שירה במעבדה – על ספר שיריו הראשון של רמי פוגץ'.

דו״ח מצב

״ולא מצאה היונה מנוח…״

בראשית ח׳, ט׳

קַלּוּ הַמַּיִם, מְדַוַּחַת הַיּוֹנָה.

הַיּוֹנָה מְשַׁקֶּרֶת.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁהֵם גּוֹאִים,

גּוֹאִים וְעוֹלִים

בְּגַלִּים גְּדוֹלִים.

לֹא מְאַיְּמִים לְהַטְבִּיעַ –

מַטְבִּיעִים.

חרצית היא הפרח האידיאלי להימור בסגנון הבינארי הקשוח: "אוהב? לא אוהב?". פוגץ', משורר בתחילת דרכו, האוחז בתואר ד"ר בפיזיקה, שלמד גם פסיכולוגיה, מסרב לפסוח על שתי הסעיפים. במקום זה הוא פורש את זרועותיו, ובמקביל גם את את מחשבותיו ורגשותיו, תוך שהוא מנסה "לכנס את העדר", ולמצוא מדיום שיוכל להכיל, ולאפשר לחומר ולרוח להתערסל יחד במעין מערבולת אטית ומהורהרת שאולי (רק אולי) תיטיב לחזור מהמסע עם תובנות עמוקות יותר על עולמנו ועל חוקי העומק המניעים ומקיימים אותו.

פוגץ', כפי שקל להבחין, מניח מראש השכלה, או ידע תרבותי משמעותי אצל קוראיו. כך למשל, השיר וולוקולאמסק, ה"מתכתב" עם הרומן "כביש וולוקולאמסק" מאת אלכסנדר בק (שיצא לאור בעברית בשם "אנשי פאנפילוב", בתרגום שלמה אבן-שושן), הראשון מסדרה בת שלושה ספרים, המוקדשת לקרב שבו חיילים סובייטיים הגנו, בקרב הגנה-נסיגה הירואי, מול הצבא הגרמני התוקף, על הבירה מוסקבה במלחמת העולם השנייה. מי שרוצה להיזכר כאן ועכשיו בקרבות הגנה מקומיים ועכשוויים יותר, מוזמן לעשות זאת על אחריותו.

וולוקולאמסק

הַחַיִּים הֵם קְרָב אָבוּד,

קְרָב שֶׁל נְסִיגָה וְהַשְׁהָיָה,

דָּם הוּא זְמַן

וְהָאָרֶץ גְּדוֹלָה וּרְאוּיָה.

אֵין לְאָן לָסֶגֶת.

אוֹרוֹת עִיר הַבִּירָה מֵאֲחוֹרֵינוּ

נוֹצְצִים.

אולי כדאי לדעת שהספר "אנשי פאנפילוב" נחשב למקור השראה משמעותי בפיתוח תורת הלחימה של הפלמ"ח, וכן, שבעשורים הראשוני לקיומה של מדינת ישראל, הוא היה ברשימת "קריאת החובה", בקורסי קצינים בצה"ל.

רמי פוגץ', "חרציות", הוצאת קתרזיס, 89 עמודים. 2025.
הספר זכה במענק לתמיכה במשוררים בתחילת דרכם מקרן רבינוביץ.

פוגץ' גם אינו מהסס להעלות שאלות ותהיות שמתקיימות בעולם המדעי, בעוד ש"בני תמותה" סבורים (בטעות, כמובן), שהנושא "סגור, מובן, ידוע, ואינו נתון לוויכוח". הדוגמה הבולטת בעניין הזה הוא, כמובן כוח ה"משיכה", כלומר, הכבידה. רוב בני האדם בעולמנו סבורים שניוטון, ששכב על הדשא למרגלות עץ תפוחים, ראה תפוח נופל, והסיק מכך את קיומה של הכבידה, שלימים סייעה לו לקבוע חוקים שלפיהם מתנהל היקום. אלא שהעניין הוא שאיש עד עצם היום הזה לא מש מבין את מנגנון הפעולה של הכבידה (אומרים שישנם "גרביטונים", חלקיקים ש"משתחלפים" בין גופים שונים – אלא שאיש עדיין לא זכה לראות או למדוד "גרביטון"…). ועוד לא אמרנו דבר על החומר האפל והאנרגיה האפלה, אבל זה, באמת, לא מקום לדיון בשני אלה).

יחסות כללית

״Matter tells spacetime how to curve, and spacetime tells matter how to move"

John A. Wheeler

אֵין כּוֹחַ מְשִׁיכָה.

עֲצָמִים מְנַסִּים לְהַאֲרִיךְ

אֶת הַזְּמַן הָעַצְמִי שֶׁלָּהֶם

בְּקִרְבַת גּוּפִים

אֲהוּבִים

הַמְּעַקְּמִים אֶת מֶרְחַב זְמַנָּם

כְּדֵי לַהֲכִילָם.

פוגץ' לא "מתכתב" רק עם מניחי היסודות של המדע המודרני. במודע, או שלא במודע, הוא "עונה", גם למשוררים ממניחי היסודות לשירה העברית. כך, למשל, בהתאם למגמה הרווחת באחרונה של "התכתבויות" בין משוררים, השיר "אושר", "מתכתב" עם ה"הליכה בעמק יזרעאל" של פנחס שדה.

אושר

אַחַר הַצָּהֳרַיִם

מַשְׁמִיעִים לְסֵרוּגִין שִׁירִים מֵרְשִׁימוֹת הַשְּׁמִיעָה.

אוֹהֲבִים אֶת הַכֶּלֶב

הַחוֹרֵץ שֵׁן וּפוֹשֵׁט אֵיבָרָיו לְלִטּוּף.

הוּא מַצְחִיק אוֹתָנוּ –

אֲנַחְנוּ צוֹחֲקִים.

עוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים

נָבִין:

זֶה הָיָה הָאֹשֶׁר.

***

פנחס שדה / הֲלִיכָה לְבַדִּי בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל בְּצָהֳרֵי שַׁבָּת, בְּגִיל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, בַּדֶּרֶךְ מִשָּׂרִיד לְאַלּוֹנִים

הֶעָתִיד הַלֹּא־יָדוּעַ הָיָה לְפָנַי,

שְׂדוֹת הַדָּגָן הִשְׂתָּרְעוּ לִימִינִי וְלִשְׂמֹאלִי.

הַצִּפֳּרִים צִיְּצוּ מִבֵּין הָעֵצִים.

אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל הַכֹּל.

הַבְּרִיּוֹת שֶׁבְּקִרְבָּן חָיִיתִי לֹא הֵבִינוּ אוֹתִי,

הַנַּעֲרָה צְהֻבַּת־הַשֵּׂעָר שֶׁאָהַבְתִּי הָיְתָה לֹא־מֻשֶּׂגֶת.

הַיּוֹם, כְּשֶׁאֲנִי רוֹשֵׁם מִלִּים אֵלֶּה וַאֲנִי בֶּן שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע,

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל הָיָה מֻשְׁלָם.

נדמה שכאשר נשמעות/נקראות מילים כמו "אושר", ו"מושלם", זה הרגע המתאים ביותר (הרי טוב ממנו לא יהיה…), לנטוש את המקלדת, לתת לרשימה לרחף אל עולמות הרשת, ולהניח לקוראים להתרשם בעצמם משיריו של פוגץ'.