העולם שבו אנו חיים הוא אבסורד (קבע חתן פרס נובל בפיסיקה)

 

 

"אני עומד לספר לכם על מה שאנחנו מלמדים סטודנטים בשנה הרביעית ללימודי פיסיקה באוניברסיטה. ברור לי שלא תבינו זאת. גם הסטודנטים באוניברסיטה לא מבינים זאת. והאמת היא שגם אני אינני מבין זאת. איש אינו מבין זאת". כך פתח ריצ'ארד פיינמן את אחת מההרצאות המהוללות שלו. פיינמן, שזכה בפרס נובל בפיסיקה בשנת 1965 על יצירת תורת האלקטרו-דינמיקה הקוונטית, ואשר נחשב לאחד מהמדענים הדגולים של המאה ה-20, המשיך ואמר: "התיאוריה של האלקטרו-דינמיקה הקוונטית מתארת את הטבע כאבסורד מוחלט שהשכל הישר אינו יכול לקבלו.  אלא שבאופן מפתיע, ולא מובן, היא הוכחה אין-ספור פעמים בניסויים שונים. לפיכך אני נאלץ לקוות שתשכילו לקבל את העובדה הלא נוחה, שהטבע, העולם שבו אנו חיים, אינו אלא אבסורד".

 

ריצ'ארד פיינמן

פיינמן הצליח להכניס סדר במערכת היחסים המוזרה שבין חומר לאור, אותו "אבסורד קוונטי", שעליו אמר נילס בוהר ש"מי שאינו מזדעזע עד לעמקי נפשו מתורת הקוונטים, סימן שלא הבין אותה". הסדר הזה, והיכולת לנבא במדויק תוצאות של ניסויים, התקבל על דעתם של פיסיקאים רבים, אבל איש מהם לא הצליח לעקוב אחר אורח מחשבתו של פיינמן, בעת שהגה את התורה הזאת. הפיסיקאי הנס בתה, שזכה בפרס נובל בפיסיקה לשנת 1967, אמר על כך: "יש שני סוגי גאונים. הגאון ה'רגיל', העושה דברים, אך משאיר לך את האפשרות לחשוב שגם אתה היית יכול לעשותם, אילו רק השתדלת מספיק; וישנו ה'קוסם', זה שאין לך מושג איך הוא עושה דברים. פיינמן היה קוסם".

ריצ'רד פיינמן נולד בניו-יורק בשנת 1918. לפני שנולד, אביו אמר לאמו שהילד יהיה למדען. במבדק שנערך בבית-הספר, נמדדה לו מנת משכל מצוינת, אבל לא כזו שיכולה להסביר את גאונותו שהתבטאה בהמשך דרכו. אביו חינך אותו להטלת ספק בכל. הילד ריצ'ארד פיינמן הפנים את העיקרון הזה עד כדי כך, שבשיעורי המתמטיקה בבית-הספר, הוא סירב לקבל משוואות מתמטיות שמישהו אחר הוכיח – והסכים להשתמש בנוסחה רק לאחר שמצא לה הוכחה משלו. התכונה שמונחת בבסיס גאוניותו היא, כנראה, יכולתו הבלתי נתפשת להקיש היקשים, להצליב ולהשוות נתונים ועוד. בהיותו תלמיד בכיתה ג', הודיעה המורה על מעבר לנושא לימוד חדש. פיינמן הילד הצביע ואמר שאת הנושא הזה הם כבר למדו לפני מספר שבועות והסביר לכיתה כיצד אפשר להקיש מהנושא המוכר לנושא החדש שכביכול טרם נלמד.

את חוש ההומור והקונדסות שלו למד, או ירש, ככל הנראה מאמו. הוא נהג לפרוץ כספות ולהשאיר בהן פתקים מאתגרים לבעליהן הנרעשים, בילה חלק ניכר מזמנו בציור, ובהופעות כמתופף, ולא החמיץ שום הזדמנות "למתוח" את חבריו, מוריו, שכניו ובכלל, את כל מי שאפשר.

פיינמן קיבל תואר ראשון מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) ב-1939, ותואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון ב-1942. כתלמיד מחקר לדוקטורט, נשא לאשה את ארלין גרינבאום, שהייתה אז חולה בשחפת, מחלה שהייתה באותה עת חשוכת מרפא.

במלחמת העולם השנייה צורף לצוות המדענים של פרויקט מנהטן, שנועד לפיתוח הפצצה הגרעינית האמריקאית. הוא עבד במעבדות לוס-אלאמוס כשאשתו הייתה מאושפזת בבית חולים סמוך. היא הלכה לעולמה במהלך המלחמה. לאחר המלחמה, קיבל פיינמן משרת פרופסור באוניברסיטת קורנל. בשנת 1951, לאחר שנת שבתון בברזיל, עבר ללמד במכון הטכנולוגי של קליפורניה.

פיינמן גילה יצירתיות וחשיבה עצמאית "אל מחוץ לקופסה", בכל תחום שבו התעניין. במחקר שהביא לו את הערצת הקהילה המדעית העולמית, הוא פיתח את תורת האלקטרו-דינמיקה הקוונטית אשר מאפשרת לטפל בתופעת האלקטרו-מגנטיות (כגון אור, או גלי רדיו, או קרינת שמש) באופן קוונטי מלא. בין השאר ביצע פיינמן קוונטיזציה של השדה החשמלי והמגנטי והציג אותם כחלקיקים מדומים, נושאי כוח, הנקראים "פוטונים". במילים אחרות, על יסוד הנחות מעטות של הסתברות, הנראות תחילה מוזרות ביותר ומנוגדות להגיון הפשוט, הוא הצליח להסביר – במדויק – תופעות בסיסיות כמו החזרת אור, שבירת אור, מיקוד אור, תנועת אור בקו ישר, התאבכות ועוד. למעשה, אותם עקרונות של האלקטרו-דינמיקה הקוונטית מאפשרים להסביר את התנהגותם של האלקטרונים בתוך האטומים, זו הקובעת את תכונותיו הפיסיקליות והכימיות של החומר, כך שהיא משמשת יסוד גם להבנת עולם הכימיה והביולוגיה.

מחקר בסיסי מקיף זה, הוביל בהמשך לניסוח המודל הסטנדרטי, התיאוריה המקיפה והשלמה ביותר המצויה כיום בידינו באשר למבנה החומר, כפי שאנו מכירים אותו. תורת האלקטרו-דינמיקה הקוונטית היוותה את הדוגמה המציאותית הראשונה לתורת שדות קוונטית, והיא מצליחה לחזות במדויק תוצאות של ניסויים רבים ושונים. התאמות שונות שנעשו בה בהמשך הביאו לפיתוח כלים ושיטות מתמטיות כמו ה"רנורמליזציה", שאפשר לומר שהיא "מחביאה" תוצאות אין-סופיות בתוך הקבועים הבסיסיים כמו מאסה ומטען חשמלי (תוצאות אין-סופיות מעידות על פגמים מהותיים בתורה, ובדרך זו הצליח פיינמן למצוא פתרון לכשלים שפיסיקאים רבים מאוד ניסו להתמודד איתם ללא הצלחה). מחקר זה זיכה אותו בפרס נובל בפיסיקה לשנת 1965.

פיינמן זכה בכינוי "המורה שאין שני לו", מכיוון שעשה הכל כדי להנחיל את הידע ואת דרכי החשיבה שלו לאחרים. הוא היה מסוגל לשיר, לרקוד, לתופף, ולהביא דוגמאות מעולמות תוכן רחוקים, לעתים אפילו מביכים למדי, רק כדי שתלמידיו יישארו ממוקדים ויקלטו את המסרים שלו. סדרת הספרים שנכתבה בעקבות הרצאותיו במכון הטכנולוגי של קליפורניה – הרצאות פיינמן על פיסיקה – היא אחת מסדרות הספרים הפופולריות והמוערכות ביותר באוניברסיטאות ומכוני מחקר שונים מסביב לעולם.

כמו "כוכבים" בתחומים אחרים, גם מדענים בעלי שם מקבלים לעתים הצעות מפתות לעבור ולעבוד במוסדות מחקר שונים. כך למשל, בשלב מסוים קיבל פיינמן הצעה לעבור לאוניברסיטת שיקגו, תמורת שכר גבוה במידה "לא הגיונית". פיינמן, שלא כל כך התעניין בכסף, כתב בתשובה: "זו הצעה שאני חייב לסרב לה. משכורת כזו הייתה מאפשרת לי לעשות מה שתמיד רציתי: לקחת פילגש יפהפיה, לסדר אותה בדירה, לקנות לה דברים יפים… וברור לגמרי לאן כל זה היה מוביל… הייתי כל הזמן מודאג בגללה, מה היא עושה; הייתי נכנס למריבות כשהייתי חוזר הביתה, וכן הלאה. כל הטרחה הזאת הייתה מעמידה אותי במצב לא נוח, מביך ולא נעים. זה היה יוצר בלגן גדול. כדי להימנע מכל זה, עלי להודות לכם על הצעתכם, אך לא אוכל לקבלה".

ההומור שלו לא הפריע לו לשקוע לעתים בהלך רוח פילוסופי, ולתהות על משמעות הקיום האנושי. כך, למשל, באחת מהרצאותיו, בתשובה לשאלה, החל לפתח מחשבה, בקול רם, אל מול פני הקהל: "כולנו מרגישים עצב כשאנחנו מסתכלים על העולם ורואים כמה מעטים הדברים שהשגנו, בהשוואה למה שנראה לנו כפוטנציאל של המין האנושי. פילוסופים בכל הדורות ניסו למצוא את סוד הקיום, את המשמעות של כל זה. של כל העולם, של החיים, של האדם. קיבלנו תשובות הרבה מאוד פעמים מהרבה מאוד אנשים. אבל למרבה הצער, התשובות האלה היו שונות זו מזו, ומשמעות הדבר היא שאנחנו לא יודעים מהי משמעות הקיום. אבל יכולתנו לומר בגלוי שאיננו יודעים, מאפשרת לנו את האפיק הפתוח – אם רק נסכים שתוך כדי התקדמותנו, נשאיר אפשרויות פתוחות לדרכים חלופיות, שלא נאמין בהתלהבות בעובדה, בידע, באמת המוחלטת, אלא נישאר תמיד באי-ודאות,  ניקח סיכון. זוהי הדרך המדעית לצעוד קדימה. כדי להתקדם, צריך להשאיר את הדלת פתוחה במקצת – רק במקצת – ללא-ידוע".

אם לחזור לרגע לעולם הפיסי-פיסיקלי, בחזרה מעולם הפילוסופיה לעולם החומר, נמצא שכבר בשנת 1959 חזה פיינמן את התפתחות הננוטכנולוגיה. בהרצאה שנשא במכון הטכנולוגי של קליפורניה הדהים את הקהל באמירה שאין שום חוק פיסיקלי השולל את האפשרות "לשחק" באטומים בודדים ולארגן אותם כרצוננו, אחד אחד, במקום לחפור ולחרוט בחומרים קיימים, כפי שאנחנו עושים היום. במילים אחרות, כיום, כדי לבנות מכשירים וכלים, אנחנו "מפסלים" חומרים קיימים ומעצבים אותם. אבל השיטה הזאת מציבה מגבלה משמעותית כאשר חושבים על עיצוב ויצירה של התקנים קטנים מאוד. לכן, במקום לפסל בחומר קיים, הציע פיינמן לבנות את ההתקנים שאנו מבקשים ליצור, כפי שהטבע עושה זאת: אטום אחר אטום, כמו שבונים קיר, או בית, מלבנים. בהמשך אותה הרצאה הוא אף קבע שיבוא יום שבו, אם יזדקק לניתוח, הוא לא יפקיר את עצמו לידיו של מנתח אלא פשוט יבלע אותו – רמז ל"ננורובוט" רפואי המשייט בתוך הגוף.

ב-1986, לאחר שמעבורת החלל "צ'לנג'ר" התפוצצה תוך כדי המראה, צילצל הטלפון בביתו של פיינמן. ראש סוכנות החלל האמריקאית, NASA, ביקש ממנו להצטרף לצוות שמינה לחקור את האסון. פיינמן, שכבר היה אז חולה בסרטן, סירב. אבל לאחר פנייה נוספת, הפעם מנשיא ארצות-הברית, רונלד רייגן, נעתר. הוא "הפציץ" את מהנדסי סוכנות החלל בשאלות שונות ומשונות, וגרם לא מעט מתחים וכעס, אבל בסופו של דבר עלה בידו לפענח את התעלומה, והוא הדגים את הפתרון, בדרך תיאטרלית למדי, בניסוי ששודר בטלוויזיה. לדעת פיינמן, הסיבה לפיצוץ המעבורת הייתה הטמפרטורה הנמוכה ששררה בעת המראת המעבורת, שגרמה לחלק מהאטמים בחללית להפוך לקשיחים ולאבד מגמישותם ומיעילות האטימה שלהם, ובשל כך נגרמה דליפת דלק, שהובילה לפיצוץ. הדרך שבה הגיע לפתרון, מתוארת בספר שכתב על התהליך, בשם הפרובוקטיבי: "מה אכפת לך מה חושבים אחרים?".

בספר אחר, "החדווה שבגילוי דברים", כלולים דברים שנשא פיינמן כאורח הכבוד בטקס הענקת תארים לבוגרי המכון לטכנולוגיה של קליפורניה, "קלטק". כדרכו, הדברים נכונים ועשויים לשמש קווים מנחים לכל אדם: הרבה אנשים מאמינים בכל-כך הרבה דברים נפלאים, אבל אנחנו צריכים לבדוק תיאוריות. למשל, באיי האוקיינוס השקט יש דבר שנקרא פולחן מטען. בזמן מלחמת העולם השנייה, התושבים שם ראו מטוסים נוחתים עם המון סחורות טובות, והם רצו שזה יקרה להם עכשיו, שוב. אז הם בנו לעצמם דברים שנראים כמו מסלולי נחיתה והמראה, הדליקו מדורות משני צדי המסלולים, בנו בקתת עץ והושיבו בה בן-אדם, עם שתי חתיכות עץ על ראשו, שנראות כמו אוזניות, וחתיכות במבוק מזדקרות החוצה כמו אנטנות — האיש הזה הוא כביכול בקר הטיסה — והם יושבים ומחכים שהמטוסים ינחתו. הם עושים הכול כמו שצריך. הצורה היא מושלמת. זה נראה בדיוק כפי שזה נראה אז. אבל זה לא עובד. שום מטוסים לא נוחתים. אז אני קורא לדברים האלה פולחן מטען מדעי, כי הם ממלאים אחר כל העקרונות והדפוסים החיצוניים של חקירה מדעית, אבל הם מחמיצים משהו חיוני. עובדה: המטוסים אינם  נוחתים.

עכשיו מוטל עלי, כמובן, להגיד לכם מה הם מחמיצים. אבל זה יהיה קשה, בערך כמו להסביר לתושבי איי הדרום איך הם צריכים לסדר את העניינים כדי להזרים קצת עושר למערכת שלהם. זה לא עניין פשוט, כמו להגיד להם איך לשפר את הצורה של האוזניות. בכל זאת, יש דבר אחד שאני מרגיש תמיד בחסרונו בפולחן המטען המדעי. זוהי מין יושרה מדעית, עיקרון שמחייב את מי שעושה ניסוי לדווח על כל מה שלדעתו עלול לשלול ממנו את תוקפו — לא רק על מה שהוא חושב שהיה בסדר: להתאמץ ממש כדי להראות למי ששומע אתכם או קורא מה שכתבתם, שאולי אתם טועים. במילים אחרות, הרעיון הוא לנסות לתת לאחרים, לעמיתים שלכם, למשפחתכם, לכל אדם באשר הוא, את כל המידע שיעזור להם לשפוט את ערך התרומה שלכם.

הדרך הכי קלה להדגים את הרעיון הזה היא לעמת אותו, למשל, עם פרסומת מסחרית. נניח, פרסומת שמכריזה כי שמן מסוים אינו נספג באוכל. טוב, זה נכון. זה לא אי-יושר; אבל מי שירצה לנהוג ביושרה, יצטרך להוסיף ששום שמן לא נספג באוכל, בטמפרטורה מסוימת. ואם בוחנים זאת בטמפרטורה אחרת, כל השמנים נספגים — כולל אותו שמן מהפרסומת הראשונה. חשוב שכולנו נלמד להתמודד עם כמה מהדרכים שפיתחנו כדי לרמות את עצמנו. על כל אדם להכיר בכך שהוא עצמו האדם שהכי קל לו לרמות.

אני מאחל לכם שיהיה לכם המזל להגיע למקום שבו תוכלו לשמור על יושרה מהסוג שתיארתי, ולא תרגישו את עצמכם נאלצים לאבד את היושרה שלכם, בגלל הצורך לשמור על מעמדכם בארגון, או על דבר אחר כלשהו. מי ייתן ותזכו לחופש הזה.

ריצ'ארד פיינמן מת ב-1988, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן.

 

1 תגובה

    • ישראל מישראל on 7 במרץ 2020 at 17:44

    מאמר מעולה וכתוב היטב על איש יוצא מהכלל.

    כמה חבל שתגובתי זאת היא כה בודדה פה.

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.