צל הרים כהרים – מה, באמת, מקומנו על המפה?

ילדיו ונשיו של מלך סיאם התקוממו כאשר אנה ליאונוונס, גיבורת
הספר "אנה ומלך סיאם" למרגרט לנדון, הצביעה לפניהם על מקומה של
ארצם על הגלובוס. דעתם לא התקררה ועלבונם לא שכך עד שהתברר להם
שמקומה של אנגליה, מולדתה של אנה, על מפת העולם, קטן עוד יותר. וגם
אז נותרו ביניהם אחדים שהתקשו להבין, כיצד ארץ כל כך רחבת ידיים,
כמו סיאם, מתכווצת לממדי כתם קטן על-פני הדגם הכדורי של העולם.

תפיסה מעוותת משהו של מפת העולם, אינה רק נחלתם של בני-אדם
פרימיטיביים ונחשלים. מתברר שהיא נפוצה לא פחות בעולם המערבי, בזמן
הזה: אפילו סטודנטים לגיאוגרפיה אינם נקיים ממנה לחלוטין.
למעשה, נראה שרוב תושביו של כוכב-הלכת הזה יטעו כאשר ינסו לצייר,
על-פי זכרונם ותפיסתם הכללית, את מפת העולם.

הגיאוגרף פרופ' תומס סארינן מאוניברסיטת אריזונה, בדק את
אופיים המדויק של העיוותים בתפיסת מפת העולם אצל סטודנטים
לגיאוגרפיה ב-25 מדינות שונות. להפתעתו, גילה ש"העיוות הסיאמי"
(הגדלת שטחה היחסי של המולדת על חשבון הקטנת "שאר העולם"),
אינו העיוות השולט. האמירה העממית לפיה "טוב שכן קרוב מקרוב רחוק",
אינה מתרצת את שלל העיוותים שנמצאו בתחום מחקר זה. סארינן סבור
שהעיוותים שהתגלו אינם משקפים רק בורות, וכי הם נובעים, בין היתר,
מהשקפות והעדפות אישיות. אנשים נוטים לגמד את אויביהם ולהעצים את מי
שהם רואים בו דגם ראוי לחיקוי (ללא קשר למציאות פיסית). מכאן, אומר
סארינן, שהעיוותים בתפיסת מפת העולם עשויים להצביע על קשיים צפויים
בפיתוח קשרי גומלין בין ארצות שונות.

סארינן אומר שהעיוות הסיאמי, אף שהוא קיים במידה מסוימת, בטל
בשישים לעומת עיוות גדול יותר, שבו לוקים סטודנטים לגיאוגרפיה מכל
היבשות ומכל הארצות, ללא יוצא מן הכלל. כולם, כך מתברר, מגדילים
מאוד את שטחה של אירופה ומקטינים את אפריקה. במקרים מסוימים
התקבלו מפות עולם ששטחה של אירופה בהן היה גדול משטחה של אפריקה.
המחקר כלל 3,568 מפות עולם שצוירו על-ידי סטודנטים לגיאוגרפיה
ב-57 אוניברסיטאות ב-25 ארצות.

בשלב הראשון של ניתוח המפות שהתקבלו, בחנו סארינן ועמיתיו את
מה שהם מכנים "בסיס המפה המנטלית של הנבדק". כלומר, איזה חלק של
העולם מצוי במרכז המפה שלו. התוצאות הראו שרוב האנשים (כ-80%)
סבורים שאירופה היא "מרכז העולם", שהאמריקות מצויות משמאלה ואסיה
מימינה. 11% מיקמו את מזרח אסיה במרכז הבמה, ושבעה אחוזים מהנבדקים
מיקמו את האמריקות במרכז עולמם. מודעת פרסומת אגרסיבית למדי של
השבועון יו-אס טודיי, הציגה מפת עולם "חדשנית" המציבה את הצפון
משמאל ואת הדרום מימין, כאשר האמריקות למטה ואירופה (שעל אדמתה
ניצב "הקורא האינטליגנטי"), היא הקרובה ביותר למרכז.

מדוע רווחת כל כך התפיסה של אירופה כמרכז המפה העולמית? הסבר
אפשרי לתופעה הזאת (בייחוד כאשר מדובר בסטודנטים לגיאוגרפיה), מייחס
אותה לעובדה שקו האורך הראשוני, אפס מעלות, עובר דרך גרינוויץ', אנגליה,
מה עושה אותה לנקודת אמצע טבעית. אבל זה לא יכול להסביר את
העיוותים החריפים בתפיסת שטחן הכולל של היבשות.

הסבר אפשרי אחר לעיוותים החריפים בתחום זה אומר שהם נובעים,
לפחות בחלקם הגדול, מעיוותים שחלו בעבודותיהם של קרטוגרפים רבים,
שעד לאחרונה הרבו להשתמש בטכניקה של שרטוט מפות, הקרויה "היטל
מרקטור". בטכניקה זו משליכים את הגלובוס הכדורי על מעטפת גלילית, מה
שמגדיל בהרבה את האיזורים הקרובים לקטבים (כאשר מציירים את קווי
האורך המתכנסים בקטבים, כקווים מקבילים, הם "נפתחים" בקרבת הקטבים,
דבר שמחייב הגדלה מתאימה של המרחק בין קווי הרוחב באותם אזורים . (
עיוות בולט הנובע מהטכניקה הזאת, הוא הגדלה משמעותית במיוחד של
גרינלנד, בייחס לגודלה האמיתי. מכיוון שרוב שטחה של אירופה קרוב
יותר לקוטב מאשר לקו המשווה, מעניק לה היטל מרקטור יתרון מסוים
(בשטח) לעומת אפריקה הממוקמת על קו המשווה – ולכן כמעט שאינה
מעוותת כתוצאה משימוש בטכניקת ההטלה הזאת.

אומנם, בשנים האחרונות זכו היטלים שונים לפופולריות גוברת, אבל
נראה שמפות המבוססות על היטל מרקטור הן עדיין הנפוצות ביותר באטלסים
ובמפות המשמשים ללימוד גיאוגרפיה בבתי-הספר ברוב ארצות העולם.
עם זאת, נראה שלא כל האשמה ניתנת להטלה על ההטלים המעוותים האלה;
שכן, העיוות הזה היה חייב לתת את אותותיו גם בתפיסתם של הסטודנטים
את חלקיהן הקרובים לקוטב של שתי האמריקות ואסיה (למעשה, היבשות האלה
כוללות יותר שטחי קרקע הקרובים לקוטב, בהשוואה לשטחים הדומים
המצויים באירופה). אבל, כמעט שלא נמצאו עיוותים "לטובת" האמריקות
ואסיה.

כך עברו החוקרים לחפש את סיבת העיוות לא בתחום
ההנדסי-גיאוגרפי, אלא בתחום החינוכי-פסיכולוגי. אנשים יודעים הרבה
על אירופה ולכן הם מציירים אותה גדולה יותר. רובם יודעים רק מעט
מאוד על אפריקה, ולכן הם מגמדים אותה בציוריהם.

דוגמה בולטת לתפיסה מנטלית מעוותת של הגיאוגרפיה של אפריקה,
מביאים הגיאוגרפים תומס באסט ופיליפ פורטר מאוניברסיטת מינסוטה
במיניאפוליס. הם מספרים על עלייתו ונפילתו של רכס הרים דמיוני במערב
אפריקה. מדובר ברכס הרי קונג ש"פרצו" לתודעתם של הגיאוגרפים,
כאשר חוקר אירופי (שכנראה קיבל מידע מוטעה), דיווח שראה הרים
בדרום מאלי, כאשר עבר באזור במסגרת משלחת מחקר בסוף המאה ה-18.

קרטוגרף יצירתי שמיפה את האיזור על-פי דיווחי המשלחת, הגדיל
את מימדי הרכס הדמיוני, שעד מהרה התחיל להופיע במפות שונות כאחד
ממאפייניה הגיאוגרפיים הבולטים והמשמעותיים של אפריקה. במחקר שבחן
99 מפות ששורטטו בין 1789 לבין 1890, מצאו באסט ופורטר 91 מפות שבהן
הופיע, בהבלטה הראויה, רכס הרי הקונג (שלמעשה, לא היה ולא נברא).
הגיאוגרפים ואנשים רבים אחרים פשוט ראו צל הרים כהרים. רק בסוף המאה
ה-19, נמחק הרכס הדמיוני מהמפות, לאחר שמשלחת מחקר בראשותו של קצין
הצבא הצרפתי לואי גוסטב בינג'ר, לא מצאה אותו במקום שבו היה אמור
להימצא.

כל זה לא הפריע להרי הקונג הדמיוניים להשפיע, במשך מאה השנים
שבהן שורטטו על המפות הרשמיות של אפריקה, השפעה מכרעת על אינטרסים
כלכליים אירופיים ביבשת השחורה. סוחרים רבים פשוט האמינו שהרכס חוסם
ומונע את המעבר בין החוף לבין פנים היבשת. בינג'ר סילק את ה"מכשול"
ומילא בכך תפקיד חשוב בפתיחת החלק הזה של מערב אפריקה לקולוניאליזם
הצרפתי.

בעקבות הדוגמה הזאת, שואל הגיאוגרף רג'ינאלד גולדג',
מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, אם לעיוות התפיסתי שנתגלה
במחקרו של סארינן נודעת כיום השפעה פוליטית או כלכלית כלשהי. שאלה
זו עומדת במרכזם של כמה מחקרים גיאוגרפיים המתבצעים בימים אלה.
.
.
תחום המחייה של הקו הירוק
.

הבדלים בתפיסה המנטלית של מפות גיאוגרפיות, משפיעים גם על הדרך
שבה תופסים אנשים שונים את הסיכסוך הישראלי-ערבי. במקרים רבים
מתברר שקיימים הבדלים משמעותיים בין המרחב כפי שהוא נתפס על-ידי
הציבור, לבין העובדות בשטח. כתוצאה מכך, כל תכנון גיאוגרפי סביבתי,
יצליח רק אם הוא כולל התייחסות לדרך שבה האוכלוסיה המתוכננת תופסת
את השטח המתוכנן. כך, למשל, פוליטיקאים המתכננים מהלכים שונים
(בעת מסעות בחירות, או לאחריהם), חייבים לפעול תוך מודעות למרחב
התפיסתי של הבוחרים. יכולתם של קובעי מדיניות ומתכננים להוציא את
תוכניותיהם לפועל, תלויה במידה רבה, ביכולתם ליצור אחידות בין הדרך
שבה הם עצמם תופסים את המרחב, לבין התפיסה הרווחת בציבור.

למשל, מפות הכלולות בקריקטורות הנדפסות בעיתונות היומית,
משקפות לעיתים פערים והבדלים בין תפיסת המרחב הרווחת בקרב הציבור,
לבין המצב ה"רשמי" (שלא תמיד הוא גם המצב העובדתי בשטח). הפערים
האלה משקפים הבדלים בהלכי הרוח בקרב הציבור, באשר לעניינים שונים
העומדים על סדר היום החברתי והלאומי.

דוגמה בולטת בעניין זה היא ההתייחסות לקו הירוק, שמבחינה
רשמית, אינו קיים כלל, אבל קיומו בתודעת הציבור משתקף באופן בולט
בציורי מפות הכלולים בקריקטורות שונות. למעשה, לאחר שהקו הירוק
נמחק מהמפות ומהאטלסים, הפכו הקריקטורות למרחב המחייה הגרפי הבולט
שלו. מובן שמפות הכלולות בקריקטורות אינן יכולות להיות מדויקות,
ובדיוק בנקודה הזאת, מתחיל מעין תהליך המזין את עצמו, של קביעת
גבול, היוצר תפיסת-גבול, המשפיעה על התנהגות הציבור, מה שקובע
גבולות מעשיים, וחוזר חלילה.

כלומר, המסר שמועבר באמצעות המפה הכלולה בקריקטורה, פועל
במישור התת-מודע בעוצמה רבה, ומשפיע על ההתנהגות היום-יומית של
הציבור. פיתוח תפיסת גבול, גם במקום שבו לא קיים לכאורה גבול
אמיתי, עשויה לאפשר קבלת החלטות על סגירת שטח. לעומת זאת, כאשר
התפיסה הרווחת גורסת ששטח מסוים אינו ניתן להגדרה, הרי שהוא גם לא
ניתן לגידור, כך שאין אפשרות מעשית להטיל עליו "סגר". במקרה של הקו
הירוק, שחצייתו מתקשרת באופן ברור לסכנה, הוצאת יישובים מסוימים אל
מחוץ ל"גדר", או הכללתם בצד הפנימי שלה, משפיעה באופן מעשי על
התנועה והתחבורה המגיעה אליהם.

בדרך דומה (כתוצאה מהשפעתם של גורמים שונים, לאו דווקא קריקטורות),
עשויים גם להיווצר הבדלים בין הדרך שבה תופסים חלקים בציבור את הוויתורים
הטריטוריאליים לטובת מדינות ערב והפלשתינאים במסגרת הסכם שלום
היפותטי, לעומת משמעותם העובדתית של ויתורים כאלה.