.
בטלוויזיה כבר "חוגגים" את היוולדו של האדם השבעה מיליארד על-פני כדור
הארץ. לא ברור מה יש כאן לחגוג. לא ברור מי בדיוק מחכה לו, איזה חיים יהיו לו,
מה יאכל, מה ישתה, איזה אוויר ינשום. אבל אנחנו, בני-האדם,
ממשיכים להתער על היעד, עד לניצחון שיהיה, כמובן, נצחון פירוס.
כאשר אלוהים אמר לבן-אדם בפעם הראשונה, שהוא ירבה את זרעו כחול
אשר על שפת הים, הוא התכוון שלא יהיה לו עצוב. הוא לא התכוון
שהאנשים באמת ימלאו את הארץ. אבל תגובת השרשרת הדמוגרפית כבר יצאה
לדרכה, בדרך אל ההתפוצצות הגדולה.
נאפיס סדיק, מנהלת קרן האוכלוסיה של האו"ם, קובעת בתזכיר מטעמה
שהונח על שולחנו של מזכיר האו"ם, כי העשור הנוכחי הוא העשור הקריטי
בכל מה שקשור לקצב גידול האוכלוסיה בעולם. מה שיקרה, ומה שלא יקרה
בשנים הללו, יקבע, למעשה, את תמונת העולם העתידית.
במונחים מספריים, השאלה היא האם האוכלוסיה הנוכחית של העולם
תשלש את עצמה או רק תוכפל, לפני שתחל ההאטה בקצב ההתרבות של
בני-האדם בכדור-הארץ. לפי הדו"ח של סדיק, בכל שנייה גדלה אוכלוסיית העולם
בשלושה בני-אדם נוספים. רבע מיליון בני-אדם מדי יום. מדי שנה נוספים לנו
90 – 100 מיליון תושבים חדשים (כמספר כל תושבי אירופה המזרחית). בתוך
עשור אחד יעלה מספרם של תושבי העולם במיליארד. סין נוספת.
.
האוכלוסיה מתפתחת בארצות המתפתחות
.
עוד נתונים מהדו"ח של סדיק: הגידול הכללי באוכלוסיית העולם, ב-35
השנים הבאות, יתרחש בארצות המוגדרות "מתפתחות", באסיה,
אפריקה ואמריקה הדרומית. ארצות דרום-מזרח אסיה, המאכלסות 25%
מהאוכלוסיה העולמית, תהיינה אחראיות ל-31% מגידול האוכלוסיה.
ארצות אפריקה, שאוכלוסייתן העכשווית מהווה 12% מאוכלוסיית העולם,
תהיינה אחראיות ל-23% מהעלייה במספר תושבי העולם. ארצות אסיה
המזרחית, המאכלסות 25% מתושבי העולם, תהיינה אחראיות ל-17% מריבוי
האוכלוסיה, וארצות אירופה, לרבות החלק האירופי של בריה"מ, ואמריקה
הצפונית, שאוכלוסייתן הכוללת מונה 23% מאוכלוסיית העולם, יתרמו עד
לסוף המאה רק 6% מגידול האוכלוסיה הצפוי. עד לשנת 2025 תהווה אוכלוסייתן
של הארצות המפותחות, רק 9% מאוכלוסיית העולם. להשוואה: אפריקה
תאכלס 18% מאוכלוסיית העולם. ניגריה לבדה תאכלס חצי מיליארד בני-אדם
(כמספר כל תושבי אפריקה בשנת 1982).
השאלה היא האם אפשר יהיה, בדרך כלשהי, להבטיח אספקה שוטפת של
מזון למספר כזה של בני-אדם. האם כדור-הארץ, במצבו האקולוגי הנוכחי,
עם המגמות המסתמנות בכל הקשור לאיכות הסביבה, בכלל מסוגל לספק את
מזונה של אוכלוסיה המתרבה בקצב כזה. הכלכלן הבריטי תומס רוברט
מלתוס, שחי ופעל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, האמין שאפשר
לענות על השאלה הזאת באמצעות נוסחה כלכלית של חישוב לעתיד. את
האוכלוסיה המתרבה בטור גיאומטרי, הוא השווה לכמות המזון שיכולה אולי
לגדול (בסיוע הטכנולוגיה) בטור אריתמטי. כאשר מריצים שני טורים כאלה
זה לצד זה, התוצאה מזדקרת לעין בתוך זמן קצר: אי התאמה, ואחר כך
מחסור חמור במזון, ורעב. כלכלנים בריטיים שבחנו את המצב הכלכלי
בארץ-ישראל בשנות המנדט, השתמשו, ככל הנראה, בגרסה זו או אחרת של
נוסחת מלתוס, כאשר הגיעו למסקנתם הנחרצת ש"מבחינה כלכלית,
בארץ-ישראל לא נותר עוד מקום אפילו לעכבר אחד". הקביעה הזאת הביאה
את הבריטים, כידוע, להגבלת העלייה.
היום כבר ברור שהקביעה הכלכלית הזאת הייתה שגויה מיסודה, ובכל
זאת, הד קלוש של אותה יכולת חיזוי כלכלית אפשר לשמוע היום בניתוחים
כלכליים-חברתיים על יכולתה, או אי יכולתה של ישראל לקלוט מיליון
תושבים נוספים. לכולם ברור שיכולת האיכלוס והכלכלה של חבל ארץ
מוגבל, גם היא מוגבלת. השאלה היחידה שנותרה ללא פיתרון היא איפה
עובר הגבול, וכיצד אפשר לחשב ולמצוא אותו מראש, מבעוד מועד. אם
תושביו של חבל ארץ מסוים היו אמורים להיזון מהמזון שאפשר לייצר
באותו חבל ארץ עצמו, אפשר היה לחשב את גבול האיכלוס של השטח
(באמצעות נוסחה מורכבת שמהווה מעין תיקון לנוסחת מלתוס). אבל שום
חבל ארץ ושום מדינה בעולם, לא עומדים במערכה הזאת לבדם. לטוב ולרע,
גידול האוכלוסיה היא בעיה כלל עולמית, שכל המדינות, וכל תושבי העולם
שותפים לה.
.
מזון תוצרת חוץ
.
מדינות רבות, ובהן מדינות עשירות ומפותחות למדי, מייבאות מזון
מארצות אחרות. השאלה היא האם אפשר להשתית את גידול האוכלוסיה הצפוי,
על היבוא הזה. בשנים 1969 – 1971 הסתכם היבוא העולמי של מזון בסיסי
ב-20 מיליון טון. בשנים 1983 – 1985 הוא הסתכם ב-69 מיליון טון. ועד
סוף המאה ה-20, הוא הגיע ל-120 מיליון טון חיטה בשנה. סיפור ידוע,
מספר על לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל, שיועציו אמרו לו שבשנה הבאה
תהיה בצורת. איפה? שאל רוה"מ. אצלנו, בישראל, אמרו היועצים. אשכול
נאנח בהקלה "נו, טוב, העיקר שלא תהייה בצורת באמריקה". אבל באמריקה,
אסם התבואה של העולם, הייתה בצורת בשנת 1988. כתוצאה מכך, ירדו יתרות
התבואה האמריקאיות מ-451 מיליון טון, ל-290 מיליון טון – מתחת לקו
האדום של 17% מצריכת התבואה העולמית השנתית.
באותו זמן, בארצות המתפתחות, עלה שיעור הייצור של מזון לאדם,
ב-43 מדינות בלבד, ואילו ב-51 מדינות, ייצרו בשנים האחרונות פחות
מזון לכל אדם, בהשוואה לשנים קודמות. התמונה הנוצרת מכל פרטי המידע
הללו, היא תמונה של ציוויליזציה אנושית המלקטת מזון מהיד אל הפה, עם
גבולות ביטחון כלכליים דקיקים ושבירים. די בשלוש שנות בצורת רצופות
באמריקה, כדי להרעיב את מחצית אוכלוסיית העולם. די במיליון תושבים
נוספים בישראל, כדי להכרית לחלוטין את החקלאות בארץ, ואז, מנין
תגענה העגבניות לסלטים של ארוחת הבוקר. ואנה אנו באים.
כאשר יש מחסור במשאב כלשהו, נאמר מזון, מיד עולה מחירו. כדי
לשלם את המחיר המאמיר של הלחם, ומיני המזון האחרים, יידרשו האנשים
לעבוד יותר. אבל ריבוי האוכלוסיה יגביר את התחרות על המשרות
הפנויות, מה שכמובן יפחית את השכר המוצע לעובדים (כפי שקורה בשוק
העבודה הישראלי הנוכחי). כדי להדביק את קצב גידול האוכלוסיה, יש
צורך בכ-38 מיליון משרות חדשות, בכל העולם, מדי שנה. וזה, מבלי
להביא בחשבון את המשרות שיש ליצור כדי לחסל את האבטלה הקיימת.
כך נוצר יחס הפוך בין גידול האוכלוסיה להכנסה הכלכלית לנפש. כלומר,
ככל שיהיו יותר בני-אדם בעולם, הכנסתו של האדם הממוצע תפחת ויחד
אתה תפחת יכולתו לרכוש מזון. ומדובר בתהליכים כל עולמיים, שאי-אפשר
יהיה להסתתר מפניהם מאחורי חומות כלשהן, ואפילו לא מאחורי אוקיינוסים.
התוצאה היא מצב שבו אולי יש מספיק מזון, אבל בשל מחירו הגבוה, ידם של
אנשים רבים אינה משגת לקנותו. קו היכולת לרכוש מזון, הוא קו העוני.
חמישית מבני-האדם בעולם, מצויים כבר עכשיו מתחת לקו הזה, וגידול
האוכלוסיה עתיד (לפי תחזיות שונות) להוריד עוד יותר ממיליארד
בני-אדם אל מתחת לקו הזה, עד לשנת 2025.
.
מי יציל את המזווה שלי?
.
כלכלנים לא מעטים נאחזים בדוגמת טעותו של מלתוס, ואומרים, שבכל
דור ודור, עומדים עלינו רואי השחורות ומנסים לכלותנו, והטכנולוגיה
והמדע מצילים אותנו מידם. אבל האמת היא, שהעובדה שתהליך כלשהו התרחש
בעבר, אינה מבטיחה שהוא יתרחש גם בעתיד. בינתיים, הטכנולוגיה מפחיתה
עוד יותר את מספר המשרות הפנויות, ומגבירה בכך את התאוצה של
התהליכים הכלכליים-חברתיים הלא רצויים. מוצרים טכנולוגיים יוצרים
מפגעים אקולוגיים, שמפחיתים את יכולת ייצור המזון של העולם. זה
המצב, כאשר רק חמישית מאוכלוסיית העולם נהנית, בפועל, ממוצרים
טכנולוגיים מתקדמים. די שמיליארד בני-אדם נוספים יתוספו לארצות
המפותחות וישתמשו בכל אותם מוצרים, כדי להכפיל את הבעיות האקולוגיות
העכשוויות.
הפתרון הטכנולוגי שיכול, אולי, לפתור את הבעיה, הוא הגירה
לכוכבי-לכת אחרים. אבל גם מי שמאמין שהגירה כזאת תתאפשר אי-פעם,
אינו יכול להאמין שהפתרון הזה יגיע בזמן, כלומר, עד לרבע הראשון של
המאה הנוכחית. עוד 15 שנים. ובכל מקרה, לא נראה שהנכונות העולמית
להשקיע במחקר החלל עולה במידה משמעותית. וכך, בסופו של דבר, אחרי
כל התיקונים, השורה האחרונה בנוסחתו של מלתוס בכל זאת עשויה להימצא
נכונה. ואז, האנשים יצטרכו ללמוד להסתדר בכוחות עצמם. במקום למצוא
שיטות לייצור עוד מזון, תרופות ומשרות, יהיה עליהם ללמוד לחלק את מה
שהעולם הזה יכול להעניק להם. כמו מלחיהן של ספינות המפרש הישנות,
יהיה עליהם ללמוד לשתות ולאכול במשורה – או להשליך כמה מלחים למים,
כך שהמשאבים שייוותרו יחולקו בין פחות שותפים, כך שהחלק היחסי
של כל אחד – יגדל.
במקום להשליך מלחים למים (מעשה לא חינוכי ולא חוקי בעליל),
מנסים ארגונים שונים לשכנע בני-אדם רבים ככל האפשר, בארצות שונות,
"לתכנן את משפחתם" כלומר, להשתמש באמצעים למניעת הריון, ולהוליד
פחות ילדים. איכשהו, באופן לא לגמרי בלתי צפוי, הניסיונות הללו,
שרובם נעשים במדינות עניות ו"מתפתחות", אינם נוחלים הצלחה גדולה.
ב-15 ארצות מתפתחות (13 מהן באפריקה) קצב הילודה בשנים האחרונות
עלה. ב-25 ארצות מתפתחות שבהן הושגה הפחתה בקצב הילודה, מדובר
בהפחתה של כ-2% בלבד.
.
חפש את האשה
.
עיקר המאמץ בתחום זה מופנה לחינוך נשים. מחקרים שונים מורים
שקל יותר לחנך לשימוש באמצעי מניעה, עם ההתבגרות המינית. עוד נמצא
ש"סוכן המכירות" הטוב ביותר של רעיון השימוש באמצעי מניעה, היא האם,
שגם היא משתמשת באמצעי מניעה ("מה שטוב לאמא, טוב גם בשבילי"). וכאן
אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה: איך לשכנע את האמא? גורמים שונים
הפועלים בחסות האו"ם, הצליחו לשכנע כמה אמהות כאלה. משנת 1987 ועד
היום, עוקרו (מרצונם) בארצות המתפתחות 119 מיליון נשים ו-45 מיליון
גברים. 84 מיליון נשים (בארצות שונות, בכל העולם) התקינו בשנים אלה
מתקן מניעת הריון תוך רחמי. 67 מיליון נשים, בעיקר בארצות
המפותחות, דיווחו על שימוש סדיר בגלולה למניעת הריון. שלטי חוצות
ענקיים בסין מראים הורים מאושרים חובקים בן, מתחת לכתובת "טוב יותר
לחיות עם ילד אחד". שלט חוצות אחר, ממדינה דוברת ערבית, מראה שתי
נשים מתבוננות בכלי בית נאים. הכתובת אומרת: "פחות ילדים, יותר
איכות חיים". בניגריה התקיימה בחסות האו"ם תחרות זמר של שירים,
שהמסר העיקרי שלהם נגע לתכנון המשפחה ולשימוש באמצעי מניעה שונים.
השיר הזוכה, של הצמד קינג סאני איד, ואונייקה אונוואנו, אומר בערך
כך:
.
"לעשות אהבה זה נפלא,
אבל אל תשכח, היזהר,
כי לפעמים אתה יכול
לעשות ילדים שלא רצית".
.
אבל שירים ושלטי חוצות לחוד, ומציאות דמוגרפית לחוד. עד כה,
ההשפעה של כל אמצעי החינוך הללו, מתבטאת, אולי, בהפחתה לא גדולה של
שיעור הגברת הילודה בעולם. הבעיה היא שהרבה אנשים שמדברים על
"ילדים לא רצויים", מתכוונים, בעצם, לילדים של השכן. או לילדים
שמעבר לים, או מעבר לגבול. אחרת קשה להבין מדוע דווקא סדרות
הטלוויזיה המופקות בארצות המפותחות, שאמורות להיות מודעות יותר
מכולם לסכנה שבגידול האוכלוסיה, מציגות דרמות משפחתיות מרובות
ילדים בסגנון "הילדים שלך והילדים שלי מרביצים לילדים של שנינו".
מדוע מכוניות לארבעה נוסעים מכונות "קטנות" וסטיישנים ענקיים
קרויים "מכונית משפחתית". ומדוע זוג הורים שעובדים הרבה מחוץ לבית,
ומחליטים שדי להם בילד אחד, נתקלים ללא הרף במיצמוצי שפתיים,
בלחישות ובשאלות ישירות בסגנון: "למה רק ילד אחד?" צריך לראות
את הבעת אי-האמון על פניו של השואל, למשמע התשובה ש"צריך להפחית
את אוכלוסיית העולם", כדי להבין עד כמה אנחנו רחוקים מפתרון הבעיה,
אפילו בחצר המערבית ה"מפותחת" שלנו.
