בין המדע העליז להולדת הטרגדיה – בין מדע להשמדה. מיוחד ליום השואה הבין-לאומי

"תראו חבר'ה ,אם אתם הולכים להרוג את האנשים האלה, תוציאו להם לפחות את המוחות החוצה, כדי שנוכל להשתמש בחומר הזה למחקר מדעי". קטע זה מעדותו של פרופ 'יוליוס האלרפורדן ממכון הקיסר וילהלם לפסיכיאטריה ולחקר המוח שליד מינכן, כלול בספר "מדע קטלן", שכתב המדען הגרמני בנו מילר-היל (תרגום: דניאל נדב, הוצאת" מאגנס").

פרופ' האלרפורדן קיבל את המוחות שלו) שהיו שייכים קודם לחולי נפש ,צוענים וסלאבים שהומתו על-ידי הנאצים ב"המתת חסד". "הם שאלו כמה מוחות אני יכול לבדוק", סיפר למחבר הספר, מילר-היל. "אמרתי להם שככל שיותר, כן ייטב. נתתי להם חומרי שימור, צנצנות, קופסאות, וכן הוראות כיצד להוציא ולשמר את המוחות .והם אכן הביאו לי אותם במשאית הובלה, כפי שמובילים רהיטים".

מילר-היל מביא רצף מבהיל של עדויות ממין זה. הן מתועדות בסדר מופתי, שיהיה ברור מי אמר מה, מתי, איפה, למי. בלי שום טשטוש. בגרמניה לא אהבו את היסודיות הזאת. איש אינו אוהב שמציגים לפניו את הסתירות שבין דבריו "אז" לבין מה שהוא אומר היום. למילר-היל יצא שם של טרחן בלתי נלאה, דקדקן, יקה-פוץ, אם תרצו, שלא מבין עניין ומוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. מדענים לא מעטים סירבו בכלל להיפגש איתו. אחרים דיברו ולאחר מכן התחרטו ושלחו אליו מכתבי איום חתומים על-ידי עורכי-דין. אחרים מתו במשך הזמן שעבר מאז החל את מחקרו ועד שראה אור ראשון. מעטים מאוד דיברו והביעו חרטה והסכימו שדבריהם יפורסמו.

מילר-היל אינו מתמקד בדמויות ידועות שם כהיידגר או מקס פלנק, או קונראד לורנץ (אם כי הם נזכרים בספר). הוא מתעד את המדענים ה"שגרתיים", את עמוד השדרה של המדע הגרמני, שחלקו המשיך לתפקד במשך שנים רבות לאחר התמוטטות הרייך הגרמני וסיום מלחמת העולם השנייה. אירוע שגרתי אחד לדוגמה: מדען מגיש בקשה לקבלת מענק מחקר בגנטיקה. המדען הוא פרופ' אוטמאר פון ורשואר, מנהל מכון הקיסר וילהלם לאנתרופולוגיה. המחקר אמור להתמקד בבחינת צבע עיניים. טפסי הבקשה, במספר העותקים הנדרש, מוגשים לפרופ' פרדיננד זאוארבוך, בוחן ראשי לחוות דעת בתחום הרפואי מטעם" קהילת המדע הגרמני". לב הממסד והקונצנזוס המדעי הגרמני באותם ימים. התשובה חיובית. הכסף מוקצב. חלק מהתקציב מיועד, כרגיל במענקים מסוג זה, למימון שכרו של אסיסטנט לפרופסור. אבל, בשום מקום בתהליך הביורוקרטי המורכב הזה, המתועד היטב, לא נזכרה אפילו במלה אחת העובדה, שהאסיסטנט שבו מדובר הוא ד"ר יוזף מנגלה, העובד במקום הקרוי אושוויץ, וכי את העיניים הדרושות למחקר הוא עוקר מגופותיהם של הנרצחים במקום.

חלקם של המדענים בביסוס המשטר הנאצי, תואר בעבר בספר "הפרופסורים של היטלר", שכתב מקס ויינרייך, ושראה אור כבר בשנה הראשונה לאחר תום המלחמה. פרידריך דירנמוט נדרש לנושא במחזהו "הפיסיקאים" (1962). מחקרים נוספים שהתמקדו בנושא ,פורסמו באירועים שונים) בין היתר ביום השנה ה-600 לייסוד אוניברסיטת היידלברג, שנחוג בשנת 1986. אוניבסיטת המבורג הוציאה לאור ב-1991, שלושה כרכים שהוקדשו ל"חיי יום-יום אוניברסיטאיים ברייך השלישי". ספרו של מילר-היל שונה מכל אלה בכך שאינו יצירה ספרותית, ואינו מחקר קבוצתי. זהו מפעל של איש אחד, שמחברו שילם בעדו מחיר אישי גבוה למדי. שום כתב-עת מדעי בגרמניה לא התייחס אליו. שום היסטוריון של המדע, בגרמניה, לא כלל אותו ברשימה ביבליוגרפית כלשהי. הביקורת הראשונה עליו נדפסה בכתב-העת המדעי האנגלי "נייצר" (שאינו חף מסממנים אנטישמיים, אבל זה סיפור אחר)."בגרמניה", אומר מילר-היל, "כל הפרופסורים כבר ידעו הכל בעניין זה, ולא רצו לשמוע עליו עוד".

מילר-היל מתאר תהליך של התמוטטות שורת לבני דומינו, מסוג התהליכים שאפשר לדעת כיצד הם מתחילים, אבל לעולם אין לדעת כיצד ייגמרו. מדענים מספרים על עצמם, ועל חבריהם. כך, למשל, ב-26.8.1935-נאם בכנס מדעי בברלין, הפסיכיאטר היהודי-למחצה ד"ר א 'קלמאן. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הורשה לדבר לפני מדענים גרמניים. בהזדמנו זו הוא אמר: "רצוי להחיל את מניעת הריבוי הטבעי גם על קרוביהם החריגים של הסכיזופרניים, ומעל לכל, להגדיר כל אחד מהם כבלתי רצוי מבחינה אאוגנית, כבר בתחילת תקופת הפריון שלו". (אאוגניקה היא "טיוב הגזע"). ד"ר קלמאן לא שיער שעקרונות דומים יכולים להגיע ולהיות מוחלים עליו ועל בני משפחתו. הוא רצה להיות "אחד מהחבר'ה", אבל הרצון הזה הביא אותו, בסופו של דבר, למחנה ריכוז.

הזכות לחקור ולמיין "פחותי ערך" מסוגים שונים, הייתה אבן יסוד ששום מדען גרמני לא היה מוכן לוותר עליה. כך הוחלט לבסוף לחלק את ה"עוגה", כשעל האנתרופולוגים הוטל למיין את פחותי הערך הלא גרמנים (יהודים ,צוענים ,שחורי עור, סלאבים), ואילו הפסיכיאטרים "זכו" בפחותי הערך הגרמניים (סכיזופרנים, חולי מחלת הנפילה, אידיוטים ופסיכופטים. התנועה לעבר ה"פתרון הסופי "לבעייתם של כל פחותי הערך, מהסוגים השונים, התנהלה באטיות, צעד אחר צעד, ולא הייתה נחלתם של יחידים, כי אם זרם רחב של תמימות דעים שנסמכה על ממצאים "מדעיים".

מילר-היל מביא חישובים סטטיסטיים מפורטים של בידול פלחי אוכלוסיה והמתות חסד, תוך הצגת חישובים כלכליים המורים שמוסדות ההשמדה לא רק שלא עלו כסף לרייך הגרמני, אלא אף גרפו רווחים, כתוצאה משיטות ניהול "מתקדמות". אבל מצד שני, ההשמדה השיטתית חיסלה את ה"לקוחות", והפסיכיאטרים והאנתרופולוגים נעשו מיותרים. תחומי לימוד אלה לא משכו עוד סטודנטים. פרופסורים נעשו יועצים צבאיים במדים, והאחרים החלו לדגול בשיטות ריפוי במקום בהשמדה. מין "הזדמנות שנייה". אם המטופלים  – שטופלו באכזריות בהלם חשמלי – לא חזרו למוטב מבעוד מועד, הם אכן הועברו למחלקת המתות החסד. ובינתיים, השתמשו בהם כבכוח עבודה זול.

החישובים ההנדסיים והכלכליים של הקמת המשרפות, כולל ההשתדלויות למען מהנדסים וקבלנים אלה או אחרים, מתוארים גם הם בספר, ביובש אופייני. ביום זה וזה, שלח פרופסור מסוים מכתב לפקיד מסוים, ובו נאמר כך וכך. בלי חלוקת ציונים, בלי פרשונויות. תיעוד נטו. גם מכתבים אישיים. לדוגמה, מכתב ששלח ד"ר פרידריך מנקה, שעבד במוסד ההשמדה אייכברג, לאשתו: "אשתי החביבונת, משלחת גדולה שלנו (אנשי המתת החסד) פועלת עכשיו באזורי הקרב במזרח, בפיקודו של מר בראק. יש בה רופאים, כוחות עזר משרדיים ומטפלים ממוסדות ההשמדה האדאמאר וזוננשטיין. בסך הכל, קומנדו בן 30-20 אנשים .זה סודי לחלוטין "…

עד כמה הגבול שבין הפרט לציבור היה דק באותם ימים, אפשר אולי ללמוד מסיפורו של פרופ' ל"פ קלאוס, שהייתה לו פילגש יהדיה למחצה, גברת א' לאנדה. כשהתבררה העובדה הזאת, הוזמן הפרופסור למשפט מפלגתי, ושם אמר להגנתו: "התעניינתי ביהדות כמו רופא במחלה. כנגד הנגיף, אני מעמיד נגיף שכנגד. באותה מידה, לעמוד על טיבם של היהודים בשלמות, יכול רק מי שמתבונן בהם מקרוב. אבל אני אינני יכול לחיות באמת עם יהודים. חיי גטו אינני יכול לחלוק. אני מבקש מהמפלגה שתאפשר לי להמשיך ולהעסיק את גברת לאנדה. אם אפטר ממנה, אזדקק למישהו אחר במקומה. היא אינה רק המכשיר שלי, אלא גם האובייקט המועדף". פרופ' קלאוס גורש מהמפלגה, וגברת לאנדה נשלחה למחנה ריכוז.

מילר-היל מתעד עולם שבו, על-אף הקונצנזוס הרחב כל כך, כל אחד היה אויבו של כל אחד. עמיתים הלשינו על עמיתים, אסיסטנטים על פרופסורים ופרופסורים על עובדי תחזוקה. התחושה הכללית הייתה שלמרות מאמציו לשרת את המשטר, כל אחד היה עלול לאבד בכל רגע את חסדו של השלטון. חיים על חוד התער. במקרים מסוימים, נמנעו המדענים מפשרות שהתקבלו על דעתם של "מפקחי הכשרות הפוליטיים". כך למשל, פרופ' וולפגאנג האבל עסק במתן חוות דעת  גזעיות על בני-אדם שונים שהופיעו לפניו. במקרה אחד, סירב לשפר את חוות הדעת תמורת שוחד רב שהציע לו הנבדק. כעבור שעות אחדות, התקשר אליו מרטין בורמאן, מנהל לשכת המפלגה הנאצית ומזכירו האישי של היטלר, ונזף בו: "אתה יודע את מי שלחת לרחוב? את אחד מתעשיינינו הבולטים ביותר". המדען ענה שמתינות והבנה הן מידות היאות  למדיניות, אבל לא למדע.

התמונה המתקבלת, היא של עדר בני- אדם נפחדים שביקשו לרצות את שליטיהם בכל מחיר, ואגב כך הקצינו עוד יותר מהשליטים. "אושוויץ הייתה מקדשם הגדול של המדענים הנאציים", אומר מילר-היל. "והם הפעילו אותו במה שהם כינו אובייקטיביות מדעית שאינה יודעת רחם. הם היו מעקרים את ביטהובן עקב חירשותו. הם היו שולחים את הלדרלין וניטשה אל תאי הגזים, עקב סכיזופרניה ושיתוק".

על השאלה אם יכול הנאציונל-סוציאליזם לחזור ולהשתלט על גרמניה, הוא עונה בציטוט הבא: עד מתי תימשך ההשמדה הזאת?", שאל עוזרו של מנגלה את הרופא בעל שני תארי הדוקטור. "ידידי", ענה מנגלה, "היא תימשך לעד, לעד ". על תחושת "גרמניה האחרת", הוא אומר שהיא נובעת מתחושת ההלם והשיתוק שאחזה במדענים הגרמניים לנוכח מפלת הרייך בן אלף השנים. "אבל עכשיו, כשהוותיקים יוצאים מהמערכת המדעית, מגיעה לקיצה הסובלנות הגרמנית".

 

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.