כסף, אומץ ופוליטיקה – האם מדינת הלאום העצמאית, הסגורה, תמה לגווע? ומי הם ה"יצרכנים" המסתוריים?

אלווין טופלר, אחד מהעתידנים החברתיים-כלכליים-פוליטיים
הבולטים של המאה הנוכחית, הוא אחד המרוויחים הגדולים מאיחוד
אירופה. הגורל והמזל זימנו לו זכות לא רגילה, לבחון את
התיאוריות שלו בשטח, בפועל. טופלר, ששם ספרו רב המכר
"הלם העתיד" הפך לביטוי שגור (בהקשרים שונים, שלא תמיד
תואמים את כוונותיו של המחבר), היה מראשוני מדעני החברה שצפו את
מחיקת הגבולות הלאומיים על כל המשתמע מכך מבחינה כלכלית, פוליטית
וחברתית, עד לרמת המשפחה והיחיד.

התהפוכות שעוברות בשנים האחרונות על ארצות אירופה ואזרחיהן,
תוארו על-ידי טופלר בספרו המונומנטלי "הגל השלישי" שראה
אור ראשון בארה"ב, בשנת 1980 (הגרסה העברית, בתרגומה של אסנת פדני,
ראתה אור בהוצאת עם עובד בשנת 1984). בספר מתוארת ההתפתחות הצפויה
של הציוויליזציה האנושית, ובמסגרת ההתפתחות הזאת מתוארות בפרוטרוט
התמורות שאת ראשיתן אנחנו יכולים היום לראות, במה שקרוי איחוד
אירופה, אך ללא ספק לא יגביל את עצמו לגבולות היבשת הזאת בלבד.

טופלר כותב את דבריו בחשש לא מוסתר: "אין אני שוגה באשליות
נוסח פוליאנה. דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור על הסכנות הנשקפות
לנו, החל בהשמדה גרעינית, דרך קטסטרופה אקולוגית, ועד קנאות גזענית
או אלימות אזורית. ולמרות זאת, הסכנות החריפות ביותר נשקפות לנו
ממערכות היחסים החדשות המתרקמות והולכות בין צורות אנרגיה חדשות
לצורות חדשות של חיי משפחה, שיטות ייצור מתקדמות ותנועות רעיוניות
שונות. ועם זאת, אותם תהליכים עצמם פותחים לפנינו גם הזדמנויות
ואופקים חדשים, רבי קסם".
.
גלים של שינוי
.
היכולת להוצאת מתוק מעז, להפקת ולניצול ההזדמנויות והסיכוי,
תוך הימנעות מהסיכונים, עוברת, כמובן, דרך הכרת התהליכים הצפויים
והיכולת לצפותם מראש. התזה המרכזית של טופלר, כפי שהיא מובעת בספר
הזה, אומרת שהציוויליזציה האנושית מתקדמת ומשתנה בגלים, ולא באופן
רציף כפי שטבעי לחשוב. גל השינוי הגדול הראשון התחולל כאשר אבותינו,
מלקטי הגרגרים, החלו לתכנן את חייהם ואת עתידם – וזרעו את הזרע
הראשון באדמה, במקום להכניסו אל פיהם. במלים אחרות, הגל הראשון
העביר את הציוויליזציה מחברת הלקט אל החברה החקלאית, שהתקיימה אלפי
שנים, עד שהגיע גל השינוי השני.

הגל השני, ידוע יותר בכינויו "המהפכה התעשייתית", והוא התאפיין
בתחילת הפעלתן של מכונות של ייצור סדרתי. כתוצאה מהמעבר הזה התרחשו
שינויים מפליגים באורחות חייהם של בני-האדם, בהשקפותיהם הפוליטיות
ואפילו בחיי המשפחה שלהם. כאמור, הפרש השנים בין
הגל הראשון לגל השני, מנה כמה אלפי שנים. אבל ההפרש בין הגל השני
לגל השלישי, העובר על העולם בעשורים האחרונים, והבא לידי ביטוי, בין היתר
באיחוד אירופה, מסתכם במאות שנים בודדות ומעטות. המרחק בין
הגלים מתקצר, קצב השינויים העולמיים גובר, בדיוק כפי שטופלר חזה
בספרו הראשון, הידוע יותר, "הלם העתיד".

תמונת העולם הנוצרת נוכח איחוד אירופה, על רקע ההתרחשויות
האחרות בעולם, נובעת בעיקרה מהתנגשות אדירה, לא נראית
(אך מורגשת היטב) בין שני גלי תמורה, הגל השני, שמלאו ימיו, והגל
השלישי, הצובר תנופה ואנרגיה. זהו תהליך שסופו נחרץ :ישן מפני חדש
תוציאו. אין דרך לעצור אותו (מלבד, אולי, החרבת העולם בפצצות
גרעיניות והחזרת גלגל הציוויליזציה אלפי שנים לאחור).
.
התעשייה פושטת רגל
.
אחד התהליכים העיקריים שטופלר מונה בגל השלישי, הוא פשיטת הרגל
של התיעוש. זוהי בשורה שתשפיע רבות, לא רק על התעשיינים, אלא בעיקר
על מיליוני "בעלי המלאכה החדשים" ובעלי העסקים הבינוניים והקטנים,
בעלי יכולת ההסתגלות המהירה, העתידים לרשת אותם. המציאות החדשה מעלה
שאלות חדשות באשר לתפקידו של התיעוש בציוויליזציה האנושית. האם הוא
מבשר השתחררות מניאו-קולוניאליזם ומעוני (כפי שהיה נהוג לחשוב עד
לא מכבר), או שהוא מבטיח דווקא את ההיפך מזה, כלומר, את העמקת התלות.
למעשה, העולם עכשיו הוא שדה קרב ענק, שבו ניטשת מלחמת קיום
חברתית-כלכלית-פוליטית בין המבקשים לשמר את התיעוש, את הישגיו
וערכיו, לבין מי שטוענים לכתרו ושואפים לתפש את מקומו.

הגל השני, התעשייתי, התאפיין במידור גובר והולך של כל תחומי
החיים, העבודה וההשכלה. מהנדס אלקטרוניקה אינו אמור להבין הרבה
בעבודתו של חברו, מהנדס הבניין. ויותר מזה: בין מהנדסי האלקטרוניקה
לבין עצמם, יש הבדלי התמחות כל-כך חריפים, עד שלעתים כמעט אין הם
יכולים להידבר זה עם זה במישור המקצועי, ממש כפי שסינים הדוברים
דיאלקטים שונים של השפה הסינית מתקשים להידבר איש עם רעהו.
הגל השלישי – לפי טופלר – ישנה את מצב הדברים הזה מהקצה אל הקצה.

נושאי הדגל של גל השינוי החדש, על כל התמורות הכלכליות
הפוליטיות והכלכליות שהוא נושא איתו, הם המדע והטכנולוגיה העילית.
הפקת אנרגיית שמש, ביו-טכנולוגיה, אלקטרוניקה זעירה, מחשבים, לוויינים,
תקשורת. המדע והטכנולוגיה מצמקים את העולם, ומשאירים פחות ופחות
מקום לכוחות אחרים המשפיעים עליו. לפיכך, אין להתפלא על העובדה
שבמקומות רבים בעולם, אפילו בחברות הנחשבות "מתקדמות", מתקיימות
היום תנועות לא מעטות שחורתות על דגלן את ההתנגדות למדע ולטכנולוגיה
ואת ה"חזרה לטבע" לרבות "רפואה טבעית". אבל אנשי ה"ניו-אייג'" לא
מתכוונים באמת לחזור ולחיות ביער ובשדה. גם אם הם לא מודים בכך, או
לא מבינים זאת, הם מנסים למשוך רק צעד אחד לאחור: אל בית-החרושת.
אבל בית-החרושת, כמעט מיותר לומר, אינו טבעי. האנושות לא נולדה בו
וגם לא תסיים בו את ימיה. אבל אנשים שנולדו לתוך
מציאות השלטת על-ידי בתי-חרושת, ושגם הוריהם וסביהם נולדו וחיו
במציאות כזאת, כנראה מתקשים להשלים עם העובדה שגורם בסיסי כל-כך
בתמונת העולם שלהם, שנראית להם"טבעית", פשוט תם לגווע.
.
בחזרה ל"טבע"
.
אותם בתי-חרושת שכיום זוכים לכך שאנשים ינסו להגן עליהם בגופם,
זכו ללא מעט התנגדות וכעס בעת שהופיעו כגורמים חדשים על מפת המציאות
החברתית האנושית. ימי המהפכה התעשייתית לא ייזכרו בדברי ימי העולם
כימים נוחים ונעימים שעברו על בני-האדם בשלווה. די אם נזכיר כמה
מקרים שבהם, בשנת 1663 שברו פועלים בלונדון את המשורים המכניים
החדשים שאיימו על פרנסתם. ב-1676 שברו פועלים במפעל לאריגת סרטים את
מכונות הייצור שלהם. בשנת 1710 התפרעו פועלים ובני משפחותיהם בתגובה
על הכנסת מכונות לייצור גרביים למפעל שבו עבדו. ואם בכל אלה לא די,
זמן לא רב לאחר האירוע הזה, הרס המון נזעם את ביתו של ג'ון קיי,
ששיכלל את נולי האריגה שלהם. תנועת ההתנגדות לטכנולוגיה התעשייתית
של הגל השני הגיעה אפילו לראשית המאה ה-19 כאשר בשנת 1811 הרסו
חברי אגודת ה"לודיטים" את מכונות האריגה במפעלי תעשייה בנוטינגהאם.

אבל המרד הנוכחי נגד המכונות החדשות נושא אופי רחב ומתוחכם
הרבה יותר. מצד אחד, אנשים בעולם המודרני, כפי שהוא משתקף במדינות
אירופה העומדות על סף איחוד כלכלי, אינם מסתפקים עוד בעבודה או
בתעסוקה לשמן. הם מבקשים עבודה יצירתית, שתאפשר להם להביא לידי
ביטוי את כישוריהם וכשרונותיהם. ומצד שני, האינפלציה והאבטלה בכל
המדינות הללו מתגברות. לאט אבל בטוח. מעט אנשים יכולים לייצר את מה
שבעבר הלא רחוק ייצרו הרבה יותר אנשים. מה יעשו כל האנשים שייפלטו
מעולם העבודה כתוצאה מהתהליכים האלה? כיצד ישפיע הפנאי המתרבה על
השקפת עולמם ועל הדרך שבה הם יבקשו לנהל את חייהם? נראה שיותר ויותר
עבודות תוכלנה להתבצע על בסיס של עבודה חלקית, ויותר ויותר אנשים
אכן יועסקו במשרות חלקיות, בשעות גמישות, ביום ובלילה, ואת יתרת
זמנם יבלו בעיר האירופית החדשה, שתהיה, באמת, עיר ללא הפסקה.

השאלה הגדולה היא, כמובן, מה יקרה במציאות החדשה והמתחדשת
הזאת, לחברות הענק. הבעיה היא שאין תשובה על השאלה הזאת. מנהלי
חברות הענק האלה תועים באפלה, ממש כמו אחרוני עובדיהם. ביטוי לכך
נתן בזמנו שר האוצר האמריקאי, מייקל בלומנטל, שקבע, חד וחלק כי
"מקצוע הכלכלה עומד על סף פשיטת רגל בכל האמור להבנת המצב הקיים,
לפני מעשה, או אחרי מעשה".
.
בנק-ישראל רוכש דולרים כדי…
.
טופלר: "שיעורי הריבית עולים ויורדים בקו עקלתוני. בנקים
מרכזיים מוכרים וקונים כסף בסכומי עתק, רק כדי למתן, ולו במעט, את
התנודות האלה. ובתוך כל מחול השדים הזה, נוצרים, בלחצם של המדע
והטכנולוגיה, ושל מערכי ייצור ושיווק על-לאומיים, שמנסים להתרחק, כמו
מאש, מכל שיוך לאומי. רוב המטבע חסר המולדת הוא "אירודולרים",
כלומר, דולרים המצויים מחוץ לגבולות ארה"ב, בעיקר באירופה וביפן
(כיום יש להוסיף לרשימה זו את סין, כמובן. י"ע). הכסף הזה מתנהג באופן
מוזר למדי, שקשה לצפותו. כאן הם תורמים לאינפלציה, שם הם משנים את
מאזן התשלומים, או מערערים את המטבע המקומי. ותכונתם הבולטת ביותר
היא שהם, בניגוד גמור להשקפות הכלכליות המקובלות של הגל השני,
פשוט, אינם מתחשבים כלל בגבולות לאומיים".

אפילו השורה התחתונה, אותו קו שלפיו התרגלנו להעריך את יעילותם
של מפעלים ואת הצטיינותם של מנהליהם, משנה את משמעותה.
רואה החשבון קורנליוס ברווד, דיקן בית-הספר למינהל-עסקים בדלפט,
הולנד, פירסם, כבר לפני שנים, ספר שבו הוא טוען ומציע לא פחות
מ-32 קני מידה שלפיהם יוכלו תאגידי ענק למדוד את יעילותם.
לפי ההצעה הזאת, במקום שורת הסיכום התחתונה, האחת והיחידה שבה
התעניינו מנהלים בגל התעשייתי השני, נדרשים המנהלים החדשים להעניק
תשומת לב לאוסף רחב של "שורות תחתונות": חברתיות, סביבתיות,
אינפורמטיביות, פוליטיות ואתיות.

תחזית נוספת של טופלר, שאפשר לראותה קורמת עור וגידים, אומרת
שהחברות הגדולות תיאלצנה להתארגן בהתארגנויות קטנות, אד-הוק,
לביצוע משימה כלכלית מוגדרת אחת ויחידה. לאחר מכן, תתפרקנה
השותפויות, ואחרות תקומנה במקומן. היכולת להשתנות ללא הרף, לפי
השינויים התכופים של המציאות, תקבע למעשה את יכולת ההישרדות של
ארגונים שונים.
.
היצרכנים באים
.

הכלכלה כולה תישלט ותכון על-ידי גורם חדש, שלא היה מוכר עד כה,
בחברה המתועשת שהיכרנו. אלוויון טופלר קורא לגורם הזה "יצרכן":
שילוב של יצרן וצרכן. מי שרוצה לראות יצרכן בעיניים, יכול פשוט לגשת
למראה הקרובה ולהביט לתוכה. כן. אנחנו, אני, אתה, כל אדם שאתם
רואים, אנחנו הננו היצרכנים, ואנחנו, האנשים הבודדים, הפרטיים, ננהל
את העולם, לפחות בכל מה שקשור לכלכלה העולמית.

האמת היא שזה לא רעיון מי-יודע-מה חדש. שיתופו החלקי של הצרכן
בעבודות שירות שונות מכונה בפי כלכלנים "חיצון עלות העבודה". הדוגמה
הקלאסית ביותר בעניין זה היא עגלת הסופר-מרקט שמחליפה את בעל המכולת
שהיה מגיש ללקוח את המצרכים מעבר לדלפק.
עכשיו אנחנו משרתים את עצמנו. אנחנו מוכרים לעצמנו. אנחנו יצרכנים.
החידוש שטופלר מדבר עליו, ושכולנו כבר חשים אותו למעשה, אינו העיקרן
עצמו, אלא הכמות האדירה של היצרנים והצרכנים שמשילים מעליהם את
זהויותיהם הכלכליות הקודמות, ולובשים את בגדי המלך החדשים.

כל אלה מביאים אותנו לתהות על מצבה של המדינה, יחידת היסוד
הפוליטית-לאומית שאיפיינה את הגל השני, את ימי המהפכה התעשייתית. אם
להשליך מכל השינויים שנסקרו קודם, נראה שאין מנוס מהמסקנה האומרת
שמלאו ימיה של המדינה, כארגון השולט בחיינו. המדינה נתונה למעשה
בצבת אדיר של כוחות. כוח אחד מנסה להעביר את העוצמה הפוליטית
מהמדינה לארגונים קטנים יותר, לקבוצות תת-לאומיות. כוח אחר מנסה
להעביר את השלטון לארגונים או לאיגודים על-לאומיים שיכללו כמה
מדינות, כמו, למשל, איחוד אירופה. או כמו חברות ענק על-לאומיות. התוצאה,
מבחינתה של המדינה היא הרת אסון. באירופה, למשל, מנסים לגבש ארגון
על-לאומי, שידבר עם התארגנויות תת-לאומית, מעל לראשה של המדינה,
וכמעט ללא תיווכה.
.
הזכות להגדרה עצמית
.
מצד אחד טוענים סקוטים, אירים, אבחזים, קורסיקאים ועוד עמים
קטנים, לזכותם להגדרה עצמית. מצד שני, היבשת כולה מתגבשת במסגרת על
ארגונית, על-לאומית. טופלר סבור שהתוצאה ברורה: "גבולות לאומיים שוב אינם
יכולים להכיל בתוכם את זרמי הכלכלה הגואים. אסונות אקולוגיים אינם
מתחשבים בגבולות האלה, האקלים אינו מתחשב בהם, מדוע שהאדם יתחשב
בהם?" ממשלות אירופה יכולות לטעון, למען יוקרתם של העומדים
בראשן, שהן בחרו ללכת לכיוון של איחוד אירופה. יש גם מי שטוענים שהם
"הגו" את הרעיון הזה. ויש מי שאומר שהמדינות השונות גילו אומץ רב
כשבחרו בדרך הזאת, המקזזת הרבה מכוחן ומסמכותן בעבר. אבל האמת היא
שהמדינות והממשלות פשוט נסחפו בכוחו של גל התמורה השלישי הפועל
עכשיו על הציוויליזציה האנושית. הם נסחפו כדי לשרוד, מכיוון שכל מי
שהיה מנסה לעמוד בדרכו של הגל הזה, ולבלום אותו, היה טובע ונעלם,
בדיוק כפי שקרה לכל מי שניסה, בזמנו, לבלום את גל התמורה השני של
המהפכה התעשייתית.

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.