עסקים בגוף ראשון

.
האם לאדם, שהוא אדון לעצמו, יש בעלות מוחלטת על החומר הגנטי האצור
בתאי גופו? האם הוא רשאי להרוס את החומר הזה, או למכור אותו לכל
המרבה במחיר? ואם יש לו זכות כזאת, האם מתלוות אליה גם חובות? מה
משמעותו המודרנית של הביטוי "עצמו ובשרו"?
.
ג'ון מור, אמריקאי בן שלושים ומשהו מקליפורניה, מאמין שהוא
תעשיין מיליונר. למען האמת, כמה מתאי גופו של מור אכן מעורבים
בייצור של חלבון נדיר, שיש לו יישומים רפואיים שונים, ושהפוטנציאל
המסחרי שלו, לפי תיאורים של מומחים שונים, "מגיע לשמיים". השאלה
היא, האם קיימת זיקה כולשהי בין מור לבין תאי גופו הפועלים מחוץ
לגופו. הכרעה בעניין הזה עשויה להשפיע השפעה מכרעת על המחקר
הביו-רפואי ועל תעשיית התרופות.
.
הכל התחיל לפני 15 שנים. ג'ון מור, שהיה אז נער צעיר )אבל לא קטין),
חלה בלוקמיה (סוג של סרטן הדם). לאחר שעבר סדרה ממושכת של
טיפולים, הגיעו רופאיו למסקנה שהדרך היחידה להאריך את חייו, היא
לכרות את הטחול מתוך גופו. הטחול מכיל קשריות לימפה שבהן מיוצרים
הלימפוציטים, שהם התאים הפעילים במערכת החיסונית של הגוף. הוא גם
משתתף בפיקוח על הרכבו של הדם. כאשר לשד העצם אינו מצליח לייצר
מספיק תאי דם, מתחיל הטחול לייצר תאים כאלה בעצמו. בנוסף
לאלה, יש לטחול תפקיד חשוב בפירוק תאי דם אדומים זקנים) שעברו
את מסלול חייהם בן 120 הימים, (או תאי דם שנפגעו כתוצאה מחום,
פעולת נוגדנים או חומרים כימיים מסוימים). הטחול מפרק את התאים האלה
ומפריד מהם את הברזל, שאותו הוא מעביר לאיברי גוף אחרים, שבהם
משתמשים בברזל לבניית תאי דם אדומים חדשים. גדילת הטחול מעבר
לממדיו הרגילים (כתוצאה ממחלה), עלולה להביא לכך שבגלל גודלו, הוא
יהרוס יותר מדי תאי דם. במקרים כאלה, לעתים אין ברירה אלא לכרות
את הטחול.
.
מור נתן את הסכמתו לניתוח הסרת הטחול, ואף חתם על כל הטפסים
המאשרים את הסכמתו. הניתוח בוצע בבית-החולים האוניברסיטאי
של אוניברסיטת קליפורניה, והוכתר בהצלחה. כמה ימים לאחר הניתוח, החל
הפרופ' דייוויד גולד, המטולוג ואונקולוג מאוניברסיטת קליפורניה,
לבצע סדרת ניסויים ומחקרים בטחול שהוסר מגופו של מור. כעבור שנה,
כבר היה ברור שתאי הטחול של מור ניחנו בתכונות ייחודיות ונדירות.
בדרכים שונות) בין היתר בדרכים של שיבוט גנים והנדסה גנטית), הצליחו
החוקרים לייצר בתאיו של מור כמה חלבונים נדירים, שעל כמה מהם אפילו
נרשמו פטנטים מסחריים. החוקרים אומרים שלחלבונים האלה עשויים להיות
שימושים רפואיים מרשימים, ולפיכך יש להם פוטנציאל מסחרי, שכאמור,
"נוגע בשמים".
.
תאי הטחול שהוסרו מגופו של מור לפני 13 שנים, עדיין חיים
במעבדותיהם של חוקרי אוניברסיטת קליפורניה, ולמעשה הם מהווים שם
מעין מפעל תעשייתי לייצור החלבונים הנדירים הללו. עכשיו, מור מבקש
לקבל את חלקו ברווחים המופקים כתוצאה מהעבודה המתבצעת בתוך, ועל-ידי
תאי גופו.
.
השאלה היא, האם למור יש בעלות על אברי גופו, והאם יש לו זכויות
כאלה גם על איבר שהוסר מגופו בניתוח, שלו הוא נתן את הסכמתו, בכתב.
מור טוען כי בעת שנתן את הסכמתו, הוא לא היה מודע לאפשרות שהאיבר
שיוסר מגופו ישמש למחקר רפואי, וגם לא לאפשרויות המסחריות כלכליות
העשויות לנבוע מהמחקר הזה. לגופו של עניין, הוא טוען כי אין זה
הגיוני, וגם לא הוגן, שאחרים ישתמשו בתאי גופו ויפיקו מהם רווחים,
מבלי שלו עצמו יינתן חלק ברווחים האלה. אוניברסיטת קליפורניה
טוענת בתשובה כי "איננו סבורים שלמור יש זכויות כלשהן באיבר
שהוסר. בעצם הסכמתו לניתוח, הוא ויתר עליו ועל רווחים מסחריים
אפשריים כלשהם שיופקו באמצעותו". לראיה הם מביאים את העובדה
שמור לא ניסה מעולם למכור את הטחול, או לבקש תמורה כולשהי
בעבורו.
.
אל הקלחת הרותחת הזאת נכנס גם הארגון התעשייתי האמריקאי של
תעשיות הביו-טכנולוגיה IBA. ארגון זה, שמושבו בוושינגטון,
מייצג בדרך-כלל את הגישה האומרת שיש להכיר בבעלות של יחידים
וארגונים על חומרים והרכבים גנטיים, אבל הפעם טוענים באי-כוחו של
הארגון כי קבלת הטענה בדבר זכויות רכוש על איברי גוף, עלולה להפריע
ולחסום את הגישה של חוקרים רפואיים לרקמות ולתאים שעד כה עמדו
לרשותם ללא מפריע, כמעט.
.
ג'ון מור, כטענת האוניברסיטה, אומנם לא ביקש למכור את הטחול שלו,
אבל טענת הבעלות העומדת בבסיס דרישתו להשתתף ברווחים המופקים
מתאי הטחול, מבוססת על האמונה שאילו רצה בכך, הוא היה רשאי למכור
את האיבר שהוסר מגופו. אלא שבמדינות מתוקנות, הקשר והאחריות שבין
האדם לגופו, אינם מציינים בעלות במובן המשפטי הרגיל של המלה. כלומר,
היכולת של אדם להעביר לאחר, באופן מסחרי, איבר מגופו, קטנה מזכותו
לסחור בחומר גנטי לא-אנושי, למשל זן של צמח שהוא טיפח. האדם הוא,
אומנם, אדון לגופו, אבל הוא אינו רשאי לראות בגוף רכוש, והוא אינו רשאי
להעבירו לאחר בעסקה מסחרית. למשל, ברור שלאדם יש זכות לקחת את
רכושו ולחסל אותו, אבל אין זה המצב בעניין זכותו על גופו. התאבדות, לפיכך,
היא עבירה על החוק.
.
החוק ברוב המדינות המתוקנות מכיר בייחודיות של החומר הגנטי
(די-אן-אי), ובזכויותיו החוקיות של מי שביצע מניפולציות שונות בחומר
הזה, ויצר בו תכונות שלא היו קיימות בו קודם, או שהגביר במידה ניכרת
תכונות קיימות, או שהסיר ממנו תכונות אחרות. כך, למשל, קיים בישראל
"חוק הגנת מטפחים", המאפשר למי שפיתח זן של צמח בדרך של הנדסה
גנטית (או בדרך אחרת), לרשום את הזן הזה כפטנט, ולקבל זכות בלעדית
לשימוש בו. זכות זו מאפשרת לו לבצע עסקות מסחריות המבוססות על הענקת
רישיון להשתמש בזן החדש.
.
כאמור, אין תוקף לחוזה מסחרי למכירת איבר כלשהו, מכיוון שהוא
נוגד את תקנת הציבור. ועם זאת, העברה לא מסחרית של איברים להשתלה,
אינה מנוגדת לחוק. ובכל זאת, מסחר באיברים אינו נחלתם של פושעים בלבד.
מדינות אירופה, למשל, מנהלות בנק משותף של איברים להשתלה, כאשר לכל
מדינה יש בבנק הזה חשבון עובר-ושב שבו רשום כמה איברים תרמה לבנק וכמה
נטלה ממנו. מדינה שחשבונה מצוי במשיכת יתר אינה מורשה למשוך עוד
איברים מהבנק, עד שלא תשלם תמורתם באיברים אחרים. סחר החליפין שבא
כאן במקום המסחר הרגיל (האסור), מאפשר למדינות לנהל מסחר באיברים
מבלי לעבור על החוק.
.
ברור שהתכונות הגנטיות של האדם, האצורות במולקולות הדי-אן-אי
שבגופו, הן הגורם הפרטי והאישי ביותר שיש לאדם. במקרה של ג'ון מור,
ברור שתכונותיו הגנטיות המיוחדות האלה, הן המאפשרות את ייצור החלבונים
הנדירים בתאי הטחול שלו. כל זה ברור ומוסכם על כולם – כאשר מדובר על
גופו של האדם, על" הבשר החי" שבו (במדינות מתוקנות), אין חותכים.
.
השאלה היא, אם כן, האם יש לאדם זכות על תאים שהוסרו מגופו? ובכן, נראה
שכאשר מדובר בוויתור מינורי, על כמות לא גדולה של תאים, אין לו שום זכות.
משל למה הדבר דומה, נניח שפלוני בילה ליל אהבים עם פלונית, ותוך כדי כך
העביר לה כמה תאים מתאי גופו. ונניח שכתוצאה מכך מתפתח, עם הזמן, יצור
אנושי חדש. נכון שחלק מהדי-אן-אי של אותו פלוני (האב), משתתף ביצירתו
של הילד, והוא קיים בכל אחד מתאי גופו, אבל לאב אין זכות יוצרים וגם לא
זכות של רכוש, בבנו (אם כי יש לו, כמובן, חובות מסוימים כלפיו). האם דינם
של תאי טחול שהוסרו בניתוח מציל חיים הוא כדינם של תאי זרע המועברים
בדרך הטבע? זו שאלה שעדיין אין עליה תשובה מלאה.