, הגיע המתח לממדים כאלה, שהיא דיברה בגלוי עם עובדי המעבדה ואמרה שהיא חייבת לגלות מדוע היא לא מצליחה לשחזר את תוצאות הניסוי הראשון שביצעה במעבדה, ושהיא חייבת להבין מה לא בסדר אצלה, שמונע ממנה להיות מדענית מוצלחת. באחת מאותן שיחות שאלה או'טול: "מדוע חומר הזיהוי פועל היטב בשביל תרזה, ואינו פועל בשבילי?". אימנישי-קרי צחקה ואמרה שהוא פועל באותה מידה בשביל שתיהן. וכאן החלה, למעשה, אי ההבנה המוחלטת ביניהן. אימנישי-קרי אמרה לימים כי בתשובתה לאו'טול התכוונה לומר שהחומר 1-BET פועל כראוי בשביל שתיהן, ושרק צריך לדעת כיצד להשתמש בו. או'טול אמרה לימים שמהתשובה הזאת הבינה שהוא לא פעל כראוי גם בשביל אימנישי-קרי, וכי משמעות הדבר היא שהיה עליה "לכופף" מעט את תוצאות הניסוי כדי להתאימו לציפיותיה.
או'טול שכבר פיתחה חשדות כבדים ביקשה לעין במחברות המעבדה שתיעדו את הניסוי שתואר בדו"ח המחקר שאימנישי-קרי ובולטימור פירסמו בכתב העת CELL. היא התמקדה ב-17 עמודים במחברתה של המדענית הברזילאית האורחת, מומה רייס, וגילתה שהממצאים הרשומים בהם אינם תואמים לאלה שנדפסו ב-CELL. במלים אחרות, נראה היה לה ש"משהו" במאמר שפירסמו השניים ב-CELL לא היה בסדר, מה שאומר שהעובדה שהיא לא הצליחה לשחזר את תוצאות הניסוי אינה מעידה שהיא חסרת כישורים. ייתכן שהתוצאות השליליות שהיא קיבלה שוב ושוב, תיארו נכונה את המציאות ואת האמת המדעית. ייתכן ששלחו אותה לרוץ אחר הרוח בשדה. יתכן שמתנכלים לה ומכשילים אותה במתכוון.
היא סיפרה על העניין לחברה מהסגל האקדמי של טאפטס, בריגיטה הובר, וזו פנתה להנרי ורטיס ולמדען נוסף העוסק בחקר המערכת החיסונית באוניברסיטת מסצ'וסטס הסמוכה, רוברט וודלנד. השלושה הציעו לקיים דיון גלוי בשאלה, ואימנישי-קרי קיבלה את הצעתם. בשתי פגישות שהתקיימו בעניין הזה במעבדתה של אימנישי-קרי השתכנעו ידידיה של או'טול שאימנישי-קרי ניהלה את המחקר כראוי, פרט למספר טעויות טכניות קטנות, שכמעט לא השפיעו על התוצאה הסופית. עם זאת, משתתפי הדיון לא הסכימו ביניהם על פרשנותה של אימנישי-קרי לתוצאות הניסויים. או'טול הציעה פרשנות משלה שלא התקבלה על דעתה של אימנישי-קרי, אך זו חזרה ואמרה לאו'טול ש"זכותה להאמין בפרשנות שהיא מציעה". או'טול נראתה מרוצה והושיטה את ידה ללחיצה – אימנישי-קרי דחתה את היד המושטת ואמרה שאין לה שום כבוד כלפי חבר צוות ש"מרגל אחר שותפיו, גונב מחברות מעבדה ומעתיק מהן בסתר נתונים לא-לו" . או'טול ביקשה שאימנישי-קרי תודיע על הטעויות הטכניות שהתגלו במאמר ל- CELL. אימנישי-קרי, ושלושת ה"בוררים" אמרו שאין צורך בזה, מכיוון שהטעויות לא שינו את המסקנה הכללית של המחקר.
או'טול, שהתאכזבה מהטיפול שהעניקו אנשי טאפטס לממצאי התחקיר שלה ("אין כאן חילוקי דעות על פרשנות בלבד. אני גיליתי שדו"ח המחקר הזה רצוף שגיאות וטעויות".), פנתה ל-MIT, מגרשו הביתי של בולטימור. הנהלת ה-MIT מינתה את הרמן אייזן, אחד מהמדענים הבכירים במכון, לבחון את טענותיה של או'טול. אייזן זימן שתי פגישות בירור בהשתתפות או'טול, אימנישי-קרי, בולטימור ושניים מעוזריו. המסקנה היתה זהה לזו של אנשי טאפטס: אכן, קיימים אי דיוקים טכניים בדו"ח המחקר, אך תיקונם לא ישנה את תוצאות המחקר או את משמעותו. או'טול התעקשה ושלחה מכתב תלונה ל-CELL. מערכת כתב העת בחנה את המכתב והחליטה להימנע מפרסומו – מסיבות דומות מאוד לאלה של ועדות הבדיקה הפנימיות של אוניברסיטת טאפטס ושל ה-MIT. בינתיים הגיעה תקופת המילגה שלה לסיומה והיא עזבה – בטריקת דלת – את מעבדת אימנישי-קרי. ניסיונות שונים למצוא לה מקום במעבדה אחרת לא עלו יפה, ובסופו של דבר החלה לעבוד כמזכירה בחברת תובלה השייכת לאחיה. באותה עת, כך התברר במשך הזמן, כבר היתה בהריונה השני וכמעט זנחה את העיסוק בדו"ח המחקר שאימנישי-קרי ובולטימור פירסמו ב-CELL. אבל אז פגשה את צ'ארלס מייפלתורפ, שזה עתה סיים עבודת דוקטורט בהנחייתה של אימנישי-קרי, וסיפרה לו על ממצאיה.
מייפלתורפ פיתח שינאה עזה לאימנישי-קרי שלדעתו הקשתה עליו בכל דרך אפשרית במאמציו לקבל תואר דוקטור. הוא נזכר במאמר שכתבו שני חוקרים מהמכון האמריקאי הלאומי לבריאות, NIH, וולטר סטיוארט ונד פדר, באשר לאי דיוקים וזיופים במחקרים מדעיים. מבלי להודיע על כך לאו'טול, שלח מייפלתורפ את ממצאיה והשגותיה על עבודתם של אימנישי-קרי ובולטימור, לסטיוארט ופדר ב-NIH. כך, בעצם, החל כדור השלג את הידרדרותו המסוכנת במדרון.
סטיוארט ופדר התקשרו לאו'טול וביקשו לקבל העתק של 17 העמודים שצילמה מתוך מחברת המעבדה של מומה רייס, במעבדתה של אימנישי-קרי. או'טול סירבה. העניין נראה לה חורג מהפרופורציות המתאימות, אבל סטיוארט ופדר לא ויתרו, חיזרו אחריה בהתמדה ובסופו של דבר קיבלו ממנה העתקים של 17 העמודים. בשלב זה החלו סטיוארט ופדר להפציץ את בולטימור, אימנישי-קרי והשותפים האחרים לדו"ח המחקר שנדפס ב – CELL, בשיחות טלפון ובבקשה להבהרות ולקבלת מידע נוסף. לפחות באחת מהשיחות האלה אמר בולטימור לסטיוארט שאם הוא (סטיוארט) לא יחדל מלהטרידו, הוא (בולטימור) יתבע אותו לדין בגין הטרדה ותיוג (טענה אחרונה זו התייחסה לנוהגו של סטיוארט לכנות את אימנישי-קרי בכינוי קיצור "היפאנית"). סטיוארט ופדר כתבו מכתבי תלונה לכתבי העת CELL וסיינס, אך שניהם דחו את המכתבים בטענה שהממצאים המפורטים בהם חסרי משמעות לתוצאות המחקר שמתואר בדו"ח של אימנישי-קרי ובולטימור. השניים לא נכנעו ושלחו בעצמם – בדואר – את ממצאיהם לכמה מאות מדענים ברחבי ארה"ב.
הרעש שהקימו סטיוארט ופדר הביא את בולטימור להציע לכונן ועדת בדיקה מיוחדת מטעם ה- NIH שתבחן את העניין בסיועם של מספר מדענים בכירים מעובדי המכון.
מנהל ה-NIH באותו זמן, ג'יימס ויינגרדן, אמר לבולטימור שאם יסכים לבחון מחדש את דו"ח המחקר, ייתכן שלא יהיה צורך לפתוח בחקירה כוללת בעניין, אבל בולטימור סירב ואמר שכבר בחן את דו"ח המחקר, ושהוא גא על החלק שנטל בחיבורו. כך הוקמה ועדת הבדיקה המיוחדת של ה- NIH, אלא שבינתיים הגיעו הדי הפרשה לאוזני הפוליטיקאים, מה שגרם להקמת ועדת חקירה מיוחדת מטעם הקונגרס, בראשותו של חבר הקונגרס הדמוקרט ממישיגן ג'ון דינגל. כך, למעשה, פעלו בעת ובעונה אחת שתי וועדות נפרדות שלפעמים שיתפו פעולה זו עם זו – ולפעמים לא, לפעמים העבירו מידע מאחת לשנייה – ולפעמים לא. שתיהן, בכל אופן, התחרו זו בזו בהדלפת "סיפורים" לעיתונות, דבר שלא הועיל, כמובן, לשלוות נפשם של אימנישי-קרי ובולטימור.
הוועדה של דינגל ניסתה לרדת לעומקם של נוהלי העבודה במעבדות המחקר, אבל החלה בשמיעת אוסף של דעות אישיות. כך, למשל, סטיוון ג'יי גולד, חוקר אבולוציה מהרווארד טען לפני חברי הוועדה ש"לנוכח יחסם של השלטונות והתקשורת למדענים, אפשר להניח שגליליאו גליליי היה מתקשה כיום לבצע מחקרים מדעיים בארה"ב". חתן פרס נובל (1993) פיליפ שארפ אמר שלדעתו "אנו עדים למסע נקמה אישי מהסוג האכזרי ביותר" (למעשה, הוא השתמש במלה "ונדטה" שלקוחה ממילון המושגים של המאפיה האיטלקית. י.ע.). לעומתו אמר חתן פרס נובל (1990), שמונה לאחר מכן כמנהל ה- NIH, ד"ר הרולד ורמוס: "לצערי, האמצעים המסורתיים לתיקון עצמי במדע לא פעלו במקרה הזה כראוי". גם חתן פרס נובל אחר, ולטר גילברט, אמר: "יש מין הנחת רקע בסיסית וקבועה בממסד המדעי, הקובעת שאם מישהו מתנגד או מביע ביקורת, הוא ודאי עושה זאת ממניעים שפלים, כי המדע נתפס כיותר קדוש משיכול מישהו אחר להיות". בולטימור (בעדות תשובה): "המצב יוצא משליטה, אסור שהמדע האמריקאי יפול קורבן לסוג כזה של חקירה ממלכתית. צריך לזכור שגם פרופ' אימנישי-קרי היא קורבן. אנגלית היא שפתה הרביעית (למעשה, היא דוברת שבע שפות, רובן ברמת שליטה בינונית בלבד. י.ע.). יש לה קשיים בתקשורת באנגלית, שלא להזכיר קשיים של הסתגלות תרבותית. אין לה קשרים חברתיים ולא שורשים בארץ הזאת. היא ראויה לתמיכתי ולתמיכתם של כל המדענים, כי כל אחד מאיתנו היה יכול להיות במצבה. אני דוחה קטיגורית את הטענה שביצענו תרמית או זיוף, שהמצאנו נתונים, או שהצגנו אותם בצורה לא הולמת".
בהמשך זימנו אנשיו של דינגל עדים מומחים שונים, אך זהותם של העדים האלה לא נמסרה לבולטימור ולאימנישי-קרי. גם פרוטוקול העדויות לא נמסר להם וכך גם לא ניתנה להם זכות לזמן עדים משלהם או לחקור בחקירה נגדית את עדי הוועדה. למעשה, במשך כל דיוני הוועדה לא נאמר לבולטימור ולאימנישי-קרי במה בדיוק הם נאשמים (האפשרויות בעניין הזה נעו בין רשלנות לזיוף או להתנהגות בלתי ראויה מבחינה מדעית – סעיף חמור למדי שהעונש עליו הוא מניעת תקציבי מחקר, דבר שמשמעותו חיסול הקריירה המדעית של המורשע).
ועדת הבדיקה של ה- NIH , לעומת זאת, הסתפקה בבחינת תהליכי המחקר המסויים ששימש בסיס לדו"ח המחקר השנוי במחלוקת שנדפס בכתב העת CELL. כך, בינואר 1989 סיכמה הוועדה את דיוניה והגיעה למסקנה כי "לא נמצאו ראיות למניפולציה בלתי הוגנת בנתונים או להונאה במחקרם של אימנישי-קרי ובולטימור". לכאורה פסיקה חד-משמעית וסופית, אלא שבינתיים הוועדה של דינגל המשיכה לפעול, כשהיא מדורבנת על ידי סטיוארט ופדר שהחליטו להקדיש את עצמם ל"הוצאת הצדק המוחלט אל האור". בכינוס מדעי אחד שבו הוקדש דיון מיוחד לפרשת בולטימור ואימנישי-קרי, ניגש סטיוארט אל הלוח, רשם עליו באותיות ענק את המלה "שואה", והסביר לנאספים שכל מי שלא תומך עכשיו במרגוט או'טול ולא מקבל את טענותיה כי בולטימור ואימנישי-קרי זייפו ממצאים, מתנהג באופן שקול לדרך התנהגותם של "הגרמנים הטובים", שהפנו את מבטיהם הצידה כדי לא לדעת יותר מדי על מחנות הריכוז ועל מה שנעשה בהם.
על האווירה שבה פעלה הוועדה של דינגל אפשר ללמוד גם מעדותו של דניאל קוולס שסיפר ב"ניו-יורקר" על שיחה שניהל עם אחד ממדעני ה- NIH שהשתתף במספר דיונים בוועדה של דינגל. "חשתי שהם פועלים עם קצף על השפתיים", אמר המדען לקוולס, "חשתי שאילו רק יכלו להטיל פצצת אטום על ה- MIT – הם היו עושים זאת בחדווה". סטיוארט הביע את דעתו בלא מעט כינוסים ודיונים כי אין לו שום ספק כי כל השותפים לדו"ח המחקר שנדפס ב- CELL, "פשוט קשרו קשר לשקר". לדבריו יש לו הוכחות חד משמעיות לטענות האלה, אלא שהן "טכניות מדי ואי אפשר להסבירן לקהל הרחב, או למי שאינם מדענים". המאבק בין אנשי צוותו של דינגל לבין אימנישי-קרי ובולטימור נראה לא אחת כמעין משחק שבו קבוצת כדורסל מנסה להתחרות בקבוצת כדורגל. כולם נלחמו בכולם בלהט רב, בשכנוע פנימי עמוק, כמעט בהקרבה, אבל בלי הבנה מינימלית באשר לכללים שמניעים את הצד השני.
דינגל שהתקשה להתמצא בסבך העדויות שנראו לו "לא מספיק חד משמעיות", הזמין את השירותים החשאיים לבדוק את מסמכי המעבדה של אימנישי-קרי, ובמיוחד את מחברת המעבדה של מומה רייס (שממנה צילמה או'טול את 17 עמודי המחלוקת). מומחי הבולשת חזרו עם קביעה ברורה: מחברת המעבדה זויפה, הנייר הנושא את תוצאות הספירה הרדיואקטיווית (זיהוי הנוגדנים התבסס על סימונם ביוד רדיואקטיווי), שוייך לניסויים אחרים שבוצעו – ככל הנראה – שלוש שנים לפני הניסוי השנוי במחלוקת.
לאימנישי-קרי ולבולטימור לא ניתן לבחון את דו"ח המחקר של הבולשת, ולא לתחקר בחקירה נגדית את המומחים שביצעו את הבדיקה. בולטימור התפרץ וטען שבעוד סטיוארט משווה את התנהגות הקהילה המדעית האחראית כלפי או'טול להתנהגותם של ה"גרמנים הטובים" ב"שואה", הוא עצמו (סטיוארט) ואנשים נוספים בצוות של דינגל נוהגים כלפיו (כלפי בולטימור) וכלפי אימנישי-קרי בשיטות היטלראיות. אימנישי-קרי חזרה והסבירה שהעמודים שהשירות החשאי בחן כלל אינם קשורים לדו"ח המחקר השנוי במחלוקת, ולכן אין להתפלא על שאינם מתאימים למחברות אחרות שמתייחסות לאותה תקופה ולאותו ניסוי. היא גם הסבירה שרישומים שונים הקשורים לניסויים נרשמים בפועל במחברות רק חודשים אחדים לאחר סיום הניסוי (מדובר ברישומים שנשמרים על סרטי נייר הנושאים את הדגימות המסומנות בחומרים רדיואקטיביים). אבל ההסברים האלה נשמעו מורכבים מדי ולא די חותכים לאוזניהם של אנשי דינגל.
בשלב זה החליט בולטימור, שבינתיים התמנה לנשיא אוניברסיטת רוקפלר בניו-יורק, להתפטר מתפקידו, ו"באותה הזדמנות" ביקש גם להסיר את שמו מרשימת המחברים השותפים לדו"ח המחקר השנוי במחלוקת. תקציבי המחקר הממשלתיים של אימנישי-קרי נשללו בפועל (על-אף שלא התקבלה שום החלטה רשמית בעניין הזה), והיא נאלצה להמשיך את מחקריה בקצב אטי יחסית, במימון שמקורו במענקי מחקר צנועים מקרנות פרטיות.
ה-NIH שלא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר מהבמה ולהשאיר את כל הזיקוקים לדינגל, נאלץ לחזור ולעסוק בפרשה. הפעם הקים המכון גוף מיוחד – המשרד להגינות מדעית (OSI), שבראשו הועמד בריאן קיימס, מנהל מחקר במכון לחקר הסרטן, אדם שיושרו הולך לפניו. אלא שקיימס ביקש לחזור למכון לחקר הסרטן ואת מקומו תפסה סוזן האדלי, פסיכולוגית מחקרית שהזדהותה עם מרגוט או'טול בלטה למרחוק. מדיוני הוועדה בראשותה דלפו לעיתונות ציטוטים מדבריה של או'טול שהתלוננה על שכל סביבתה החברתית בבוסטון מנדה אותה, וכי היא אינה מסוגלת להשתתף בשום אירוע חברתי שמאורגן על ידי אוניברסיטת טאפטס (מקום עבודתו של בעלה). ועדת ה-NIH של קיימס, לעומת זאת, התרשמה כי טענותיה של או'טול באשר לדו"ח המחקר השנוי במחלוקת שפירסמו אימנישי-קרי ובולטימור ב- CELL, "סותרות זו את זו, ואינן סבירות מבחינה מדעית או מבחינה אחרת כולשהי". הוועדה גם קבעה ש"לאימנישי-קרי לא היתה שום סיבה הגיונית לזייף את תוצאות הניסויים". אלא שקיימס העביר את העמדה להאדלי, שהתמקדה בטענותיה של מרגוט או'טול, שתוארה במסמכי הוועדה כ"גיבורה".
בינתיים התקבלה החלטה במשרד הבריאות האמריקאי – הממונה על ה-NIH , שלפיה המשרד להגינות מדעית של ה – NIH ייסגר, ובמקומו יוקם במסגרת משרד הבריאות "משרד להגינות במחקר" (ORI). ההבדל לא כל כך נראה לעין במבט ראשון, אבל למעשה היתה בהחלטה הזאת משום העלאה ניכרת במעמדו של המשרד העוסק בחקירת עבירות מדעיות. ORI הוכפף ישירות לסגן שר הבריאות, דבר שנועד למנוע מצב שבו "המדענים חוקרים את המדענים". במסגרת החדשה של ORI נקבעו הליכים לחקירת שתי וערב של עדים, להצגת עדים משני הצדדים, ומה שלא פחות חשוב – נוסדה אפשרות לערער על החלטות המשרד לוועדת ערעורים עליונה, שהחלטותיה יהיו סופיות.
חומר החקירה של המשרד להגינות מדעית של ה-NIH (OSI) הועבר למשרד החדש להגינות במחקר (ORI), וזה, על בסיס העדויות הקודמות ועל בסיס המסמכים שהכינה האדלי בסיוע או'טול, פירסם דו"ח מסכם שהשתרע על פני יותר מ – 300 עמודים, ובו נקבע שאימנישי-קרי אחראית ללא פחות מאשר ל – 19 אירועים של התנהגות מדעית לא הולמת וזיוף ממצאים. לרגעים אפשר היה לשמוע צהלה מכיוון הספסל של או'טול, אבל אימנישי-קרי לא איבדה רגע ועירערה לוועדת הערעורים העליונה.
הדיונים בוועדת הערעורים נמשכו 28 ימים שבהם נוספו 6,500 דפי עדויות וסיכומים ל- 300 העמודים של הסיכום הקודם. אימנישי-קרי פירטה את כל תהליכי המחקר במעבדה, הדגימה את דרכי העבודה האישיות שגיבשה לעצמה במשך השנים ולמעשה, כמעט שיחזרה את תהליך המחקר לעיניהם של חברי הוועדה. בינתיים הפסידו הדמוקרטים את הרוב שלהם בבית הנבחרים, ודינגל חדל לכהן כראש ועדת הקונגרס. שום חבר קונגרס רפובליקאי לא מצא לנכון להמשיך את המעורבות של הקונגרס ב"פרשת בולטימור", כך שוועדת הערעורים העליונה של משרד הבריאות נותרה כגוף היחיד הקובע בשטח. במקביל, התפרסמו דו"חות מחקר של מדענים מאוניברסיטת קולומביה ומאוניברסיטת סטנפורד, ששיחזרו במדוייק ואישרו את ממצאיה של אימנישי-קרי (אותם ממצאים שאו'טול כה התקשתה לשחזרם). וכך, עשר שנים לאחר שאו'טול הטיחה באימנישי-קרי ובשותפיה את האשמותיה הראשונות, זיכתה אותם הוועדה מכל אשמה של הטיית או זיוף ממצאים (אם כי נכון לעכשיו נראה שהפרשנות שאותה הציעו אימנישי-קרי ובולטימור לפני עשר שנים, אינה כה מקובלת כבעבר).
בערב שבו נודע דבר זיכויה, בילתה אימנישי-קרי שעות בשיחות טלפון עם בני משפחתה בברזיל. אחר כך ישבה עד עלות השחר וקראה בעיון כל משפט, מלה ופסיק בנוסח החלטת הועדה. יומיים לאחר מכן השתתפה בסעודת ערב חגיגית בביתו של בולטימור. "ידעתי כל הזמן שאני צודקת", אמרה לידידים שבירכו אותה לרגל נצחונה, "אבל פחדתי פחד מוות שמא הצדק לא יצא לאור, שמא יבוא הסוף לעבודת המחקר שלי".
אימנישי-קרי ממשיכה לעבוד באוניברסיטת טאפטס. או'טול שנודעה ברחבי העולם המדעי כמי שכמעט חיסלה את בולטימור, התקבלה לעבודה כעוזרת מחקר בחברת ביו-טכנולוגיה שמעבדותיה ממוקמות בסמוך ל- MIT. לאחר המינוי וההתפטרות המביכה מנשיאות אוניברסיטת רוקפלר, כיהן בולטימור במשך תשע שנים (1997 – 2006) כנשיא המכון לטכנולוגיה של קליפורניה, CALTECH, בו הוא ממשיך לכהן כפרופסור גם כיום. ב-2007 נבחר לנשיא האגודה האמריקאית לקידום המדע, AAAS, וכיום הוא מכהן ביו"ר שלה. אגודה זו, המונה אלפים רבים של מדענים היא, בין היתר, המוציאה לאור של כתב-העת המדעי Science.