נתחיל בגילוי נאות: קיבלתי את הספר במתנה מחברה שבא לביקור בזמן שהחלמתי מניתוח. התחלתי (שגיאה נפוצה) לעיין בכריכה האחורית, וקיבלתי תחושה שמדובר בספר מז'אנר "ספרי הטיסה".
גילוי נאות 2: לקראת תהליך השיקום הצטיידתי מראש בשלושה-ארבעה ספרי איכות מומלצים.
אלא שאז נכנסה המציאות לחיי. שיקום הוא פרויקט מעיק, ארוך ואטי, שמעסיק את האדם תעסוקה כמעט מלאה. הראש, כפי שאומרים, פשוט נמצא במקום אחר, מה שלא מאפשר להעמיק.
מה הסוד של שושי בריינר? כיצד היא הצליחה לכבש אותי – ועוד בנועם – על-אף הנסיבות?
אבל, להפתעתי ולשמחתי, את הספר הזה "בלעתי" ללא משככי כאבים כמעט. מה הסוד של שושי בריינר? כיצד היא הצליחה לכבש אותי – ועוד בנועם – על-אף הנסיבות?
הספר מתאר מגוון בין דורי של דמויות – סבתא, אמא, ילדה , על פני מספר יבשות / ארצות: אוקראינה, רוסיה, אנגליה, וישראל; במצב סוציו-אקונומי נמוך למדי (קופאית בסופרמרקט, "כוח עזר" בבית אבות) – ועד למצב של אליטה כלכלית / אוליגרכיה, במבט שמתמשך על פני ההווה והעבר. ניכר שהספר מספר סיפור שמתחולל בימינו, כך שהוא מתייחס מצד אחד להשפעות מגיפת הקורונה על חיי משפחה בישראל, תוך איזכורים חדים וברורים על מעשי העם האוקראיני כמשתף פעולה עם גרמניה הנאצית בהשמדת היהודים בזמן השואה.
התנועה בין ההווה לעבר – ובחזרה ארוזה ב"רומן בסתר" בין אוליגרך רוסי לדוגמנית על אוקראינית.
התנועה בין ההווה לעבר – ובחזרה ארוזה ב"רומן בסתר" בין אוליגרך רוסי לדוגמנית על אוקראינית. הדיאלוגים הקולחים בין הדמויות קולחים, אמינים ומתאימים להפליא לתרבות של עולי רוסיה בישראל (הישג לא מבוטל, אם זוכרים שבריינר היא "צברית" שנולדה וגדלה בחיפה).
הנה כי כן, בסופו של דבר יש לנו כאן סיפור קלאסי של "נער פגש נערה",. סיפור אהבה, שעטוף בשכבות סביבתיות שמעניקות לו מרקם וטעם מיוחדים. כמובן, החיים במסגרות המתוארות יכולים להיות קשים, לעתים. אבל הכתיבה של גריינר זורמת וקלה לקריאה. הדמויות משכנעות ולעיתים, על-אף קלילות הכתיבה, מעניקות עומק ותובנות לחיים.
בשורה התחתונה: ספר מומלץ בז'אנר חדש שאולי אפשר לקרוא לו ריאליזם פוסט מודרני.
"כמעט אולימפוס" מאת שושי בריינר, הוצאת "עם עובד", 2024
