.
.
מיכל רובנר מחפשת מקום. איזה סוג של תחנה סופית, או חזרה
אל המקום שבו הכל החל. מקום על הקצה, שממנו אפשר להסתכל
על העולם בכיוון אחד בלבד. מקום שבו נהיה עם הגב אל הקיר,
במובן התומך והבטוח של הסיטואציה הזאת. רובנר תמיד יוצאת
לדרך מהמציאות – מתעדת או אוספת דברים מהמציאות. תוך כדי
כך, היא מוחקת פרטים שאינם רלוונטיים, ונשארת עם מינימום
הכרחי. היא תמיד רוצה להגיע לדבר היסודי, הבסיסי, גם אם הוא
שונה מאוד מההוויה העכשווית שלו, המורכבת, תלויית ההקשרים
המרובים, אותה אנו מכירים מתצפיות פשוטות על המציאות שכולנו
עושים כלאחר יד בחיי היום-יום. הירידה אל השורש, או הטיפוס אל
חזית ההווייה, מעמתת אותנו עם "דבר" בסיסי-אוניברסלי שיהיה
נכון בכל זמן ובכל מקום.
.
ככל שהיא מוחקת, היא מגלה יותר. אפשר היה ליצור את כל מרכיבי
העבודה באמצעות אנימציה ממוחשבת או חומרים מפוברקים, אך יש
משהו בדימוי האמיתי, שנלקח מהמציאות, שאפילו אחרי שהיא מוחקת
אותו, שוברת אותו, משנה אותו, מסדרת אותו מחדש – משהו ממנו
ממשיך לשרוד. משהו שנושא עדות למציאות אפשרית. שאריות של
מציאות. עקבות של חלקיקי מציאות שממשיכים לתקשר. תמצית של
מציאות שיכולה לשמר את "העיקר" למשך מיליוני שנים בעתיד, ואז,
לאפשר שיחזור מלא ומדויק של ה"יש" העכשווי.
.
למחוק עובדות ותופעות שאפשר לוותר עליהן, ולהישאר עם ליבת
ההווייה, כמו "לפנות את האבן העודפת ולגלות את הפסל שנמצא
באופן טבעי בגוש השיש", מזכירה את דרך פעולתם של פיסיקאים
שבניסיונותיהם לרדת לשורשי הקיום החומרי, נאלצים לבחון את
מושאי המחקר שלהם במערכות יותר ויותר אנרגטיות, דוגמת
מאיצי חלקיקים המדמים מצבים קרובים ככל האפשר לרגעי הבריאה
של החומר.
.
זהירות, העסק מתחיל להתחמם
.
התיאוריה המקובלת המתארת את מבנה החומר, קרויה "המודל
הסטנדרטי", ולפיה, החומר מורכב מ-12 חלקיקים. ששה "לפטונים",
וששה "קוורקים" (שביניהם נעים חלקיקים שונים הנושאים את
הכוחות ש"מחברים" את חלקיקי החומר אלה לאלה). הלפטונים
כוללים את האלקטרון, המיואון (גרסה כבדה יותר של אלקטרון),
ואת חלקיק הטאו (חלקיק דמוי אלקטרון הכבד עוד יותר מהמיואון).
לכל אחד מהחלקיקים האלה יש בן-זוג בדמותו של חלקיק ניטרינו.
כך קיימים שלושה סוגי ניטרינו (של האלקטרון, של המיואון,
ושל חלקיק הטאו).
.
קבוצת הקוורקים מורכבת גם היא משלושה זוגות. הזוג הראשון
כולל את הקוורקים "עילי" ו"תחתי". הזוג השני כולל את
הקוורקים "קסם" ו"מוזר", והזוג השלישי כולל את הקוורקים
"תחתון" ו"עליון" (שיש המעדיפים לכנות אותם "יופי" ו"אמת").
.
הקוורקים "כלואים" במעין "שקים" המהווים חלקיקים דוגמת פרוטונים
וניטרונים. כדי "לשחרר" את הקוורקים מתוך ה"שקים" האלה, משתמשים
החוקרים במאיצי חלקיקים. הבעיה היא שגם כאשר ה"שקים" (כלומר,
פרוטונים וניטרונים) מתנגשים זה בזה בעוצמה ומתפרקים, לא "נשפכים"
מהם קוורקים "עליונים". זאת, מכיוון שפרוטונים וניטרונים מורכבים
משילובים שונים של הקוורקים "עילי" ו"תחתי". אין בהם קוורקים
"עליונים".
.
כדי להבין את מקומו של הקוורק "עליון" בתשבץ המבנה של החומר,
יש לדעת שמלבד החלוקה לשתי קבוצות (לפטונים וקוורקים), אפשר
לסווג את תריסר חלקיקי החומר גם לפי "דורות". קיימים שלושה
דורות. חלקיקי הדור הראשון הם המרכיבים את החומר בצורתו המוכרת
לנו. אלה הם הקוורקים "עילי" ו"תחתי" (המרכיבים את הפרוטונים
והניטרונים). חלקיקים אלה (בני הדור הראשון), הם המרכיבים את כל
אטומי החומר שבעולם.
.
הדברים אינם כפי שהם נראים
.
אבל, מתברר שחלקיקי הדור הראשון "מייצגים" למעשה חלקיקים
אחרים, "רמי מעלה" יותר, הניצבים "מאחוריהם" (כמו ששגרירים
מייצגים את שרי החוץ של מדינותיהם). החלקיקים "רמי המעלה"
המסתתרים ברקע התמונה, הם חלקיקי הדור השני: הקוורקים "קסם"
ו"מוזר", והם "יתערבו" במציאות ויופיעו לעינינו רק אם וכאשר
נציגיהם לא יוכלו להתקיים עוד, כלומר, אם רמת האנרגיה (חום,
לחץ) במערכת, תעלה אל מעבר לגבול מסוים, כמו זו שהתקיימה,
למשל, בשניות הראשונות של קיום היקום, מיד לאחר המפץ הגדול,
כאשר החומר היה חם מאוד ונע במהירות רבה.
.
למעשה, מתברר שגם חלקיקי הדור השני "מייצגים" חלקיקים אחרים,
"רמי מעלה" עוד יותר (כמו ששרי חוץ מייצגים את ראשי מדינותיהם).
חלקיקים אלה, המהווים את הדור השלישי של חלקיקי החומר,
מסוגלים להתקיים רק במערכת אנרגטית עוד יותר (כמו זו שהתקיימה
ביקום באלפיות השנייה הראשונות לאחר המפץ הגדול). חלקיקי הדור
השלישי הם הקוורקים "תחתון" ו"עליון".
.
מכאן ברור, שאם רוצים לצפות בשורשי הקיום של החומר ביקום, יש
ליצור תנאים שבהם יופיעו חלקיקי הדור השלישי (למשל, הקוורק "עליון"),
כלומר, יש ליצור תנאים הדומים לאלה שהתקיימו באלפיות השנייה
הראשונות של היקום.
.
המדענים חותרים למגע עם העובדות, ושואפים למצב שבו אפשר יהיה
לנסח בבהירות חד משמעית את "כללי המשחק". רובנר, לעומתם, דווקא
חשה בנוח במצבים שבהם הגבולות מתעמעמים. מבחינתה, האמנות יכולה
להתקיים תוך ניתוק מוחלט מהמציאות, ללא קשר לעובדות, באיזורים של
אי-בהירות ודו-משמעות, ויכולה להכיל משמעויות שונות וסותרות בעת
ובעונה אחת. בזה היא אולי מתקרבת יותר לתחומם של מדענים החוקרים
תופעות קוונטיות שמאפשרות ריבוי מציאויות (דבר שהביא את נילס בוהר,
ממייסדי תורת הקוונטים לומר ש"מי שאינו מזדעזע עד עמקי נפשו מתורת
הקוונטים, אות הוא שהוא לא ירד לעומק משמעויותיה").
.
מציאויות מקבילות
.
לחלקיקים הקוונטיים "אין היסטוריה". אי אפשר לדעת מאין הם באים
ולאן הם הולכים. בעבודתה של רובנר אומנם יש תפקיד לזמן, אך אין
עלילה כיוונית. היא מחפשת את הדברים ש"מתחת" לסיפור שמבחינתה
הוא לא יותר מסיפור כיסוי. אלה הן לולאות אין-סופיות, ללא התחלה
או סיום. מצבים בלתי פתורים, חוזרים על עצמם, משתנים, עם מידה
מסוימת של שבירות. קבועים מכל בחינה מעשית. לעיתים קרובות היא
מערבבת מציאויות של מקומות שונים וזמנים שונים, מותחת את ציר הזמן
לתוך עבר ועתיד דמיוניים. מחלקת את הזמן ליחידות לא לינאריות ולא
כרונולוגיות. כמו לגימות בהולות, מתפרצות, מתגרגרות וניגרות של צמא
שמצא מים במדבר. שכבות של זמן מואץ ומואט היכולות להתקיים
בו-זמנית.
.
רובנר חיה רוב זמנה בניו-יורק, אבל נראה שהיא מחילה על עצמה את
הקיום הבו-זמני במספר מציאויות. ניו-יורקית מובהקת ש"הבית" בשבילה
הוא מבנה סגפני בנחלה חקלאית במושב בשפלת יהודה. אמנית עכשווית,
שבמסיבת יום ההולדת שלה העדיפה להזמין מקהלת חזנים ("זה מזכיר לי
שבתות וחגים, בשנות ילדותי, בהם ביליתי עם משפחתי על חוף ימה של
תל-אביב, כשלידנו הטרנזיסטור של אבי מכוון על תחנה ששידרה פרקי
חזנות"). היא במערב, ונפשה בפאתי מזרח, בשורש הקיום, במקום שבו
המציאות הייתה פעם פשוטה, חד-משמעית, כמעט חד-ממדית. במידתם
של בני-תמותה.
.
מקומי, מקומך, מקומנו, מקום
.
השאלה מתי עבודות הווידיאו המרחפות שלה, הנכונות ל"כל מקום, בכל
זמן", יקרמו חומר ולבנים ויכבשו לעצמן נפח של ממש ומקום מוגדר
בעולם, הייתה רק שאלה של זמן. כך שלא היינו צריכים להיות מופתעים
כשיום אחד הגיעו כמה משאיות ופרקו כמה עשרות טונות של אבנים
מסותתות בחצר שמאחורי ביתה.
.
העבודה שרובנר קראה לה "מקום" התחילה באיסוף אבנים מבתים
מפורקים – ישראליים ופלסטיניים מפה ושם בארץ-ישראל: ירושלים,
חיפה, חברון, שכם, הגליל ועוד. השלב הבא היה מציאת דרך לחבר
ביניהן. מציאת האבן הנכונה שתתאים לפאזל הייתה כמעט עבודה
ארכיאולוגית. המבנה הזה, קולאז' של ביוגרפיות, זמנים ומקומות
במשקל 60 טון, משהו שנראה נטוע וקבוע במקומו, נועד לנוע ולנדוד
בעולם. ואכן, הוא פורק והוקם מחדש באנגליה ובניו-יורק. הסימון
והמספור של האבנים, שנעשה לצורך ההריסה והבנייה מחדש, היוו
מעין מפתח הצפנה ציבורי, כמו אלה המשמשים לאבטחת מידע
באינטרנט. מתוך החלקיקים האלה נוצר – על-פי המפתח – דבר שלם,
שנראה כאילו היה שם זמן רב. וכך הוא הוסט מאמירה 'אודות משהו'
לדבר עצמו.
.
ה"משהו" הזה, כמו חלקיקי החומר הבראשיתיים יכול להתקיים רק
כשרובנר עולה במעלות האנרגטיות של המערכת, ובכך היא מאלצת
את האמת שמסתתרת מאחורי "נציגים זוטרים", לעלות, לצוף, ולגלות
את פניה. הופעתו של "מקום" מתוך עבודות הווידיאו שלה, כמוה
כהתעבות של חומר מוצק, גבישי, סריגי, מסודר, קל להבנה, אינטואיטיבי,
בטוח, ניתן לצפייה מראש, ובהיותו כזה, עונה על צרכינו האסתטיים,
הנפשיים, על הצורך שלנו להבין את המציאות, להכיר את העולם,
להבין איך הוא פועל, לדעת מה יהיה, או, אולי, אפילו, מה יהיה
בסוף.
.
מה יהיה הסוף?
.
מה יהיה בסוף? אפשר אולי לראות כאן אפילו סוג של בחינה עצמית
מצד אחד, ותובנה פוליטית, ואפילו גיאו-פוליטית מצד שני. אפשר אולי,
בזהירות, להציע פרשנות שלפיה, ב"מקום" של רובנר, המקום שבו כל
חלקיק וכל אבן ימצאו את מקומם, המקום שבו התצרף יצטרף והגביש
יתגבש, יהיה מדינה אחת לשני עמים. או מקום שבו האנרגיה שלנו
תהיה באמת אפס, ולא נרצה ולא נוכל לצאת ממנו. מצד שני, אולי זו
פרשנות סכמטית מדי, אנלוגית מדי. דחופה מדי, מחפשת תשובה מדי.
אולי אין תשובה. אולי לא צריך תשובה. אולי לא כדאי שתהיה תשובה.
אולי גם כאן ראוי לזכור שאין לשפוט אדם עד שנגיע למקומו.
