נוסחת ההרתעה: הפחד שווה לשליש מזכרון הכאב. בעולם החי זה פועל היטב

עד כמה יכול הפחד להשפיע על חייהם והתנהגותם של של בעלי-חיים
שונים, ואיזה כוח נגדי יש להפעיל כדי להביא את בעל-החיים לידי כך
שיפעל בניגוד להוראת חושיו – ויתגבר על פחדו?
.
בעלי-חיים, וגם בני-אדם הנתקלים בגירויים כמו כאב פתאומי, או
פחד מפני כאב צפוי, מגיבים בכמה דרכים אופיניות. בריחה, למשל, היא תגובה
שתכליתה להפסיק את הכאב, או את הפחד מפני הכאב המתקרב. תגובה אפשרית
אחרת, כרוכה בביצוע של פעולה מסוימת, המפסיקה את הכאב, או את הפחד
מפניו. מי שמפחד מהחשיכה, יכול לעצור את הפחד בכך שידליק את האור.
כאשר בעל-החיים אינו יכול לברוח, ואינו יכול למנוע את הכאב, הוא
נקלע למצב של אין-אונים, שבו הפחד משתק את פעולותיו כמעט לחלוטין,
והוא קופא על מקומו.
.
הניסויים הבסיסיים שבהם נחקרה תופעת הפחד בחולדות, התנהלו
בדרך הבאה: החולדה הוכנסה לתא שיש לו קיר משותף עם תא סמוך. בקיר
המפריד נקבעה דלת. בשלב זה פתחו החוקרים את הדלת שבין התאים, וביצעו
שתי פעולות בסדר קבוע: הם הדליקו את האור, ואחר-כך הזרימו זרם חשמלי
לרצפת התא. החולדה, שקיבלה הלם חשמלי ברגליה, זינקה ועברה לתא
הסמוך, הבטוח. אחרי כמה "סיבובים" כאלה, שבהם החולדה הצליחה להפסיק
את הכאב כאשר עברה מתא לתא, היא החלה לברוח לתא הסמוך מיד עם
הדלקת האור, שבישר את בואה הקרוב של מכת החשמל. כלומר, לא הכאב גרם
לבריחתה, אלא הפחד מפני הכאב המתקרב.
.
בניסוי הבא בסדרה, הפעילו החוקרים את אותו תהליך למידה, אלא
שהפעם, הוכנסה החולדה לתוך תא יחיד וסגור. התברר שבתנאים האלה
החולדה לומדת להפסיק את הכאב באמצעות לחיצה על דוושה הקבועה בדופן
התא (לחיצה על הדוושה מפסיקה את זרימת החשמל לרצפת התא). אבל, היא
לא לומדת להימנע מהכאב מבעוד מועד, כאשר מופיע האור המזהיר מפני
ההלם החשמלי המתקרב. כאשר התא מואר, החולדה קופאת על מקומה מול הדוושה
ואינה מסוגלת ללחוץ עליה. גם דגי אמנון המוכנסים לתאים בודדים וסגורים,
מגיבים באורח דומה: הם לומדים ללחוץ על המתג המפסיק את הכאב, אבל אינם
לומדים למנוע אותו מבעוד מועד. כאשר נדלק האור המזהיר (המפחיד), הם
קופאים על מקומם מול דוושת המפסק, ממש כמו החולדות.
.
הסבר אפשרי אחד לתופעה זו, מבוסס על התאמה בין התגובות המולדות של בעל-החיים
למצבי פחד, לבין התגובות שעליו ללמוד כדי להגן על עצמו במצבים כאלה. רעש חזק, או
אור פתאומי, גורמים תגובה טבעית, מולדת, של רתיעה, או בריחה. התגובה הטבעית
הזאת, קרובה לתגובה הנלמדת של המעבר מתא לתא, ולכן בעלי-חיים הנתונים בתאים
הכפולים לומדים להימנע מבעוד מועד בכאב צפוי. אבל בעלי-חיים הנתונים בתא היחיד,
הסגור, אינם לומדים את תגובת ההימנעות – מפני שהלחיצה על דוושת המפסק אינה
נתמכת על-ידי תגובה טבעית מולדת. כך הפחד מפני הכאב המתקרב מקפיא אותם על
מקומם בחוסר אונים.
.
למעשה, גם בתא הכפול וגם בתא היחיד, החולדה לומדת את ה"פטנט" של
הפסקת הכאב בזמן שההלם החשמלי כבר מופעל, רק במקרה, תוך
כדי התרוצצות חסרת כיוון, הנובעת מההלם החשמלי. בזמן ההתרוצצות היא עוברת
מבלי משים מתא לתא, או שהיא נתקלת בדוושת המפסק, וכתוצאה מכך מופסק הזרם.
כמה מקרים כאלה, וכמה ניסיונות, דרושים לחולדה כדי ללמוד להפעיל את
דוושת המפסק, או לברוח לתא השני, אבל ראשיתו של התהליך הזה היא
במקרה הקורה בזמן שהיא מגיבה על הפחד בהתרוצצות חסרת כיוון. בתא
הבודד, לעומת זאת, החולדה יודעת שאין לה לאן לברוח. כאשר האור נדלק,
היא יודעת שהיא צפויה לקבל מכת חשמל, אבל ככל שידוע לה, היא אינה
מסוגלת למנוע את רוע הגזירה. אין לה אפיק אקטיבי כלשהו, שאליו היא
יכולה לתעל את הפחד. לכן היא קופאת על מקומה בפחד ובציפייה לבאות.
במצב כזה של חוסר תנועה, מובן שאין לה כל סיכוי, או יכולת, להפעיל
את דוושת המפסק.
.
נהגים מתנגשים
.
תופעה דומה של קפיאה כתוצאה מפחד מפני אסון מתקרב, גורמת לנהגים
מסוימים הנקלעים לסכנת התנגשות, להמשיך וללחוץ על דוושת הבנזין,
במקום על דוושת המעצור. רגלם פשוט קופאת על מקומה, ואילו
מחשבתם גם היא נעצרת, ללא יכולת להורות לרגל לעבור לפעולת
בלימה. דוגמה אחרת לקפיאה מחשבתית, היא חרדת בחינות התוקפת סטודנטים
ותלמידים. אדם נכנס לכיתה כשהוא יודע, פחות או יותר, את החומר,
ולפתע, הכל כאילו פורח מזכרונו, והוא לא מצליח להשתמש בידע שהוא
רכש.
.
סף הפחד של החולדות, נבחן בניסוי שעל-פי תוצאותיו נקבע מעין סולם של
דרגות פחד שונות. הניסוי בוצע בתאים צמודים, שביניהם דלת מעבר. בשלב
הראשון למדה החולדה לדלג מהתא השמאלי לתא הימני, כשהחלה לחוש
ברגליה זרם חשמלי, אפילו בעוצמה נמוכה מאוד. בשלב השני, הוכנסה החולדה
לתא הימני, כאשר הדלת המובילה אל התא הסמוך, השמאלי – סגורה. בשלב זה
האירו החוקרים את התא והזרימו זרם חשמלי לרצפת התא. תהליך זה של הארה
שבעקבותיה באה מכת חשמל (שלמעשה החולדה לא הייתה יכולה להימנע ממנה), חזר
על עצמו כמה פעמים. לאחר מכן, בשלב השלישי של הניסוי, הועברה החולדה שנית
לתא השמאלי, והדלת שבין שני התאים נפתחה. האור בתא הימני שבו הוכתה קודם לכן
– דלק. החולדה זכרה את הכאב שהיה מנת חלקה בתא הזה, בפרט כאשר הוא מואר,
ולפיכך היא לא גילתה שום כוונה לנסות ולעבור אליו מבעד לדלת הפתוחה. תגובה
טבעית למדי. אלא שאז החלו החוקרים להזרים זרם חשמלי ברצפת התא שבו
היא נמצאה.
.
החוקרים ביקשו לברר איזו עוצמת כאב דרושה כדי לאלץ את החולדה
לוותר על מקומה הבטוח לכאורה, להתגבר על פחדה, ולחזור ולהיכנס לתא
הימני, שבו, לפי מיטב ידיעתה והבנתה, מצפה לה כאב רב. במלים אחרות,
מה המחיר (בכאב פיסי) שהחולדה מוכנה לשלם כדי להימנע מלחזור ולהיכנס
לתא ה"מפחיד" שבו הוכתה בעבר, ומתי הכאב הפיסי הממשי יתגבר על הפחד
ועל זיכרון הכאב – ויאלץ אותה לשוב ולהיכנס לתא. המדענים מצאו
שהתשובה לשאלה הזאת ניתנת לביטוי באמצעות נוסחה קבועה, האומרת
בפשטות שערך הפחד שווה לשליש מזיכרון הכאב. כלומר, החולדה תתגבר על
פחדה ותשוב ותיכנס לתא שבו הוכתה בעבר, רק אם וכאשר היא תוכה-
במקומה הנוכחי ה"בטוח", בעוצמה של יותר משליש מעוצמת הכאב השמורה
בזיכרונה, משהותה האחרונה בתא הימני.
.
איך שלא מסתכלים על זה, החולדה מתנהגת כאן באופן רציונלי
לחלוטין. מצד אחד, היא אינה מוכנה לדלג מיד אל תוך התא המפחיד שבו,
לפי מיטב ידיעתה, מצפה לה כאב רב, ומצד שני, היא אינה מתעקשת יותר
מדי ואינה מוכנה לסבול הרבה לפני שהיא חוזרת ונכנסת לתא המפחיד.
במובנים ידועים, אנשים מסוימים אינם כה רציונליים כמו החולדות. למשל,
יש המוכנים לסבול כאבי שיניים איומים, ולגרום לעצמם נזק בריאותי
לא הפיך, ובלבד שיימנעו מביקור אצל רופא השיניים, הכרוך, בבירור, בכאב
שעוצמתו פחותה מהכאב שהם כבר סובלים. אילו החולדות היו מצויות
במקומם, הן היו פועלות באופן רציונלי, לפי נוסחת החרדה, והיו רצות לרופא השיניים.
.
אבל לא תמיד נוהגות החולדות בדרך רציונלית. החוקר הובארד
מאורר, הראה בניסוי מורכב, שבמקרים מסוימים, החולדות המצויות במצב
של פחד, עשויות לפתח התנהגות כמו מזוכיסטית. הניסוי של מאורר מבוסס
על מתקן המורכב משני תאים שביניהם מוביל מסלול ישר. בשלב הראשון,
החולדה מצויה בתא הראשון. החוקרים מזרימים חשמל לרצפת התא, ופותחים
את דלתו בעת ובעונה אחת. החולדה, כמובן, יוצאת מהתא, רצה לאורך
המסלול ונכנסת לתא השני, הבטוח. לאחר שהחולדה לומדת לברוח, מגיע
השלב השני בניסוי, שבו החוקרים פותחים את דלת התא ואינם מזרימים זרם
חשמלי לרצפתו. החולדה, שלמדה לפחד מפני התא הראשון, שוב בורחת דרך
המסלול לתא השני, הבטוח. אבל הפעם הבריחה נובעת מפחד, ולא מכאב
ממשי. כשחוזרים שוב ושוב על השלב הזה, פוחת פחדה של החולדה מהתא,
ומהירות בריחתה מואטת.
.
ריצה לקראת המכה הבאה
.
בקבוצה אחרת של חולדות, ביצע מאורר את הניסוי הזה, בשינוי מסוים
של השלב השני: דלת התא נפתחה ולרצפתו לא הוזרם חשמל. החולדה
שוב רצה לאורך המסלול אל התא השני, אבל באמצע הדרך, היא קיבלה מכת
חשמל מרצפת המסלול. למעשה, במקרה הזה, כל הריצה הייתה מיותרת. החולדה
יכולה הייתה להישאר בביטחה בתא הראשון. אבל היא העדיפה לרוץ החוצה,
דבר שגרם לכך שתונחת עליה מכת חשמל. התנהגות לא רציונלית לחלוטין.
החולדה כאילו רצה לקראת הכאב, למרות פחדה מפניו. זו התנהגות של
הענשה עצמית. החוקרים המופתעים ציפו שריצתה הלא מובנת של החולדה
החוצה תואט בהדרגה, אבל למעשה, היא הואצה יותר ויותר. ככל שהחולדה
הוכתה יותר, ככל שפחדה התגבר, היא רצה מהר יותר לקראת המכה הבאה.
מדוע החולדה, שבמקרים מסוימים מתנהגת בדרך כל-כך רציונלית, מתנהגת
במקרה הזה בדרך כל-כך לא רציונלית, הגובלת במזוכיזם?
.
מאורר הסביר את התופעה הזאת באמצעות חוק למידתי הידוע בכינוי
"הכללת גירויים". הכללת הגירויים מבוססת על ממצאי ניסויים שהראו
שגירויים שונים מעוררים תגובות דומות. במקרה זה, כשהחולדה נתונה בתא
הראשון, פחדה הכולל מורכב מהפחד מפני התא עצמו (שבו קיבלה מכות חשמל
בעבר), בצירוף הפחד מפני מסלול המילוט (שגם בו קיבלה מכות חשמל
בעבר). הפחד הכולל את שני המרכיבים האלה, רב מכדי שהחולדה תוכל
להתגבר עליו ולנסות להישאר בתא (שרצפתו כבר לא מעבירה הלם חשמלי).
לכן, כשנפתחת הדלת, היא מזנקת מפחד החוצה, רצה במסלול – ומקבלת מכת
חשמל נוספת.
.
למעשה, החולדה רצה במה שמאורר מכנה "מעגל הקסמים הנורא של
הפחד". כלומר, הפחד הראשוני גורם לה להגיב בדרך שגורמת לה כאב נוסף,
מה שמגביר את פחדה לקראת הסיבוב הבא, וכך, חוזר חלילה, בפחד
ובמהירות בריחה גוברים. מי שנקלע למעגל הזה, ינוע בו ללא הרף. רק גורם
חיצוני יכול להתערב ולקטוע את מעגל הקסמים הנורא של הפחד.
.