אלה הגעגועים, טמבל – מה באמת צריך כדי להפיק סרט קולנוע טוב, ומה זה אומר על דונאלד טראמפ.

.

ז'אן-לוק גודאר אמר שכל מה שצריך בשביל סרט טוב, הוא אקדח ואישה (פרפראזה על משפט של צ'ארלי צ'פלין, שאמר ש"כל מה שאני צריך בשביל ליצור קומדיה, הם פארק, שוטר ונערה יפה"). כל אלה היו, אולי, בבחינת אמת לשעתה. אבל ממרומי ההווה השבור, אחרי כל העליות והמורדות, הפוליטיים והאמנותיים שעברנו, נראה שבמבט לאחור, אקדחים, שוטרים, נשים ונערות הם אכן מרכיבי מפתח ב"תעשייה"; אבל הגורם הבסיסי, העמוק יותר, אינם הדברים שאנחנו רואים כאשר אנחנו מתבוננים לאחור – אלא, בפשטות, המבט לאחור עצמו, או, אפילו, ההיזקקות שלנו למבט לאחור, לגעגוע.

.

יש בזה הודאה מסוימת בתבוסה של העתיד. אף אחד, כמעט, כבר לא מאמין שיהיה טוב. ההווה נראה כמו תסריט בלהות אקסצנטרי ובלתי אמין, והמבט לאחור חוזר ומפגיש אותנו עם עולם מסודר יותר, עם חוקי משחק "הגיוניים", וסדר עולמי מוכר של התחלה, אמצע וסוף. התובנה הזאת בלטה ב"בעלי ברית" של רוברט זמקיס (2016), שמתחולל בשנותיה האחרונות של מלחמת העולם השנייה. מכל התקופות בעולם ובהיסטוריה האנושית, להתגעגע דווקא למלחמה הזאת? אבל שם היה לפחות ברור מי הם הטובים, ומי הרעים. סוכן בשירות הוד מלכותה (בראד פיט) מתאהב בחברת המחתרת הצרפתית (מריון קוטיאר), במהלך משימה בלתי אפשרית באתר אקזוטי בצפון אפריקה.

.

.

אבל המשווה הפשוטה של צרפת + אנגליה = טובים בעוד גרמניה = רעים, מקבלת פיתול נוסף ומתעדכנת לפי חוקי המלחמה הקרה, כאשר מתברר שהלוחמת הצרפתיה היא, למעשה, סוכנת חבויה של המודיעין הרוסי. והרוסים הם, כמובן, הרעים החדשים. האהבה, כמו האהבה, מנסה לגשר על הפער, לטעון לאפשרות של יוצא-מן-הכלל, אבל סדר עולמי הוא סדר עולמי, והרעים, בסוף, חייבים להפסיד בדרך זו או אחרת. עצוב (על האהבה) אבל שקט בלב: הסדר נשמר, ואם הסדר נשמר, אפשר לחשב ולדעת מה יהיה, ואין לך דבר יותר מרגיע מאשר לדעת בבירור מה יהיה מחר.

.

מלחמה, ואהבה

.

ב"צורת המים" של גיירמו דל טורו (2017), שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, הגעגוע מככב מתחת לפני השטח, כגל-עומק שלפיו כל מה שצריך כדי ליצור סרט טוב הם מלחמה ואהבה. שילוב שתמיד ניצח, עד שהציניות והתחכום עיוותו את מרקם התודעה שלנו. הגעגוע, במקרה זה, מחזיר אותנו לשנת 1962, פס הקול של הסרט מביא את המיטב של "החלום האמריקאי". המכוניות גדולות, מבריקות ובזבזניות, כאילו אין מחר. ה"טובים" הם כבר האנשים הפשוטים, הפגומים, הלא מושלמים, שמנסים לממש את זכותם לחלום משלהם, ואילו הרעים והמושחתים הם השלטונות הפדרליים בעלי האינטרסים הגלובליים הדורסניים.

.

.

מה הסיכוי של עובדת ניקיון אילמת לממש את אהבתה ליצור אלוהי-למחצה שכלוא במתקן מחקר מודיעיני סודי? מה הסיכוי שהרעים האולטימטיביים, הרוסים, יסייעו לה כנגד כוחות הרוע המקומיים? האם אפשר לצפות שהאהבה תצליח לגשר על פערים בלתי אפשריים? עצם העלאת שאלות מסוג זה ב-2018, יש בה געגוע עמוק, בלתי מתפשר ובלתי מתנצל, לימי התום שבהם לכל סיפור היו שלושה מרכיבים ברורים וידועים מראש, שנחתמו בהסכם הבלתי כתוב שבין מפיקי הקולנוע לבין הקהל.

.

לפני שהקולנוע הפך לאמנות:

.

העובדה ש"צורת המים" זכה בשורה ארוכה של פרסים (אריה הזהב, גלובוס הזהב, ועוד), שהובילו אותו עד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ולבמאי הטוב ביותר, ממחישה עד כמה התחכום והציניות גדשו את הסאה, ועד כמה הקהל (להלן "העם") מתגעגע לימים שבהם "אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר" (ימי בנימינה, אהוד מנור). גל הגעגוע הזה שוטף את העולם, חוצה הרים ואוקיינוסים, ואינו נעצר בגבולות מדיניים. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ היטיב להבין, להרגיש ולבטא זאת בסיסמה "לעשות את אמריקה נהדרת שוב". והקהל שמתחבר לגעגוע הזה, משיב לו בתמיכה שמנתחי המצב המתוחכמים לא מצליחים להבין. אבל האמת פשוטה בתכלית. הסוד גלוי, והוא גולש מאולמות הקולנוע אל הרחובות, ומשם אל הקלפיות. אלה הגעגועים, טמבל.

.

.

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.