"קונפליקטים חברתיים וחדשות טלוויזיה". פרופ' עקיבא כהן וד"ר חנה אדוני. הוצאת "סייג'" (ארה"ב ובריטניה).
.
כיצד קונפליקטים חברתיים מוצגים בחדשות הטלוויזיה ובאיזו מידה
משפיעה דרך ההצגה הזאת, על האופן שבו אנשים תופסים את הקונפליקטים?
זו השאלה העומדת בבסיסם של מחקרים אחדים שמתוארים בספר הזה.
"אלה הם פני הדברים". כך נהג וולטר קרונקייט לסיים את מהדורת חדשות הערב.
החוקרים ביקשו, איפה, לבחון האם צופי הטלוויזיה מאמינים שאלה הם, באמת,
פני הדברים. זאת, מבלי לנסות ולהעריך את האירועים עצמם. כלומר, המחקרים
אינם מתייחסים למציאות, אלא לדיווחים בחדשות הטלוויזיה וליחס בינם
לבין תפיסת המציאות של הצופים, בלבד.
בראשית פיתחו השניים כלים לניתוח תוכני של דיווח על קונפליקטים
בתוכניות טלוויזיה. הם בחנו את הדיווח על-פני שלושה מדדים.
מדד המורכבות: כמה צדדים משתתפים בקונפליקט, כמה נקודות שנויות במחלוקת
הוא מכיל, ומה אופיו של הקונפליקט. למשל, קונפליקט לאומי-היסטורי,
עשוי להיות יותר מורכב מקונפליקט כלכלי.
מדד העוצמה: באילו כלים משתמשים הצדדים המעורבים בקונפליקט. קונפליקט
המתנהל באמצעות צעקות הוא בעל עוצמה נמוכה מקונפליקט שהמעורבים בו
מפגיזים זה את זה בתותחים.
מדד הפתירות: באיזו מידה אפשר לפתור את הקונפליקט. כאן
כלולים מרכיבים כמו נכונות להיכנס לתהליך של משא ומתן, נכונות
עקרונית לפשרה, או התקדמות בפועל לקראת פתרון.
החוקרים ניתחו מהדורות חדשות ששודרו בטלוויזיה
במדינות ישראל, גרמניה, אפריקה הדרומית, ארצות-הברית ובריטניה.
הם ספרו את מספרם הכולל של דיווחים על קונפליקטים חברתיים שונים
במהדורות החדשות, וניתחו אותם על-פי שלושת המדדים הללו, כך שכל
דיווח על קונפליקט קיבל שלושה ציונים נפרדים, שביטאו את מורכבותו,
עוצמתו ומידת פתירותו.
במקביל נשאלו צעירים בני 18-20 במדינות הללו, עד
כמה אותם קונפליקטים שהדיווח עליהם בחדשות הטלוויזיה נותח בדרך
שתוארה, הם אכן מורכבים, בעלי עוצמה ופתירים. למעשה, הנבדקים נתבקשו
להשיב על שתי שאלות :כיצד הם תופסים את הקונפליקטים הללו במציאות
)מהן, לדעתם, העובדות לאשורן), וכיצד הם תופסים את הדיווח עליהם
בחדשות הטלוויזיה, ביחס למציאות.
השאלה שהחוקרים ביקשו להשיב עליה הייתה באיזו מידה קיימת הקבלה
בין הדרך שבה הנבדקים תופסים את הקונפליקטים הללו במציאות, לבין
הדיווח על אותם קונפליקטים בחדשות הטלוויזיה, כפי שהוא מצטייר
באמצעות ניתוח תוכני על-פני שלושת מדדי המורכבות, העוצמה והפתירות
של הקונפליקט. שאלה נוספת היא, כיצד תופסים הנבדקים עצמם את היחס
שבין דיווחי החדשות על קונפליקטים חברתיים שונים, לבין המציאות, כפי
שהם מבינים אותה. כדי להימנע מהטיות, לא נתבקשו הנבדקים להתייחס
לקונפליקטים ספציפיים, אלא לשלוש קבוצות כלליות :קונפליקטים
בין-לאומיים, לאומיים ומקומיים. בסך-הכל נותחו במחקר כאלף דיווחים
על קונפליקטים שונים.
מתברר שבכל המדינות שבהן נערך המחקר, הקונפליקטים הם המסר
המועדף על עורכי מהדורות החדשות בטלוויזיה. בממוצע, כל ידיעה שנייה
המגיעה לשידור, עוסקת בקונפליקטים כאלה או אחרים. בכל המדינות
שנסקרו, נמצא שדיווחי חדשות החוץ כוללים יותר קונפליקטים בהשוואה
לחדשות הפנים. בארה"ב, בריטניה, גרמניה וישראל, שיעורם של הקונפליקטים
המקומיים המדווחים בחדשות, עולה על שיעורם של הקונפליקטים החיצוניים
המגיעים לשידור.
האמונה הרווחת היא שדיווחי הטלוויזיה אינם מציגים את ההקשר
הכולל של הקונפליקט, שהם נוטים לפשט את הקונפליקט ולהציגו במידה
מעטה של מורכבות. הניתוח התוכני של הדיווחים על קונפליקטים במהדורות
החדשות בארצות שנסקרו, מראה שאין הדבר כך. כלומר, דיווחי הטלוויזיה
אינם נוטים להציג את הקונפליקט ב"שחור לבן", ובמידה רבה הם מנסים
להביא מידע כלשהו על הרקע והשורשים של הסכסוך. ממצאים אלה נכונים
לדיווחים על קונפליקטים חברתיים בהיקפים שונים, בין מדינות, ממשלות,
מפלגות, ארגוני עובדים וגורמים חברתיים אחרים.
מכל תחנות הטלוויזיה שנסקרו, האלימות המילולית והחזותית הרבה
ביותר בדיווחים על קונפליקטים חברתיים שונים, נמצאה בבי-בי-סי.
עורכי ושדרני התחנה הבריטית, כך עולה מניתוח תוכני של מהדורות
החדשות שלהם, אינם מהססים "לקרוא לילד בשמו". הם מדברים על "הפלות
לקרשים", ומקרינים תצלומי תקריב של פעולות אלימות בהפגנות,
ובאירועים אחרים. יחסית לסטנדרטים של שדרני הבי-בי-סי, נוטים
השדרנים והעורכים האמריקאים לחסוך מהצופים את ה"גועל נפש". הם
נותנים לתמונות לדבר בעד עצמן, אבל דיווחיהם המילוליים מעודנים
ו"נקיים" יותר.
הממצא הזה מעניין במיוחד לנוכח ניתוח תשובותיהם של הנבדקים
במדינות השונות, שלפיו צופי הטלוויזיה האמריקאיים ניצבים בראש רשימת
מחייבי הדיווחים על קונפליקטים חברתיים בטלוויזיה. הדיווחים הללו
מעניינים אותם, ולדעתם, נכון וצריך להקדיש לסוג זה של דיווחים את
חלקן הארי של מהדורות החדשות. בישראל, לעומת זאת, פני הדברים שונים
לחלוטין. הצופים הישראליים אינם מעוניינים בדיווחים על קונפליקטים חברתיים.
הדיווחים הללו מטרידים את שלוותם, והם מעדיפים יותר קונסנסוס והסכמה.
ממצא זה עומד בסתירה בולטת לממצא אחר, שלפיו מהדורת חדשות הטלוויזיה
בישראל רווייה דיווחים על קונפליקטים חברתיים, ולמעשה היא ניצבת בראש
הרשימה בתחום זה) נמצא ש-60% 60ממהדורות החדשות בטלוויזיה בישראל
מוקדשים לדיווחים אלה ואילו הממוצע במדינות האחרות שנסקרו היה כ-50%).
יתכן שהסתירה בין העדפותיהם של אנשי התקשורת) דיווח על מקסימום
קונפליקטים חברתיים) לבין העדפותיהם של הצופים בגילים שנסקרו) מינימום
קונפליקטים, מקסימום הסכמה), היא הגורם לטביעת הסיסמה "העם נגד תקשורת
עוינת", ולדיבורים על "תשקורת". למעשה, העם אינו נגד תקשורת עוינת, אלא
נגד תקשורת שמספקת לו סחורה שהוא אינו מעוניין בה.
הנחה רווחת נוספת אומרת שהטלוויזיה, המציגה רצף של אירועים
מחודדים, יוצרת תמונת מציאות חמורה וקיצונית יותר מהמציאות עצמה.
בעבר נטען שהטלוויזיה מסייעת בהבניית המציאות החברתית, כלומר, שהיא
יוצרת מציאות בצלמה. מניתוח הערכותיהם של הנשאלים במחקרים המתוארים
בספר זה, עולה שאין הם שותפים להערכה זו. הם יודעים להבדיל בבירור בין
מציאות לבין התמונה המשתקפת בדיווחי הטלוויזיה. למעשה, במקרים רבים
הם סבורים שהמציאות חריפה וקיצונית יותר מהדיווחים בטלוויזיה.
כלומר, שדיווחי הטלוויזיה מעמעמים ומטשטשים במידה מסוימת את
הקונפליקט, ושעדשותיהן של מצלמות הטלוויזיה נוטות להיות יותר
ורודות, מאשר כהות. באותו עניין, מתברר שבניגוד לממצאים ממחקרים
שבוצעו בעבר, במחקריהם האחרונים של כהן, אדוני ושותפיהם,
לא נמצאו קשרים בין משך הזמן המוקדש לצפייה בטלוויזיה, לבין תפיסת
המציאות של הצופים שנבדקו בכל חמשת הארצות שנסקרו.
הממצאים האלה, כנראה, קשורים לעובדה שהנשאלים היו צעירים שגדלו
עם הטלוויזיה, ופיתחו לעצמם, עם השנים, הרגלי צפייה סלקטיוויים,
מתוחכמים וביקורתיים. כלומר, הם מודעים לתהליך הברירה המתבצע באמצעי
התקשורת, הם מודעים לטכניקה של דיווחים חוזרים ונשנים, יודעים לזהות
סתירות פנימיות ומשליכים מאי-דיוקים שנתגלו בדיווח אחד, על מידת
האמינות שהם מייחסים לדיווח אחר מאותו מקור. הם יודעים, במידה רבה,
לנטרל את הגורמים הסוביקטיוויים השונים המעורבים בהפקת הדיווח
הטלוויזיוני, ומפיקים בעצמם מדיווחי החדשות, בתהליך הפוך, תמונת
מציאות שהיא, לפי מיטב שיפוטם והבנתם, נכונה. וכאמור, במה שקשור
לקונפליקטים חברתיים, תמונת המציאות הזאת היא, במקרים רבים, חריפה
וקיצונית יותר מדיווחי הטלוויזיה.
