.
.
.
חיי הנצח של הנרייטה לאקס. רבקה סקלוט. תרגום: נעמי כרמל. כנרת זמורה ביתן. 415 עמודים.
.
.
"הם תמיד אומרים, 'כן, כן, אמא שלך הייתה על הירח,
כן, היא הייתה פצצה גרעינית ועשתה חיסון נגד שיתוק
ילדים'. אני ממש לא יודעת איך היא עשתה את כל זה,
אבל אני חושבת שאני שמחה שהיא עשתה את זה, למה
שזה אומר שהיא עזרה להמון אנשים. אני חושבת שהיא
הייתה מרוצה מזה".
.
דברה, בתה של הנרייטה לאקס.
.
"מה אפשר לומר על אשה בת 25 שמתה? היא הייתה יפהפייה. ומבריקה.
שהיא אהבה את מוצארט ואת באך. ואת הביטלס. ואותי". המשפט הזה,
הפותח את רב-המכר של אריך סגל, "סיפור אהבה", מתאים-לא-מתאים
להנרייטה לאקס. היא מתה בצעירותה, מסרטן, הייתה יפהפיה ואופטימית.
טעמה המוסיקלי קרוב לוודאי היה שונה מזה של גיבורת הרומן שכתב
הפרופסור מאוניברסיטת ייל. אבל שלא כמו ג'ניפר קאוולרי, הדמות
הבדויה שלא שרדה את הסרטן, הנרייטה לאקס, האשה בשר-ודם, זכתה
לחיי נצח, או, לפחות, לסוג מסוים של חיי נצח: תאי גופה מתרבים
ומשתכפלים עד עצם היום הזה, ולמעשה הם אחד מכלי המחקר הבסיסיים
ביותר בחקר מדעי החיים והביו-רפואה.
.
לאקס הייתה אשה שחורה, אמריקאית, ענייה, שחיה ומתה החודש לפני 60
שנה, במרילנד, ארה"ב. במהלך הטיפולים שעברה, בניסיון להתגבר על סרטן
צוואר הרחם שבו חלתה, הוסרו מגופה, ללא ידיעתה, תאים. תאים אלה הפכו
ל"שורת התאים" הראשונה ואולי הידועה והמפורסמת ביותר בעולם. התאים
האלה, הקרויים על-פי ראשי התיבוןת של שמה, תאי HeLa, מילאו תפקיד
מפתח במהפכה הרפואית והביוטכנולוגית שמתחולל כאן, עדיין, מאז
המחצית השנייה של המאה ה-20. הם "השתתפו" בפיתוח תרכיב החיסון
לפוליו, שיטות לטיפול בסרטן, במחלות נגיפיות, הנדסה גנטית, הפרייה
חוץ גופית, ועוד.
.
תאי HeLa מהמתרבים ללא הרף בצלוחיות פטרי באלפי מעבדות, משמרים
את המטען הגנטי של הנרייטה. ואם האדם הוא הגנים, אפשר לשאול אם הגנים
הם האדם. או, שלפחות, אולי הם שייכים לאדם. במילים אחרות, האם לאדם,
שהוא אדון לעצמו, יש בעלות מוחלטת על החומר הגנטי האצור בתאי גופו?
האם הוא רשאי להרוס את החומר הזה, או למכור אותו לכל המרבה במחיר?
ואם יש לו זכות כזאת, האם מתלוות אליה גם חובות? מה משמעותו המודרנית
של הביטוי "עצמו ובשרו"?.
.
תחתית שרשרת המזון
.
הנרייטה לאקס, שחיה ומתה בתחתית שרשרת המזון של החברה האמריקאית,
וגם בני-משפחתה לא הצליחו אפילו להגיע לעמדה שבה אפשר לשאול את
השאלות האלה. האם המטרות החיוביות שלשמן משמשים תאי HeLa מצדיקות,
או לפחות מתרצות את נישולם מהזכויות על הנכס האישי ביותר, על החומר הגנטי?
מי שהביא את השאלה הזאת לדיון משפטי, הוא ג'ון מור, שכמה מתאי גופו,
שהוסרו בנסיבות דומות לאלה שבהן הוסרו תאי HeLa, מעורבים בייצור של חלבון
נדיר, שיש לו יישומים רפואיים שונים, ושהפוטנציאל המסחרי שלו, לפי תיאורים
של מומחים שונים, "מגיע לשמיים". השאלה היא, האם קיימת זיקה כלשהי בין מור –
האדם החופשי האדון לגופו – לבין תאי גופו הפועלים מחוץ לגופו. הכרעה בעניין
הזה עשויה להשפיע השפעה מכרעת על המחקר הביו-רפואי ועל תעשיית התרופות.
וגם על גורלה של משפחת שחורים ענייה מבולטימור.
.
הסיפור של מור התחיל כ-40 שנה לאחר מותה של הנרייטה לאקס, בעת שהתאים
שלה כבר עבדו שעות נוספות ורשמו הישגים מדעיים כבירים. מור, שהיה אז נער
צעיר (אבל לא קטין), חלה בלוקמיה. לאחר שעבר סדרה ממושכת של טיפולים,
הגיעו רופאיו למסקנה שהדרך היחידה להאריך את חייו, היא לכרות את הטחול
מתוך גופו. הטחול מכיל קשריות לימפה שבהן מיוצרים הלימפוציטים, שהם התאים
הפעילים במערכת החיסונית של הגוף. הוא גם משתתף בפיקוח על הרכבו של הדם.
כאשר לשד העצם אינו מצליח לייצר מספיק תאי דם, מתחיל הטחול לייצר תאים
כאלה בעצמו. בנוסף לאלה, יש לטחול תפקיד חשוב בפירוק תאי דם אדומים זקנים,
שעברו את מסלול חייהם בן 120 הימים, או תאי דם שנפגעו כתוצאה מחום,
פעולת נוגדנים או חומרים כימיים מסוימים. הטחול מפרק את התאים האלה
ומפריד מהם את הברזל, שאותו הוא מעביר לאיברי גוף אחרים, שבהם משתמשים
בברזל לבניית תאי דם אדומים חדשים. גדילת הטחול מעבר לממדיו הרגילים
(כתוצאה ממחלה), עלולה להביא לכך שבגלל גודלו, הוא יהרוס יותר מדי תאי
דם. במקרים כאלה, לעתים אין ברירה אלא לכרות את הטחול.
.
פטנטים מסחריים
.
מור נתן את הסכמתו לניתוח הסרת הטחול, ואף חתם על כל הטפסים
המאשרים את הסכמתו. הניתוח בוצע בבית-החולים האוניברסיטאי
של אוניברסיטת קליפורניה, והוכתר בהצלחה. כמה ימים לאחר הניתוח, החל
הפרופ' דייוויד גולד, המטולוג ואונקולוג מאוניברסיטת קליפורניה,
לבצע סדרת ניסויים ומחקרים בטחול שהוסר מגופו של מור. כעבור שנה,
כבר היה ברור שתאי הטחול של מור ניחנו בתכונות ייחודיות ונדירות.
החוקרים, שהשתמשו בשיבוט גנים ובהנדסה גנטית, הצליחו לייצר בתאיו של
מור כמה חלבונים נדירים, שעל כמה מהם אפילו נרשמו פטנטים מסחריים.
החוקרים אומרים שלחלבונים האלה עשויים להיות שימושים רפואיים מרשימים,
ולפיכך יש להם פוטנציאל מסחרי, שכאמור, "נוגע בשמים".
.
תאי הטחול שהוסרו מגופו של מור, כמו תאי HeLa, עדיין חיים
במעבדותיהם של חוקרי אוניברסיטת קליפורניה, ולמעשה הם מהווים שם
מעין מפעל תעשייתי לייצור החלבונים הנדירים הללו. כעבור עשר שנים, בשנות
ה-90 המאוחרות של המאה ה-20, ביקש מור לקבל את חלקו ברווחים המופקים
כתוצאה מהעבודה המתבצעת בתוך, ועל-ידי תאי גופו.
.
השאלה שעלתה עם בקשתו, היא, האם למור יש בעלות על אברי גופו, והאם יש
לו זכויות כאלה גם על איבר שהוסר מגופו בניתוח, שלו הוא נתן את הסכמתו,
בכתב. מור טען כי בעת שנתן את הסכמתו, הוא לא היה מודע לאפשרות שהאיבר
שיוסר מגופו ישמש למחקר רפואי, וגם לא לאפשרויות המסחריות כלכליות
העשויות לנבוע מהמחקר הזה. לגופו של עניין, הוא טען כי אין זה
הגיוני, וגם לא הוגן, שאחרים ישתמשו בתאי גופו ויפיקו מהם רווחים,
מבלי שלו עצמו יינתן חלק ברווחים האלה. אוניברסיטת קליפורניה
טענה בתשובה כי "איננו סבורים שלמור יש זכויות כלשהן באיבר
שהוסר. בעצם הסכמתו לניתוח, הוא ויתר עליו ועל רווחים מסחריים
אפשריים כלשהם שיופקו באמצעותו". לראיה הם הביאו את העובדה
שמור לא ניסה מעולם למכור את הטחול, או לבקש תמורה כלשהי
בעבורו.
.
בין האדם לגופו
.
אל הקלחת הרותחת הזאת נכנס גם הארגון התעשייתי האמריקאי של
תעשיות הביו-טכנולוגיה, IBA. ארגון זה, שמושבו בוושינגטון הבירה,
מייצג בדרך-כלל את הגישה האומרת שיש להכיר בבעלות של יחידים
וארגונים על חומרים והרכבים גנטיים, אבל הפעם טוענים באי-כוחו של
הארגון כי קבלת הטענה בדבר זכויות רכוש על איברי גוף, עלולה להפריע
ולחסום את הגישה של חוקרים רפואיים לרקמות ולתאים שעד כה עמדו
לרשותם ללא מפריע, כמעט. בישראל עלו שאלות כאלה לדיון לא פעם בעקבות
דיווחים על רקמות שהוסרו מגופות במכון הפתולוגי, ומצאו את דרכן למעבדות
מחקר כאלה ואחרות.
.
ג'ון מור, כטענת האוניברסיטה, אומנם לא ביקש למכור את הטחול שלו,
אבל טענת הבעלות העומדת בבסיס דרישתו להשתתף ברווחים המופקים
מתאי הטחול, מבוססת על האמונה שאילו רצה בכך, הוא היה רשאי למכור
את האיבר שהוסר מגופו. אלא שבמדינות מתוקנות, הקשר והאחריות שבין
האדם לגופו, אינם מציינים בעלות במובן המשפטי הרגיל של המלה. כלומר,
היכולת של אדם להעביר לאחר, באופן מסחרי, איבר מגופו, קטנה מזכותו
לסחור בחומר גנטי לא-אנושי, למשל זן של צמח שהוא טיפח. האדם הוא,
אומנם, אדון לגופו, אבל הוא אינו רשאי לראות בגוף רכוש, והוא אינו רשאי
להעבירו לאחר בעסקה מסחרית. למשל, ברור שלאדם יש זכות לקחת את
רכושו ולחסל אותו, אבל אין זה המצב בעניין זכותו על גופו. התאבדות, לפיכך,
היא עבירה על החוק.
.
החוק ברוב המדינות המתוקנות מכיר בייחודיות של החומר הגנטי די-אן-אי,
ובזכויותיו החוקיות של מי שביצע מניפולציות שונות בחומר
הזה, ויצר בו תכונות שלא היו קיימות בו קודם, או שהגביר במידה ניכרת
תכונות קיימות, או שהסיר ממנו תכונות אחרות. כך, למשל, קיים בישראל
"חוק הגנת מטפחים", המאפשר למי שפיתח זן של צמח בדרך של הנדסה
גנטית (או בדרך אחרת), לרשום את הזן הזה כפטנט, ולקבל זכות בלעדית
לשימוש בו. זכות זו מאפשרת לו לבצע עסקות מסחריות המבוססות על הענקת
רישיון להשתמש בזן החדש.
.
חשבון עובר-ושב
.
כאמור, אין תוקף לחוזה מסחרי למכירת איבר כלשהו, מכיוון שהוא
נוגד את תקנת הציבור. ועם זאת, העברה לא מסחרית של איברים להשתלה,
אינה מנוגדת לחוק. ובכל זאת, מסחר באיברים אינו נחלתם של פושעים בלבד.
מדינות אירופה, למשל, מנהלות בנק משותף של איברים להשתלה, כאשר לכל
מדינה יש בבנק הזה חשבון עובר-ושב שבו רשום כמה איברים תרמה לבנק וכמה
נטלה ממנו. מדינה שחשבונה מצוי במשיכת יתר אינה מורשה למשוך עוד
איברים מהבנק, עד שלא תשלם תמורתם באיברים אחרים. סחר החליפין שבא
כאן במקום המסחר הרגיל (האסור), מאפשר למדינות לנהל מסחר באיברים
מבלי לעבור על החוק.
.
ברור שהתכונות הגנטיות של האדם, האצורות במולקולות הדי-אן-אי
שבגופו, הן הגורם הפרטי והאישי ביותר שיש לאדם. במקרה של ג'ון מור,
ברור שתכונותיו הגנטיות המיוחדות האלה, הן המאפשרות את ייצור החלבונים
הנדירים בתאי הטחול שלו. כל זה ברור ומוסכם על כולם – כאשר מדובר על
גופו של האדם, על" הבשר החי" שבו (במדינות מתוקנות), אין חותכים.
.
השאלה היא, אם כן, האם יש לאדם זכות על תאים שהוסרו מגופו? ובכן, נראה
שכאשר מדובר בוויתור מינורי, על כמות לא גדולה של תאים, אין לו שום זכות.
משל למה הדבר דומה, נניח שפלוני בילה ליל אהבים עם פלונית, ותוך כדי כך
העביר לה כמה תאים מתאי גופו. ונניח שכתוצאה מכך מתפתח, עם הזמן, יצור
אנושי חדש. נכון שחלק מהדי-אן-אי של אותו פלוני (האב), משתתף ביצירתו
של הילד, והוא קיים בכל אחד מתאי גופו, אבל לאב אין זכות יוצרים וגם לא
זכות של רכוש, בבנו (אם כי יש לו, כמובן, חובות מסוימים כלפיו). האם דינם
של תאי טחול שהוסרו בניתוח מציל חיים הוא כדינם של תאי זרע המועברים
בדרך הטבע? לאחר דיון שנמשך כשנתיים, פסק בית-משפט אמריקאי שהתשובה
חיובית (למעט העובדה של"מקור התאים" אין, במקרה הזה, אחריות כלשהי כלפי
ה"מקבל", או "המשתמש"). אבל מור ויועציו טרם הרימו ידיים. לפי דיווחים שונים
נראה שהם בוחנים אסטרטגיות פעולה שונות, ובהן פנייה לבית-הדין לערעורים.
אם לקחת בחשבון את הסכומים המונחים על כפות המאזניים, אפשר לשער
שהצד שיפסיד בבית-הדין הזה יוביל את השאלה לפתחו של בית-המשפט העליון.
.
פרדוקס הסבתא
.
הכרעה בעניינו של מור תשליך, כמובן, גם על משפחתה של הנרייטה לאקס.
ובינתיים, בספר שהיא מפרסמת על "חיי הנצח של הנרייטה לאקס", מביאה
המחברת, רבקה סקלוט, מונולוג מטלטל של דברה, בתה של הנרייטה לאקס,
שהייתה פעוטה בעת שאמה מתה מסרטן, וכיום מתקשה לכלכל את בניה
ובנותיה, נכדיה ונכדותיה של הנרייטה לאקס:
.
"כשאנשים שואלים- ונדמה לי שאנשים תמיד שואלים ואני לא יכולה להיפטר
מזה- אני אומרת, כן, זה נכון, השם של אמא שלי הנרייטה לאקס, הא מתה
ב-1951, ג'ון הופקין לקח ת'תאים שלה והתאים שלה עדיין חיים היום, עדיין
מתרבים, עדיין גדלים ומתפשטים אם אתה לא מקפיא אותם. המדע קורא
לה HeLa, והיא נמצאת בכל העולם, בכל המוסדות הרפואיים, בכל המחשבים
ובאינטרנט ובכל מקום.
.
"כשאני הולכת לרופא לבדיקות התקופתיות שלי אני תמיד אומרת שאמא שלי
הייתה HeLa. הם כולם מתרגשים ואומרים לי דברים כמו שהתאים שלה עזרו
להכין ת'תרופות שאני לוקחת נגד לחץ דם ודיכאון ושכל הדברים החשובים
האלה במדע קרו בגללה.
.
"אבל הם אף פעם לא מסבירים שום דבר ורק אומרים, כן, כן, אמא שלך הייתה
על הירח, כן, היא הייתה פצצה גרעינית ועשתה חיסון נגד שיתוק ילדים. אני
ממש לא יודעת איך היא עשתה את כל זה, אבל אני חושבת שאני שמחה שהיא
עשתה את זה, למה שזה אומר שהיא עזרה להמון אנשים. אני חושבת שהיא
הייתה מרוצה מזה.
.
"אבל אני תמיד חושבת שזה מוזר, שאם אמא שלנו עשתה כל כך הרבה בשביל
הרפואה, למה למשפחה שלה אין כסף ללכת לרופאים? זה לא נראה לי הגיוני.
אנשים התעשרו מאמא שלי בלי שאנחנו אפילו ידענו שהם לקחו ת'תאים שלה,
ועכשיו אנחנו לא מקבלים סנט אחד. זה כל כך הרגיז אותי שנהייתי חולה מזה
והייתי צריכה לקחת כדורים. אבל אין לי יותר כוח להילחם. אני רק רוצה לדעת
מי הייתה האמא שלי".
.
