מיוחד ליום האהבה: הגיל שבו כדאי להתחיל – מה הקשר בין התרבות להזדקנות, והאם אפשר ליהנות מהאחד מבלי לסבול מהשני

שכיחותם של גנים האחראיים להתפתחותן של מחלות תורשתיות
קטלניות, תלויה במידה ידועה בעיתוי שבו בוחרים הגנים האלה להתבטא.
קיימים גנים כאלה הנוטים להתבטא באורגניזמים צעירים, מה שגורם למותו
של האורגניזם, עוד לפני שהגיע לשלב ההתרבות שלו. אפשר לראות את
הגנים האלה, המונעים מהאורגניזם הנושא אותם להעביר גנים אל הדור
הבא, כמי שמנסרים את הענף שהם יושבים עליו, שכן, בשל התבטאותם
המוקדמת מדי (מבחינתם), הם עצמם כמעט שאינם מצליחים לשרוד ולעבור אל
הדורות הבאים. לפיכך הם נדירים מאוד באוכלוסיה העכשווית. לעומת זאת,
גנים המתבטאים וגורמים למחלתו או לחולשתו או למותו של האורגניזם
הנושא אותם לאחר שזה ביצע את תהליכי ההתרבות שלו, מצליחים להעביר
את עצמם אל הדורות הבאים, ולכן הם נפוצים יותר. לפי השקפות
מסוימות, הגנים האלה הם האחראיים למחלות השונות הקשורות לתהליך
ההזדקנות. נראה שמבחינתה של האבולוציה, ברגע שהפכנו לפנסיונרים,
אחת היא אם נחיה או נמות. לאחר שעשינו את שלנו (העברנו גנים לדור
הבא), אנחנו יכולים ללכת. ולכן, אין שום סיבה למנוע מהגנים
הקטלניים את "זכותם" להתבטא.

מכאן נראה שקיים מעין תיאום זמנים בין תהליכי הרבייה לתהליכי
ההתבטאות של גנים קטלניים. כלומר, ייתכן שעיכוב ההתרבות, יכול לגרום
לדחיית ההזדקנות (כלומר, להתפתחותן של מחלות תורשתיות קטלניות בגיל
מאוחר יותר). מדענים שביקשו לבחון את ההנחה הזאת, עיכבו את הגיל
שבו זבובים (מהמין "תסיסנית המחקר" – או "דרוזופילה"), מולידים
צאצאים. במחקר שנמשך 12 שנים, על-פני 70 דורות של זבובים,
נמצאה עלייה בשיעור של כ-80% בתוחלת החיים שלהם. מחקרים
פיסיולוגיים הראו שהזבובים שחיו יותר תיפקדו כ"זבובי על" בתחומים
נוספים: הם הפגינו כושר תעופה למרחקים גדולים יותר, הלכו יותר לאחר
שהחלו להזדקן, שמרו על רזרבות קלוריות מוגברות, כגון שומן, והיו
מסוגלים להתמודד טוב יותר, בהשוואה לזבובים רגילים, עם תוצרי לוואי
הרסניים שגופם מפיק בתהליכי חילוף החומרים שהוא מבצע. עם זאת, הם לא
היו כל כך להוטים אחר פעילות מינית, בתקופת צעירותם. לעומת זאת, כשהיו
מבוגרים יותר, למעשה, כשהגיעו לגיל שבו זבובים נורמליים כבר
היו מתים מזמן, הנקבות הטילו הרבה ביצים והזכרים הזדווגו שוב
ושוב. רק אז הרגישו, כנראה, שהגיעו לגיל שבו אפשר להתחיל.

השאלה היא, מה אפשר ללמוד מתוצאות הניסויים האלה, באשר לאפשרות
להאריך את חייהם של בני-אדם. הרי ברור שהתנזרות לא תציל ממוות את
המתנזר עצמו. ומצד שני, איש לא יסכים להגביל ולאסור את התרבותם של
אנשים עכשוויים בני פחות מארבעים שנה, כדי להאריך (אולי) את חייהם
של צאצאינו שיחיו בעתיד הרחוק. כך עלתה האפשרות לעכב את תהליכי
ההזדקנות, בדרך של הגדלת שכיחותם של גנים מסוימים במאגר הגנטי של
האורגניזמים. מתן תגבורת לגנים ה"טובים", הנלחמים בגנים ה"רעים".
ג'יימס פלמינג ורוברט טיילר מאוניברסיטת קליפורניה, זיהו
גן העשוי לגרום תהליך כזה בזבובים. מדובר בגן המקודד את המידע
הדרוש לבנייתו של אנזים מסוים הקרי DOS, המעורב בפינוי ובניטרול של
חומרים שונים המזיקים לגוף, שהנוצרים בתהליכי חילוף החומרים
המתרחשים בו. מתברר שבהשוואה לזבובים נורמליים, הזבובים המזדקנים
לאט יותר, נושאים יותר עותקים של הגן הזה, מה שמתבטא בייצור יתר של
האנזים DOS בגופם.

המדענים שילבו, בדרך של הנדסה גנטית, עותק נוסף של הגן המקודד
לאנזים הזה, במטען הגנטי של זבובים רגילים. התוצאה: עלייה של כ-10%
בתוחלת חייהם של הזבובים (הרבה פחות מכפי שהשיגו בשיטה החינוכית",
אבל בכל זאת, תוספת משמעותית ונאה למדי. הדרך ליישום הממצאים האלה
בבני-אדם עדיין רחוקה מאוד. "תסיסנית המחקר" יכולה, אומנם, לשמש מודל
טוב למדי באשר להתנהגותם של גנים שמורים באבולוציה (שעותקים דומים
שלהם קיימים בשבבים ובאורגניזמים עיליים יותר, לרבות בני-אדם), אבל
ההבדלים הביולוגיים הגדולים בין אדם וזבוב אינם מאפשרים השלכות פשוטות
מאורגניזם לאורגניזם. וכך, כדי לקדם את הבנת התהליכים המעורבים
בהזדקנות, ובהתבטאותם המאוחרת של גנים קטלניים, יהיה צורך
לבצע ניסויים דומים בבעלי-חיים שקרבתם אל האדם רבה יותר.

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.