בת-ים, ניו-יורק – שידור, קליטה, אמנות וסימפטיה

.
"אותות" – אמנות וידיאו במוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית.
.
ותודה לשרה גבאי, שמתרגמת אותנו לשפת הסימנים. סליחה? ומה
בדיוק אנחנו עושים? לא מתקשרים בסימנים? אולי נכון יותר לומר,
ותודה לשרה גבאי שמתרגמת את שפת הסימנים הווקליים המוזרים
שלנו לשפת בני-אדם, המדברים בידיים? החווייה האנושית
האוניברסלית ביותר, אולי, היא הניסיון לומר משהו למישהו.
להעביר מידע, לבקש משהו, או לתאר רעיון.
.
איש אחד עושה אמנות
.
איש אחד עומד, הולך, עושה כל מיני תנועות בידיו, מבצע מלאכות
יום-יומיות, וממלמל ללא הרף: "אני עושה אמנות, אני עושה אמנות,
אני עושה אמנות". האם הוא עושה אמנות? גם אם נניח לרגע את
התשובה הישירה לשאלה הזאת, דבר אחד ברור: האיש מנסה
לומר לנו משהו. קרוב לוודאי, משהו על אמנות. מה הוא מנסה
לומר? האם אנחנו מבינים את שפתו? את התנועות (סימנים?)
שהוא עושה בידיו?
.
אנחנו מוקפים בשפות סימנים. שפות ווקליות שונות (גלי הלם),
איתות מורס, הצופן של דגלי הסמפור בים, גלים נושאי מידע
הרוכבים על גלים אלקטרומגנטיים נושאים (רדיו, למשל), השפה
הגנטית שבה הגנים מעבירים מידע על הדרך הנכונה לבניית חלבונים
המרכיבים את עיקר מניינו ובניינו של הגוף. למעשה, תקשורת,
היכולת להעביר מידע, לשדר ולקלוט, היא תנאי בסיסי לעצם
קיומה של תופעת החיים. תאים חיים מקבלים מסרים – בצורת
מולקולות – שמגיעים אליהם מ"העולם החיצון", נקשרים
ל"אנטנות" מולקולריות המוצגות על קרומיהם ותרות ללא הרף
אחר מסרים. התאמה מבנית (כמו בין מפתח למנעול) בין מולקולת
המסר למולקולת האנטנה, תהווה קליטה של המסר, דבר שיתחיל
מסע תקשורתי חדש, הפעם בתוך התא, שבמסגרתו מולקולה אחת
מפעילה מולקולה אחרת, שמפעילה מולקולה שלישית, וכך הלאה,
במעין "טלפון-לא-שבור", עד שהמסר מגיע אל גרעין התא, וגורם
להפעלתו – או להשתקתו – של גן מסוים, שאחראי להיווצרותו או
לבקרתו של חלבון מסוים. במילים אחרות, החיים הם תקשורת.
ותקשורת היא תנאי לחיים.
.
או שאתה מתקשר – או שאתה מת
.

בעולמן של המולקולות, ובעולמם של התאים החיים, הכללים
קשוחים מאוד. או שאתה יודע את השפה הנכונה – או שאתה
מת. בעולמם של בני-האדם אפשר לעשות ניסיונות שונים,
לבחון את גבולות התקשורת, את מידת היכולת של הקולט
ללמוד ולהבין מה המשדר מנסה לומר לו. זה, פחות או יותר,
מה שעשה מרסל דושאן בשנת 1917, כאשר שלח (בעילום שם)
משתנה (תחת הכותרת "מזרקה"), לוועדת הקבלה שבחנה עבודות
לתערוכה שנועדה לייצג את האמנות החדשנית של המאה
שחלפה.
.
סימפתיה לאמנות קונספטואלית
.
דושאן, עם ה"מזרקה" שלו, ניסה פשוט לומר לנו שנמאס לו. נמאס
לו שהאמנות מצופה לגנוב את יצירותיו של אלוהים, לשכפל, להעתיק
ולהפיץ אותן (בדיוק מה שכתוב שאסור לעשות, עם כל יצירה אנושית).
אז נכון, אמנים בסוף המאה ה-19, ובראשית המאה ה-20 החלו לנסות
לבצע וריאציות משלהם על הטבע, ולהביע בכך נקודות מבט, או
תפיסות עולם. אבל הטכניקה, אומנותו של ה"מומחה", הייתה שם
תמיד כתנאי, או כמחסום. אתה רוצה להיות אמן? קודם תהיה אומן.
חסמים כאלה קיימים כיום על דרכם של מדענים, ורופאים
ומהנדסים. אנשים שטעויות או ניסיונות בלתי-אחראיים שלהם
עלולים לגרום אסונות. אבל דושאן חשב ששום אסון לא יקרה אם
מישהו שיש לו רעיון טוב וחשוב ינסה להביע אותו באמצעות ציור,
למשל, גם אם הוא לא צייר גדול. לכל היותר, הרעיון יהיה לא טוב.
אבל מצד שני, אולי כך נוכל להרוויח כמה רעיונות טובים שיגיעו
מכיוונם של אנשים שלא ניחנו בכישרונות ידיים, או בכישורים
טכניים יוצאי דופן. זה רעיון מקסים, שובה לב, אופטימי. קשה
שלא לחוש סימפטיה למי שדוגלים בו.
.
http://www.youtube.com/watch?v=9TUX_Jyu2m8
.
הביצוע המומלץ: שלמה גרוניך, מתי כספי, מיכל אדלר ורחלי נגר.
.
דושאן, וממשיכי דרכו, האמנים הקונספטואליים, המושגיים, ידעו
שיש מרווח, או מרחק, בין הרעיון המופשט לבין הדרך שבה
אפשר להביע אותו באמצעות יצירת אמנות קונקרטית. ה"חוכמה"
כאן היא לצמצם עד כמה שאפשר את הפער הזה. מכיוון שגם
האמן הטוב ביותר לא יצליח לעולם לצמצם לחלוטין את הפער,
כלומר, איש לעולם לא יגיע למצב שבו מישהו אחר באמת יבין
אותו, היצירה האמנותית נותרת תמיד סתומה ("ספומאטו"),
מסתורית, לא מובנת למלוא עומקה.
.

סימפטיה
.
מילים: מאיר ויזלטיר
לחן: שלמה גרוניך
.
יש לי סימפטיה
לאמנות קונספטואלית בתל-אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת
.
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל-אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל-אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל-אביב
.
עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת
.
יש לי סימפטיה
לאנשים מתייאשים בתל-אביב

.
בעוד האמנים מתחרים ביניהם מי יצליח לצמצם עד כמה שאפשר
את הפער בין הרעיון לבין דרך הצגתו; הצופים באמנות מתחרים
ביניהם מי צולל יותר עמוק, יותר זמן, ומתקרב יותר לקרקעית האגם
של היצירה, כאשר ברור שאיש אינו יכול להגיע ממש עד לקרקעית.
.
הנה, לדוגמה, דו-שיח בין השפים אייל שני וחיים כהן בתוכנית
"מאסטר שף":
.
אייל: חיים, למה חייבים לערבב כל הזמן את הריזוטו?
חיים: מה, הכלה לא יכולה ללכת לבד לחופה? יכולה. אבל
בכל זאת, אתה רוצה ללוות אותה. זה עושה לך כבוד.
אייל: אה. הבנתי אותך.
.
במילים אחרות, בעולמם של האמנים המושגיים, החווייה
האנושית נתפסת כסוג של פער תקשורתי שאנחנו – המשדרים
והקולטים כאחד – מנסים לגשר עליו, כל אחד מהמקום
שבו הוא נמצא. עכשיו, אפשר לחזור לאיש ההולך, מנופף
בידיו ואומר, וחוזר ואומר, "אני עושה אמנות". האם הוא עושה
אמנות? אם הוא מנסה לומר לנו משהו, אם הוא מנסה לתאר לנו
רעיון, הרי שהוא עושה אמנות. אם הוא מנסה לתאר לנו את
רעיונותיו באשר למהותה של אמנות, הרי שהפער בין הרעיון
לדרך ההצגה שלו אינו גדול כל-כך. כלומר, מדובר במעשה אמנות
מוצלח, יחסית.
.
האיש הזה הוא ג'ון בלדסרי, אמן מושגי אמריקאי (מהחוף המערבי,
לא מניו-יורק), שזכה, יחד עם יוקו אונו, בפרס אריה הזהב על
מפעל חיים בביאנלה של ונציה בשנת 2009. עבודה זו, משנת 1971,
מוצגת בימים אלה בתערוכת הווידיאו-ארט "אותות", במוזיאון בת-ים לאמנות
עכשווית, בניהול מילנה גיצין–אדירם. אוצרת התערוכה, דנה תגר הלר
בחרה להציג את העבודה על-גבי מרקע טלוויזיה ישן, תואם לתקופה,
המוצב על שידת עץ, שלמולה שני שרפרפים מרופדים, במה שהיום
נהוג לכנות סגנון וינטג' (ריהוט שנות ה-60-70-80).
.
מפרויקט המשרפה – אל ארון המטאטאים של המטרופוליטן
.
עבודתו היותר ידועה של בלדסרי בוצעה שנה לפני "אני עושה אמנות",
ונודעה בשם "פרויקט המשרפה", ושבמסגרתה שרף באופן אישי,
וברוב טקס, כמעט את כל עבודותיו מהשנים 1953 – 1966.
למה? "ניסיתי לגלות מה היא אמנות באמת", הוא מסביר. האם
ההסבר הזה מפזר את הספומאטו מעל לעבודותיו שהפכו עם
השנים לציוני דרך בהתפתחות האמנות המושגית? אם כן ואם לא,
"אני עושה אמנות" מוצגת כיום בעת ובעונה אחת במוזיאון בת-ים
ובמוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק, במסגרת תערוכה רטרוספקטיבית
שלו המוצגת שם, תחת הכותרת "יופי טהור" – "Pure Beauty",
.

.
"הייתי שמח להציג ב'מטרופוליטן' אפילו בארון המטאטאים", אמר
השבוע בלדסרי בן ה-79, במסיבת עיתונאים שהתקיימה לרגל פתיחת
התערוכה בניו-יורק. לא ברור אם הוא יודע על מוזיאון בת-ים לאמנות
עכשווית, ואם הוא שמח להציג כאן, אבל תגר הלר, וגיצין-אדירם
יכולות לסמן "וי" גדול על הסינכרון של המנעד האמנותי של
בת-ים וניו-יורק, משימה שעד לפני זמן לא רב נחשבה לבלתי ניתנת
להשגה.
.
לצד "אני עושה אמנות" של בלדסרי, מציגה תגר הלר ב"אותות",
בבת-ים, מבחר מרתק של אמנים מושגיים צעירים בהרבה ממנו:
גיל יפמן, טל שושן, אמוגן סטידוורת'י, ג'ורדן וולפסון, טריקסי
וייס ועוד.
.
מסביב למעקה העגול של הקומה השנייה הוצבו שמונה
מסכים (חלונות?) המזכירים חדר בקרה ("קונטרול") של תחנת
טלוויזיה (תקשורת אמרנו?). במסכים-חלונות מוקרנת עבודת הווידיאו
של אירה אדוארדובנה שמנסה להגיע לאיזו מטרה עלומה כשהיא
מצייתת לסימני דרך שמובילים (כך מתברר בהמשך) לשום-מקום.
אי-אפשר שלא לחוש סימפטיה לצעירה שמתאמצת כל-כך לתקשר
עם הסביבה, לקלוט מה משדרים אליה, לפעול בהתאם, להגיע
לאיזה מקום, לתחנה סופית כלשהי, לקרקעית התובנה, ובסופו
של דבר, נכנעת, אבל לא מוותרת – ומתחילה מההתחלה.
.
http://www.youtube.com/watch?v=fhShGkJJeBE
.
הביצוע היותר מוכר (לא כל-כך בסינכרו, אבל מילא): נורית גלרון.