המדע המודרני ותודעת הנשיות הם תאומים שהופרדו בלידתם.לשניהם
עבר משותף, שניהם עוצבו על-ידי כוחות פוליטיים וכלכליים זהים, אלא
שכבר בתקופת ההתגבשות וההתמסדות הזאת, הם הוגדרו כמנוגדים זה לזה.
מאז, כך טוענת הסוציולוגית לונדה שיבינגר בספרה "נשים במקורות המדע
המודרני", המדע ותודעת הנשיות מתפתחים בכיוונים הפוכים, וממשיכים
להתרחק זה מזו.
שיבינגר מסתמכת בקביעותיה, בעיקר, על מחקריו של הסוציולוג רוברט
מרטין, שחקר בראשית המאה את תולדותיה של החברה המלכותית הבריטית.
הוא מצא שבמאה ה17-, הסגל האקדמי של כל האוניברסיטאות ומוסדות
המחקר האירופיים (שנבחנו), הורכב על טהרת המין הגברי. 62% מהגברים
מייסדי החברה המלכותית, היו פוריטנים שפעלו בגלוי להרחקת הנשים מכל
מוקדי העשייה והפעילות שלהם. מאז ועד היום, טוענת שיבינגר (תוך
הסתמכות על נתונים סטטיסטיים עדכניים ממדינות מערביות רבות), נמשכת
המגמה של הוצאת הנשים מהחוג הסגור של העוסקים במחקר מדעי.
בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, מתברר, לפי נתוניה של שיבינגר,
שבתחום הזה, מצבן של הנשים במאות שעברו לא היה גרוע ממצבן היום,
ואולי אפילו ההיפך מזה. בשנותיה הראשונות של המהפכה המדעית, מילאו
הנשים תפקיד משני, אבל חשוב מאוד בהתפתחותה של הפילוסופיה המדעית.
נשות אצולה עודדו וקיימו דיונים מדעיים בסלונים שלהן. עד כמה
שהדברים עשויים להישמע מוזרים, באותם ימים נחשב דיון על תכונות
כימיות של חומרים שונים, לבילוי מתאים ומהנה במיוחד לשעת התה, או
הקפה, של אחר-הצהרים.
נשות בעלי המלאכה רשמו לזכותן פיתוחים לא מעטים של מכשירי מחקר
ומדידה, ולאחר מכן אף השתתפו באופן פעיל בתצפיות מדעיות, בתחומים
שונים, כמו אסטרונומיה, כימיה, ביולוגיה, ועוד. מתברר, למשל,
שבשנים 1,650 – 1,710, קרוב ל-14% מכל האסטרונומים הגרמניים, היו נשים.
כיום תופסות הנשים אחוז נמוך בהרבה בקהילת האסטרונומים בגרמניה.
שיבינגר גם מביאה הרבה מאוד דוגמאות, מעבודות המחקר שביצעו
נשים באותה תקופה. למשל, אשה אחת, שבניגוד לסטריאוטיפים הנפוצים
בתקופתנו הנאורה, לא פחדה בכלל ממקקים. זוהי מריה סביליה-מריאן,
אנטימולוגית (חוקרת חרקים), שהייתה מהבולטים שבין האנטימולוגים במאה
ה-18. מסעות החקר שלה, בעקבות החרקים, לאיי הדרום, מתועדים ונלמדים
עד היום, אלא שכיום קשה מאוד למצוא נשים העומדות בחזית המחקר בתחום
זה.
דוגמה נוספת: אמילי דה-שטלט, שתירגמה לצרפתית את ספרו
המונומנטלי של ניוטון "עקרונות המתמטיקה". תרגום זה הוא התרגום
המקובל ביותר עד עצם היום הזה, אבל הקשר, או אי-הקשר שבין המוח הנשי
לבין מתמטיקה, עדיין מהווה נושא למחקרים שנויים במחלוקת, שלפחות
במבט ראשון, נראה שהם מוטים, בכל פעם מחדש, על-ידי מינו של החוקר.
אגב, דה-שטלט, חובבת החרקים, הייתה גם המאהבת של וולטר, ועובדה זו
ממחישה, לדעת שיבינגר, את הדרך שבה התמסדה תלותן של הנשים בגברים.
כאשר אפילו נשים מוכשרות ועצמאיות מאוד, מצאו שקל יותר לעשות את
עבודתן תחת חסותו של "פטרון" גברי. במקרה של דה-שטלט, זה היה
וולטר. במקרה של נשות בעלי המלאכה, היו אלה בעליהן ואחיהן, שרק להם
הייתה הזכות להיות חברים מלאים בגילדות.
ההשתתפות בתהליך המחקר המדעי, הייתה כרוכה במאבק מתמיד מבחינתן
של נשות המאה ה-17, אבל גם המצב הזה הורע לאין שיעור במאה ה-19.
שיבינגר מסבירה זאת (במידה רבה על-פי טיעוניו של מרטין), בדרך שבה
התפתחו השוק והכלכלה הקפיטליסטיים. הכוחות הללו שחקו בהדרגה את כוחם
ומעמדם של האצילים ושל מעמד בעלי המלאכה, והעלו (בתחום המדע) את
חשיבותם של מוסדות המחקר, האוניברסיטאות וכתבי-העת המדעיים. כל אלה
הפחיתו במידה רבה את יכולתם של חובבי מדע להשתתף בתהליך המחקר
המדעי. במצב שנוצר, נעשה יותר ויותר קשה לעסוק במחקר מדעי בחצי
משרה. מי שרצה לעסוק במדע, נדרש קודם לכל להגדיר את עצמו: או שהוא
מדען, או שהוא משהו אחר. ולהיות מדען, לפי התפיסה שהתגבשה באותם
ימים, והמקובלת עד עצם ימינו אלה, פירושו להיות מכור לחלוטין לנושא
המחקר שלך, להשקיע את כל כולך ואת כל זמנך בבירורו. נשים התקשו
לעמוד בקריטריונים האלה, מה שהקל מאוד על מלאכת הוצאתן מתחומי המחקר
השונים, ואפילו עודד כמה מחקרים שהוכיחו "באופן מדעי", שנשים לא
נועדו למחקר מדעי, אלא לדברים אחרים. נשים, שיערן ארוך ושכלן קצר.
משהו כזה.
התמקצעות המדע השפיעה על חובבי המדע, גברים ונשים כאחד, אבל
ההשלכות של התהליך הזה על הנשים היו חריפות יותר, מכיוון שכתוצאה
ממנו, נחסמו בפניהן מסלולים מקצועיים שבעבר נחשבו לתחומן הכמעט
בלעדי של הנשים. למשל, מיילדות. ברגע שבו נקבע שתחום זה הוא חלק
ממקצוע הרפואה, הוא הוגדר, מעשית, כתחום המצוי בשליטתם של הגברים.
כך שלנשים אין כמעט מה לחפש בו, פרט, כמובן, למקצועות עזר שוליים.
כל זה נעשה בחיפוי היגיון, שבמידה רבה ניתן להגדרה כמעגלי.
ציורי שלדים שצוירו בידי חוקרי אנטומיה במאה ה-18, שהיו ציורי
השלדים הראשונים שבהם ניכרו הבדלים בין-מיניים שונים, עשויים להיות
הוכחה לתחילת פעולתם של מעגלי היגיון כאלה. ברבים מן הציורים הללו
נראים שלדי הנשים שונים כל-כך משלדי הגברים, עד שברור שהם נעשו
על-פי הנחות מוקדמות, ולא לפי ממצאים כלשהם. גולגלות הנשים נראות
בהם מצויידות בעצמות עבות במיוחד, המקטינות במידה משמעותית את הנפח
הפנימי של הגולגולת, המיועד למושב המוח. אגן הירכיים שלהן נראה רחב
וחזק במיוחד. כלומר, נשים לא נועדו לחשיבה ולמאמצים אינטלקטואליים,
אלא ללידת ילדים ולנשיאה בעול.
האם כל אלה מעידים על קשר גברי להרחקת הנשים מעולם המדע?
שיבינגר טוענת שלא היה שום קשר כזה (לפחות לא קשר מודע), ושהדברים
התגלגלו באפיק זה, בדרך של היגיון מעגלי, שקשה מאוד לפרוץ אותו.
במיוחד קשה הדבר למי שנע ללא הרף באותו המעגל: מכיוון שמספר הנשים
שעסקו במדע היה קטן, ולעתים אפילו אפסי, כמעט שלא נרשמו הישגים
מדעיים על-ידי נשים. מכאן הוסק, שנשים אינן מתאימות למדע, ומוטב
להרחיקן ממנו, לטובתן ולטובת המדע.
הבעיה, לפי שיבינגר, אינה קיפוח הנשים, אלא קיפוח המדע, שהוא
במידה רבה קיפוח האנושות. מאז תחילת המהפכה המדעית, האידיאל הגדול
של המדע היה ליצור תמונה אמינה ומושלמת של הבנת הטבע, תמונה
אובייקטיבית לחלוטין, שאינה מושפעת מרגש, מאמונה, משפה, או מכל
הטייה אחרת. זו מטרה שאינה ניתנת להשגה, מכיוון שכל המאמץ המדעי
הזה, הוא מאמץ אנושי, לא רובוטי, ולפיכך הוא מוטה על-ידי השאלות
שאנשים בוחרים לשאול, ואלה נקבעות, במידה רבה, כתוצאה מהשקפתם
ומאמונותיהם המוקדמות של אותם אנשים. אם אתה מאמין שנשים נחותות
מגברים בכישוריהן האינטלקטואליים, אתה מבצע עוד ועוד מחקרים בתחום
זה, ואז אתה חייב להראות תוצאות כלשהן. ובינתיים, המשאבים המושקעים
בתחום המחקר הזה, חסרים בתחומי מחקר אחרים. כך קרה שללא כל כוונה
רעה, חוקרי האנטומיה הגברים של המאה ה-18, ציירו שלדים של גברים
ונשים, שתאמו את הדרך שבה הם וסביבתם תפסו את ההבדלים בין נשים
וגברים. בשלב הבא, ציורי השלדים האלה כבר נחשבו מאומתים, מה שגרם
להתחזקות האמונה בהבדל, ולהגברת ההרחקה של הנשים ממוקדי העשייה
והמחקר ה"לא מתאימים להן".
השליטה הגברית רבת השנים במדע השפיעה על ברירת כיווני המחקר,
ובמידה רבה גרמה הטייה חזקה וחלוקת משאבים לא רצויה, שמתבטאות היום,
בין היתר, בקידום הרב, יחסית, של תחומים כמו השתלת איברים והנדסה
גנטית, לעומת התקדמות אטית, יחסית, של תחומים כמו טיפול בעובר,
תזונה נכונה ורפואה מונעת. ייתכן שנוכחות רבה יותר של נשים בתחום
הפיסיקה של החלקיקים היסודיים, למשל, הייתה מובילה להפחתה במאמץ
המושקע כיום בניסויי התנגשות של חלקיקים עתירי אנרגיה, ולריבוי
הניסיונות לפעול בדרך של ניסויי חשיבה ובניית מודלים. בשנים
האחרונות, כאשר נשים חוזרות אט אט ותופסות את מקומן במעבדות המחקר
(אם כי עדיין באחוזים נמוכים מאוד בהשוואה לשיעור הגברים המדענים),
ייתכן שהאיזון בין תחומי ההתעניינות השונים, יביא לאיזון ולהשוואת
ההתקדמות בתחומים האלה.
הבעיה היא שגם היום, הסטנדרטים המקובלים של העיסוק במדע מקשים
מאוד על נשים הבוחרות בקריירה מדעית. המודל הנפוץ של המדען, הוא, של
אדם שכל חייו נעים מסביב לנושא מחקרו. הוא ישן במעבדה כשצורכי
הניסוי שהוא מבצע מחייבים זאת, והוא נוסע בעולם ומשתתף בכנסים
מדעיים המתקיימים במקומות שונים, פעמים אחדות בשנה. המודל הזה, מניח
מראש את קיומו של בית תומך, שממנו יוצא המדען ואליו הוא שב. אבל זו
מערכת ההולכת ונעשית נדירה יותר ויותר בחברה של משפחות של שני
מפרנסים. כלומר, מצד אחד באמת לא מתקיימת היום אותה אפליית נשים
שהתבססה על בסיס מדעי מוטעה, אבל מצד שני, לנשים הרבה יותר קשה
להתאים את עצמן למודל הציפיות הזה, שנבנה סביב העובדה שהמדען הרגיל
הוא גבר, וכך הן נדחות מקריירות מקצועיות מסיבות "אובייקטיביות".
אם נמשיך לאלץ את המדענים לנהל אורח החיים כזה, אומרת שיבינגר,
נביא לכך שנשים (וגם גברים לא מעטים), יידחו ממסלול ההתקדמות המדעי,
וכולנו ניאלץ להסתפק רק בחצי ממה שיכולנו לקבל, אילו השכלנו לנצל כראוי
גם את משאבי החצי השני של האנושות.
