פרק ראשון: יש אור בקצה המינהרה. וזו לא הרכבת שבאה ממול.
פתאום אתה מתעורר, ומשקלך יותר מ-150 קילוגרם. לא ק"ג. קילוגרם. בעצם, יותר נכון ק-י-ל-ו-ג-ר-ם. אקסטרא לארג'. בעצם, יותר נכון 8 X. איך הגענו לזה? איפה היו כל החברים ובני המשפחה? למה אף אחד לא תפס את זה בזמן? אולי בגלל שאתה שקרן כל כך מוכשר. בכל מקום שאליו הגעת, דבר ראשון מיפית במהירות את פני השטח: שיפועים, מדרגות, כמה מדרגות, איפה המעלית. תכננת במהירות מסלולי תנועה חסכוניים – למקרה שתיאלץ לנוע. ביימת שיחות בטלפון הנייד, ואותת לעמיתיך שיעול במדרגות בעצמם, אתה כבר מסיים ומגיע. ואז, כשהשטח פנוי, השתמשת במעלית המשא המעופשת, האטית והחשוכה כדי להגיע לקומה הראשונה, או, שבמקרה הגרוע, עלית כמה מדרגות – ונחת, עלית – ונחת. כמו בני ישראל במדבר. ויסעו ויחנו. בכל מפגש חברתי, ואפילו במפגשי עסקים, כשכולם מנסים בעליל לחסוך בקלוריות, ולהימנע מכניעה לפיתויים, אתה, בחיוך רחב, בביטחון עצמי, מתנשא, לקחת עוד מנה מעוגת הקצפת. במומחיות של מי שמבין באמת באוכל טוב ובמנעמי החיים האחרים (עוד שקר – במצבך זה לא נותרו לך הנאות פרט לאוכל), הסברת לכל מי שרצה לשמוע כי על אף העובדה שכבר אכלת היום ארוחת צהרים, תשמח לאכול עוד אחת. "כי העובדה שאתה לא רעב היא לא סיבה להימנע מאוכל טוב". אתה, כך שידרת לכל עבר, אתה אחר. אתה בנוי אחרת. אתה מוכשר יותר, חזק יותר, טוב יותר, עמיד יותר. הביולוגיה שלך אחרת. אתה באת מכוכב הלכת קריפטון, ולכן אתה יכול להרשות לעצמך דברים שבני תמותה רגילים אינם יכולים להרשות לעצמם. הנה, תראו איך אני מזלזל בעצמי ופוגע בגופי, ובכל זאת אני מצליח לחיות, ליהנות וליצור. אפשר אולי להתווכח על משמעות המלה "לחיות" במשפט הזה, אבל אי אפשר להתווכח על כך שביום אחד, כבר לא יכולת לומר אותו. זה היום שבו הבנת שאין מחר. עד עכשיו חיית כאילו אין מחר, אבל עכשיו, אם לא תעשה משהו, באמת לא יהיה לך מחר.
אז אתה מתעורר אחרי 25 שנים של זיוף, ומבין שהגיעה שעת האמת. אם יש לך מזל, העיניים נפתחות לך כשאתה יושב על המרפסת עם אבטיח, או באוטו, בדרך לעבודה, או במשרד, מול המחשב וערימת חפיסות השוקולד, או במקלחת, או על הספה, בסלון, עם ערימת העיתונים. אם יש לך פחות מזל, זה חודר להכרתך המתעוררת לאט לאט, מבעד לערפילים המתפוגגים בקצב אטי להכאיב, עם התפרקותם של חומרי ההרדמה המומסים בדמך, כששדה הראייה שלך מרצד כמו קליידוסקופ של איזורים מוארים יותר ופחות, ואז, כאשר כמה חלקים מהפאזל משתלבים זה בזה ואתה סוף סוף מזהה פנים מולך, אתה מנסה לומר משהו ומתברר לך, לזוועתך, ששום קול אינו יוצא מפיך, שצינור בקוטר שלושה סנטימטרים מחובר לבסיס צווארך, ששתי ידיך מחוברות לצינורות דקים יותר, כידיים של בובה על חוט, ובקיצור, שבעגת האחיות, שלימים תלמד להכיר היטב, אינך אלא "בסיס לחנוכיה".
נכון, המצב הזה אינו בהכרח תוצאה ישירה של עודף משקל. זה יכול לקרות לכל אחד, בכל מקום ובכל זמן. נניח, לצורך הדיון, שחיידק מנוול במיוחד מתיישב בריאותך. אתה מרגיש אותו, אבל מניח שמדובר בשפעת. ושפעת, כידוע, היא מחלה נגיפית שאין לה תרופה. הגוף חייב ללמוד להתמודד אתה בכוחות עצמו. עם תרופות זה ייקח שבוע. בלי תרופות, תהליך הגיבוש של מערך הגנה יעיל יימשך שבעה ימים. אז מה זה משנה איפה תימצא בשבוע הזה, בבית או במשרד. המערכת החיסונית פועלת בגוף בכל מצב, בכל זמן ובכל מקום. ובמשרד הרי מחכה לך עבודה חשובה כל כך, ובכלל, הרי הביולוגיה שלך אחרת, אתה מכוכב הלכת קריפטון, זוכר? אז אתה הולך לעבודה, ותוך חמישה ימים החיידק המנוול, נגיד, קלבסיאלה פנאומוניה, כובש 90 אחוז מריאותך, המערכת החיסונית מייצרת כמות עתק של תאים לבנים – נניח, 50,000 תאים לסמ"ק דם – שלא מצליחים להתגבר על הפולש, אבל תהליך הייצור שלהם מכניס את הגוף לסיחרור שמסתיים באמבולנס ובסכנה ברורה ומיידית לקריסת מערכות ולמוות. אז נכון, קלבסיאלה פנאומוניה לא מעדיף דווקא אנשים שמנים. אבל למה בכלל הזנחת את עצמך עד כדי כך? וחוץ מזה, כשמשקלך 150 ק"ג, במקום, נניח, 90, אתה חי ברמת מאמץ מתמדת הדומה לרמת המאמץ של מי שמטפס על אחת מפסגות ההימליה. אתה עומד בזה יפה. אתה מקריפטון (נעזוב לרגע את העובדה המטרידה של מיפוי הגבהים והתכנון המתמיד של מסלולי התקדמות חסכוניים). ואז, כשתוך כדי הטיפוס על ההימליה (בדרך למשרד של מנהל כוח-האדם במקום העבודה), קורה משהו נוסף, כמו חיידק שחודר לריאותיך, לא נותר בך עוד כוח להתמודד איתו. במלים אחרות, דרושים שניים לטנגו הזה. אתה צריך להיות גם שמן וגם טיפש כדי שחיידק כזה יביא אותך לרגע המדהים של התעוררות משבוע של הרדמה והנשמה ביחידה לטיפול נמרץ.
איזהו חכם, הלומד מניסיונם של אחרים. אבל כמה טיפש צריך להיות מי שלא לומד אפילו מניסיונו שלו? עד כדי כך, אפילו טיפשותך אינה מגעת. ואם יש לך, בכל זאת, טיפת מזל, הרופא שמטפל בך ניחן ביכולת חינוכית ובכושר שיכנוע, ובאופן שקשה להסביר אותו (ואולי לא), נפשך נקשרת בנפשו, ואתה, באחת מהפעמים הבודדות בחייך, מוכן באמת ובתמים להקשיב למישהו. מדובר במשוואה פשוטה של אנרגיה נכנסת ויוצאת. כמעט כמו ניהול חשבון בנק. מי שחי על הקצה נמצא בסיכון מתמיד. הדרך היחידה להקטין סיכונים היא לצבור רזרבות של כושר גופני. אם אתה יכול לטפס מאתיים מדרגות, לא תצטרך לחפש שבילי בריחה מעשר המדרגות שבכניסה לבניין המשרדים שקבעת בו פגישת עבודה.
הצעד הראשון בדרך הארוכה והמתפתלת לוויתור על האיש מקריפטון ועל חזרה למסגרת אנושית הוא להבין מה הוביל אותך אל הקצה. למה היה לך דחוף וחשוב כל כך לפגוע בעצמך. אנשים לא עושים דברים סתם כך. יש איזו סיבה נסתרת מאחורי הפגנת הסיבולת הזאת. קרל מארקס אמר שככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר, אבל הוא לא התכוון שתעשה את זה לעצמך. יכול להיות שבסך הכל ניסית להפגין כוח? להוכיח לכולם עד כמה אתה חזק כדי שיימנעו מראש מלהתעסק איתך? יכול להיות שלא רק שאתה לא מקריפטון, אלא שההבדל בינך לבין בעלי-חיים שונים אינם גדולים כל כך כפי שהיית רוצה להאמין?
הנה כיוון אפשרי לתשובות חלקיות על חלק מהשאלות האלה. באחד מסיפוריו הבלתי נשכחים, מתאר הסופר, הצייר והאתולוג ארנסט סיטון תומפסון, את חייו של זאב שהנהיג להקת זאבים בחבל קרמפאו שבצפון מקסיקו. תומפסון כינה את הזאב המנהיג הזה בשם לובו, והכתיר אותו בתואר מלך קרמפאו. לובו, לפי תומפסון, שם את חבל קרמפאו למשיסה במשך שנים רבות. הוא היה זאב ענק, וקול שאגתו היה מוכר היטב לתושבי החבל, שידעו להבדיל בנקל בין קולו לקולותיהם של הזאבים האחרים. בדרך כלל לא ייחסו הרועים בחבל חשיבות רבה מדי לקולותיהם של הזאבים, אבל שאגתו של לובו התקבלה כאיום ממשי על העדרים, איום שבדרך כלל מומש. הדברים הגיעו לכך שהרועים קבעו פרס של אלף דולר על ראשו של לובו. הם האמינו, ומאוחר יותר התברר שאכן כך הוא, שהזאבים ללא מנהיגם, ייחלשו מאוד.
לובו שלט בלהקתו שלטון ללא מצרים. הוא קבע את כיוון ההתקדמות, את מטרות הציד, את עיתוי ההתקפה ואת אסטרטגיית הקרב. הוא גם ניהל את חלוקת המזון, ולו רצה, יכול היה לקבל כל נקבה מהלהקה. כיצד הוא ביסס את שלטונו? מה מנע מחברי הלהקה האחרים לנהוג בניגוד לדעתו? מתברר שבכל חברה בטבע, מבעלי-חיים נחותים בסולם ההתפתחות ועד לאדם, לומדים כל הפרטים לדעת, מהר מאוד, מיהו השליט שבחבורה. בעלי-חיים יודעים להעריך מי יכול לנצח אותם בקרב, והם מכופפים את ראשיהם לפניו ונמנעים מלהילחם בו, כלומר, הם מקבלים עליהם את שלטונו של החזק.
אלא שלמעשה, לא על הכוח הפיסי לבדו ייכון שליט בעולמם של בעלי-החיים. לתוך משוואת הכוחות הקובעת את יחסי השליט והנשלטים, יש לשקלל גם את נכונותם של הפרטים להילחם. במילים אחרות, עד כמה חשוב להם ויקר להם העניין העומד במרכז המחלוקת. הנשלטים הנדרשים לכך על-ידי שליט חזק, עשויים לוותר על מזונם, על מרחב המחייה שלהם ואפילו על בנות זוגם – אם קיום הדרישה חשוב גם לשליט. כאשר שליט נלחם על תוספת של חמישה אחוזים ל"הכנסתו" ואילו הנשלט עלול לאבד בשל כך את כל מה שיש לו, עשוי הנשלט לעמוד על דעתו ולהילחם. כך, כאשר שליטים לוחצים את עמיהם אל הקיר, פורצות מהפיכות. במקרה כזה, גם אם הנשלט יפסיד בסופו של קרב, עדיין הוא עשוי לגרום לשליט החזק נזק, שאינו שקול כנגד הרווח הצפוי לו.
כלומר, מאזן הכוחות הקובע את היחס שבין שליט לנשלט בטבע, נקבע לפי מידת הכוח הפיסי העומד לרשות היריבים, ולפי מידת החשיבות שהם מייחסים לעניין העומד במחלוקת. בעלי-חיים חברתיים צריכים לקחת בחשבון גם את גורם הנאמנות: מעבר לגבול מסוים של עריצות, יחליטו הנשלטים לעזוב את השליט לנפשו, כך שעליו להיזהר מאוד שהשררה לא תעביר אותו על דעתו, שאם לא כן, ימצא את עצמו בודד במערכה נגד בעלי-חיים אחרים.
כך מתפתח סוג מסוים של פוליטיקה, המאפשרת לחלשים להשליט את רצונם על החזקים. כאשר בלהקת גורילות מצויות מעט מאוד נקבות זמינות, אפילו זכר הגורילה הפראי ביותר, יפנה דרך לנקבה צעירה וינהג כלפיה בנימוס. במחקר על ציפורי הפרוש, שבוצע בבריטניה, נמצא שבעונת הקינון שולטת הנקבה בזכר ואילו בכל שאר העונות שולט הזכר בנקבה.השלטון מתבטא, בדרך כלל, בזכות קדימה למזון, וב"כבוד כללי" הבא לביטוי כאשר שני פרטים הולכים זה מול זה, ואחד מהם חייב לסור הצדה ולפנות את הדרך למשנהו.
גם בלהקת תרנגולות, ובעדר פרות, מתברר מהר מאוד ידו של מי על העליונה. העדר, או הלהקה, הם חברה אחידה אחת, עד לרגע שבו הפרות, או התרנגולות, מגיעות לאבוס המזון. ברגע זה מתחיל הקרב שבו מוכרע מי החזק ביותר, למי זכות הקדימה, כלומר, מי שולט בעדר. והוא יזכה בכל טובות ההנאה הכרוכות בהימצאות בעמדת השליטה.
בחברות של קופים מסוימים, וציפורי שיר מסוגים שונים, מתנהלים החיים במערכות של משפחה רב-דורית גדולה, שהשולטים בה הם הזקנים. במקרה כזה, צעיר שינסה להרים את נס המרד, מהמר על כל הקופה: אם יזכה בקרב נגד המנהיג הנוכחי, יהיה הוא עצמו למנהיג החדש .אם יפסיד – יהיה עליו לצאת לגלות. השאלה מי זקן יותר, עשויה להסתבך כאשר מדובר בכמה גוזלים שבקעו מביצתם באותו יום. הפרופ' אמוץ זהבי, זואולוג מאוניברסיטת תל-אביב, החוקר את התנהגותם של הזנבנים, ציפור שיר החיה בערבה, גילה כי במקרה כזה, עורכים הגוזלים, בהיותם בני שלושה שבועות, שבוע לאחר עוזבם את הקן, מעין "טורניר" שבו הם מתמודדים ונלחמים זה בזה, וכך קובעים "אחת ולתמיד" מי חזק יותר, ולפי זה, מי מהם יהיה המנהיג, או שליט הלהקה.
בטורניר השליטה הזה משתתפים הזכרים בלבד. מעמדן של נקבות הזנבנים ה"רווקות", נקבע לפי גילן: הן נחותות ממי שמבוגר מהן, ונעלות מהצעירים מהן. אבל, ברגע שהן "נישאות" ועוברות לגור עם משפחת בעליהן, הן נעשות נחותות יותר מכל הזכרים שבמשפחת החדשה, גם מאלה הצעירים מהן בהרבה.
השאלה היא כיצד עולה השליט לשלטון. הוא יכול, כמובן, להמחיש את כוחו ויכולתו בכך שיכה את כל האחרים ללא הרף. זו דרך ישירה, אבל בזבזנית מאוד. דרך אחרת היא לנסות ולשכנע את יריביו ואת החברים האחרים בקבוצה, להיכנע לו ללא קרב. כדי לעשות זאת יהיה עליו להוכיח להם את כוחו, מבלי להשתמש בו בפועל, מה שבטרמינולוגיה ידועה מכונה "יכולת הרתעה".
הפרופ 'זהבי פיתח מודל תקשורת שמשמש בעלי-החיים מסדרי התפתחות שונים, בין היתר, להעברת איומים ולהערכת כוחות הדדית, כך שבמקום להילחם, מוכרעים הדברים לאחר "שיחה" קצרה ביניהם. בדרך זו מרוויחים הכל. החזק יותר מנצח מבלי שביזבז לשם כך יותר מדי אנרגיה. המפסיד מצליח למנוע מעצמו מפגיעות גופניות קשות, ולעתים אפילו הרוויח את חייו.
כדי שתעביר את מהות האיום ועוצמתו באופן מדויק, חייבת "שפה" כזאת לכלול מידע אמין על כוחו הפיסי של המאיים, ועל מידת נכונותו להפעיל את הכוח הזה, כלומר להילחם. חייבת גם להיות סנקציה חריפה מספיק נגד שקרנים, שתבטיח שמי שינסה לרמות וליצור רושם שכוחו רב מכפי שהוא באמת, יפסיד מכך יותר ממה שהיה עשוי להרוויח, אילו עלה הדבר בידו.
מודל התקשורת הזה נשען על עיקרון בסיסי הקרוי "עיקרון ההכבדה". העיקרון הזה אומר שמי שיכול להרשות לעצמו להכביד על עצמו, אות הוא שעוצמתו רבה ושהוא בטוח בעצמו. לפיכך, התקשורת של האיומים נושאת אופי של תחרות בהכבדה עצמית. מי שמצליח להוכיח שהוא מכביד על עצמו יותר, מוכיח בזה שכוחו רב יותר, ולכן האחרים נכנעים לו, והוא זוכה בשלטון.
אחת הדרכים הנפוצות להכבדה עצמית היא הנמכת צליל הדיבור, או הנביחה, או הגעייה. לפי התפיסה הזאת, קולותיהם של מנהיגים ושליטים נוטים להיות נמוכים, עמוקים וקצובים. הטון שמפיק בעל-החיים משתנה לפי מצב גופו והמתח שבשריריו. קול נמוך ועמוק מדווח על גוף ושרירים רפויים. קול גבוה מעיד על מתח. כאשר מדובר בעימות, טבעי לצפות ששני הצדדים יהיו מתוחים לקראתו. אבל אם אחד מהם יכול להרשות לעצמו לבוא לעימות כששריריו רפויים, מה שמתבטא בקולו הנמוך והעמוק, אות הוא שהוא בטוח מאוד בכוחו וביכולתו לגבור על יריבו, גם כאשר הקרב, אם יתחיל, יתחיל כשהוא לא מוכן לקראתו, במצב של נחיתות יחסית מבחינתו.
כך קורה שכאשר שני כלבים נפגשים, הם נוהמים זה מול זה, והכלב שטון נהמתו גבוה מהטון של נהמת יריבו, מבין שמוטב לו להיכנע ללא קרב. טון הנהימה משתנה בהתאם ליחסי הכוחות האמיתיים שבין הכלבים. כך, הכלב שניצח בעימות אחד הודות לקולו העמוק והנמוך, עשוי להתחיל "לצפצף" אם וכאשר ייתקל בכלב גדול וחזק ממנו, שינהם כלפיו בקול נמוך ומאיים יותר.
גורם ווקאלי נוסף המדווח על מידת האיום, הוא קצב הדיבור, או הנביחה. על פי עיקרון ההכבדה, דיבור בקצב אחיד נתפס כמאיים יותר מדיבור בקצב אקראי. הסיבה לכך היא שדיבור בקצב אחיד וקבוע מחייב את המדבר למידה רבה יותר של ריכוז בדיבור, מה שמפחית את יכולתו לקלוט רשמים מהסביבה. מי שיכול להרשות לעצמו להתעלם במידה מסוימת מהסביבה, הוא, ככל הנראה, בעל עוצמה רבה, המאפשרת לו להתעלם מאיומים שאולי חבויים בסביבה. ושוב, מי שמדבר בקצב אקראי, מבין שסיכוייו בקרב נגד מי שמדבר בקול קצוב, הם מעטים, ולפיכך הוא מרכין את ראשו ומקבל את שלטונו.
השאלה היא, מה מונע מכלב, או מאדם, לנבוח, או לדבר, בקול נמוך יותר וקצוב יותר, מכפי שהיו עושים באופן טבעי. כלומר, מדוע הם לא מרמים? תשובה אפשרית לשאלה הזאת היא שבטבע אין תקומה לשקרנים. מי שמציג את עצמו כחזק יותר מכפי שהוא באמת, עלול להיקלע לקרב עם חזקים ממנו, במצב פתיחה של נחיתות. כלב אחד עשוי לנסות ולבדוק אם הכלב האחר שנוהם בקול כל-כך נמוך, הוא באמת כל-כך חזק. ואז, הכלב הרמאי, שהוא חלש יותר, ושבגלל הצורך להפיק נהמה נמוכה יותר החליש את עצמו עוד יותר, עלול למצוא את עצמו במצב מאוד לא נעים. בעלי-חיים מסוימים עלולים אפילו לסיים באופן זה את חייהם. כך נאלצים בעלי-החיים לדווח זה לזה אמת בכל מה שקשור לעוצמתם. כך קורה שהחזקים ביותר והנחושים ביותר, באמת, זוכים בעמדות השלטון. פרט למקרים שבהם החלשים מנצלים את חולשתם לביצוע מניפולציות שונות – רגשיות ואחרות – על החזקים.
בעולמם של בני-האדם קיים סוג מסוים של הונאה, בתיאטרון, שבו שחקנים מתחזים לבני-אדם אחרים. שחקן חלש ולא בריא, יכול ללא קושי להתחזות על קרשי הבימה לאדם חזק, אלים וגס. אבל אותו שחקן אינו יכול לצאת לרחוב ולהמשיך ולשחק שם את תפקידו של הביריון, שכן אם יעשה זאת, הוא עלול להסתבך בקטטות שאין לו כל רצון וכוונה ויכולת לצאת מהן בשלום. כך שגם בעולמם של בני-האדם, קשה למדי לרמות, ככל שהדברים אמורים בעוצמה אישית ובנכונות להילחם.
מורים בבתי-ספר למשחק נוהגים ללמד את תלמידיהם כיצד לנוע על הבמה. ברגע שהשחקן ניצב בתנוחה הנכונה, והוא נע בדרך הנכונה, צליל הדיבור שלו יהיה נכון, באופן טבעי, מבלי שיהיה עליו להתאמץ לשם כך.
עוד דוגמה לפעולתו של עקרון ההכבדה, אפשר לראות בהתנהגותם של עשירים חדשים. הפזרנות והראוותנות שהם נוהגים, מכבידה עליהם ללא ספק, אבל היא נועדה לומר לקהל הצופים: אני יכול להרשות לעצמי להוציא סכומים גדולים כל כך, כלומר, אני עשיר, כלומר, הצלחתי יותר ממך, כלומר, אני מוצלח ממך, ולכן רק טבעי שתישמע לי ותניח לי לשלוט בך.
הזנבנים, אותם יפורי שיר החיות בערבה, משתמשים בעקרון ההכבדה בדרך מתוחכמת למדי, כשהם פועלים בדרך שבמבט ראשון נראית לנו אלטרואיסטית. זנבנים מאכילים את חבריהם, טפלים בגוזלים שאינם שלהם ועוזרים לחברי להקה הנקלעים למצוקה. אבל הפרופ' זהבי אומר שהאלטרואיזם אינו אלא דרך של תקשורת שבה הזנבנים אומרים זה לזה "אני טוב ממך". לפי עקרון ההכבדה, מי שיכול להרשות לעצמו לתת לחבריו יותר, הוא החזק יותר, ולפיכך הוא ראוי להיות שליט הלהקה. טכניקה זו מזכירה שבטים מסוימים של אינדיאנים, הנוהגים להעניק מתנות לאויביהם – כדי להעליבם. ככל שהמתנה גדולה יותר – כבד יותר העלבון, שכן הנותן אומר בעצם: תראה, אני יכול לנצח אותך גם כשאני גורע מכוחי, וגם כאשר אני מעניק לך יתרון. אותו עיקרון עומד גם, לפי פירושים אחדים, בבסיסו של פסוק כ"א בפרק כ"ה בספר משלי: "אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא, השקהו מים: כי גחלים אתה חותה על ראשו".
לפי העיקרון הזה גם ברור שאם מישהו עושה לך טובה, הוא עושה בכך טובה גדולה יותר לעצמו. אין בטבע – וגם לא בחברה האנושית – אלטרואיזם אמיתי. מי שעושה לך טובה, מנסה בעצם להשתלט עליך. הוא מנסה לומר לך "אני טוב ממך, כלומר חזק ממך, ולכן אני ראוי לשלוט בך". כך, למשל, שליטים מנסים לשמר את שלטונם באמצעות חלוקת טובות הנאה למקורביהם. ככל שהמאבקים על השלטון בחברה האנושית נעשים מתוחכמים ומורכבים יותר, עדיין הם מתנהלים לפי העיקרון שבו מתנהלים מאבקי כוח ושלטון בעולמם של בעלי-החיים, כלומר, לפי עיקרון ההכבדה. ולפי העיקרון הזה, מי שרוצה לשלוט, חייב להוכיח שהוא מסוגל להכביד על עצמו ולחשוף את עצמו לסכנות יותר מאחרים.
מנהל שמתעקש להמשיך לגור במרחק שעה וחצי נסיעה מהמשרד, "כדי ליהנות מאיכות חיים כפרית", או "מכיוון שהוא קשור למקום שבו גדל, ובו חיו סבו וסבתו, והוריו", עושה זאת, לאמיתו של דבר, כדי להפגין לפני עמיתיו והכפופים ול עד כמה הוא יכול להכביד על עצמו. אני מבלה שלוש שעות מדי יום על הכביש, בדרך לעבודה וממנה. ובנוסף לזה אני עובד לפחות 12 שעות ביום. תעשו חשבון כמה זמן נשאר לי, ובכל זאת, אני מחזיק מעמד יום, אחרי יום, אחרי יום. אני חזק מכם, אני יכול לעשות דברים שאתם לא יכולים לעשות. לכן אל תעזו לקרוא תיגר על מנהיגותי. ואם אותו מנהל גם נמנע מלאכול בשעות העבודה, כי הרי אסור לבזבז זמן עבודה יקר, וחייבים לתת דוגמה אישית למסירות אין קץ, הוא מפעיל מכפיל כוח על עיקרון ההכבדה. האיש נוסע שלוש שעות בכל יום לעבודה וממנה, ואינו אוכל ובקושי שותה במשך 15 שעות רצוף. הוא חייב להיות עשוי מברזל. הוא בא מקריפטון. הוא חזק מכולנו, עדיף לא להתעסק איתו. כל מאבק נגדו יסתיים בכישלון ידוע מראש.
השאלה היא מה קורה כשאדם בן תמותה מתחזה לאחד שהגיע מקריפטון. השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף אם זוכרים שבטבע אין תקומה לשקרנים. או שאתה מקריפטון, או שלא. או שאתה מנהיג מלידה, או שלא. או שאתה שר, או שלוקחים אותך מפה. שורה ארוכה של מחקרים מורה כי חלק ניכר מהתכונות המאפיינות בעלי-חיים דומיננטיים ושליטים, עוברות בתורשה. מי שרוצה, יכול להתנחם בכך שלכל תכונה הטבע מצמיד תג מחיר. כך, למשל, מחקרים בעכברים הראו כי העכברים הדומיננטיים נוטים לחלות במחלות לב ובלחץ דם גבוה, וכי רמת הנוירו-טרנסמיטר דופאמין במוחם גבוהה יחסית. רמה גבוהה מאוד של דופאמין במוח, באנשים, מתבטאת בסימפטומים של סכיזופרניה. אבל גם בקצה השני של הסקאלה החיים אינם מתנהלים כמסיבה מתמשכת. העכברים הנוטים להיות נשלטים מאופיינים בדרך-כלל במערכת חיסונית חלשה, כך שהם נוטים לחלות במחלות מידבקות, ורמת הדופאמין במוחם היא נמוכה. באדם, רמה נמוכה של דופאמין במוח עלולה לגרום מחלת פארקינסון.
מבחינה התנהגותית, זאבים דומיננטיים נמצאו פעילים, נמרצים ובעלי מרכז שליטה פנימי, כלומר, הם "בעלי דעה עצמית מגובשת", מרוכזים בעצמם ואינם מושפעים כל כך מהסביבה ומלחץ חברתי. הם גם ניחנים ביכולת לבצע מגוון רחב יותר של פעולות גופניות, בהשוואה לזאבים הנוטים להיות נשלטים.
יכול להיות שבכל מה שקשור לתכונות הללו, היה טוב יותר אילו היינו דומים יותר לבעלי החיים. אלא שהאדם, כל אדם, נושא אתו את מותר האדם ואת רוחו החופשית, השואפת למקומות שנפש אדם לא עברה בם. כך, לטוב ולרע, האדם יכול לא אחת לפעול ולהגיע להישגים גם כנגד תכונותיו התורשתיות. לפעמים זה מופע מרהיב של כוח רצון ואופטימיות. אדם נכה, היושב בכסא גלגלים, מנהל חיים מלאים, עובד, אוהב, מצליח בתחומים שאנשים בריאים מתקשים להצליח בהם. אדם בעל תכונות ביולוגיות של מנהיג, עשוי בהחלט לוותר על המנהיגות בשל נטייה אישית לאמנות, או אהבה. במקרים אחרים, מי שלא ניחנו בתכונות ביולוגיות ש"עושות מנהיג", עשויים להגיע לעמדות שלטון בשל רצון עז "להוכיח" ודחף נפשי חזק. הבעיה היא שאז הם עלולים למצוא את עצמם במצבו של מי ש"מבלף" ונקלע שלא בטובתו לקטטת רחוב עם בריונים חזקים ממנו בהרבה.
איפה עובר הגבול? איפה מתוח החוט המפריד בין שאיפה בריאה ונכונות למאמץ הראויה להערכה, לבין הרס עצמי חסר אחריות? קשה לומר. מספר התשובות הנכונות הוא כמספר בני-האדם החיים בעולם. זהו סוד שבעלי המזל יודעים וחשים אותו באופן אינטואיטיבי. למען חסרי המזל, שעל אף היותם חסרי מזל, בכל זאת לא רוצים להתעורר יום אחד כ"בסיס לחנוכיה" ביחידה לטיפול נמרץ, נכתב הספר הזה.
אופרטיבי:
לגור קרוב לעבודה, או לעבוד קרוב לבית.
לנצל את הזמן שהרווחנו לתוכנית כושר.
