נסיך התוהו. רוג'ר זילאזני. תרגום: דורית לנדס. עם עובד 240 עמודים.
.
אז להתראות, פנייה טובה. היא צעדה שלושה צעדים ונעלמה, בדיוק
כפי שדורשים זאת כללי הטקס – באותה הדרך שבה נכנסה. כך מתאר מרלין
את פרידתו מאמו, דארה. כך, פחות או יותר, מתרחשת גם פרידתם של
מיליוני קוראים משולהבים, מסדרת ספרים ששינתה את פניו של המדע
הבדיוני כולו, ושהשפעתה חרגה, למעשה, הרבה מעבר לגבולותיו. פרידה
שרירותית וסתומה לחלוטין, אבל היא מתבצעת לפי כל כללי הטקס.
כמו שלמרלין יש רק אמא אחת, בעולמו של זילאזני יש רק מציאות
ממשית אחת, המתקיימת בעיר אמבר. אמבר היא הדבר האמיתי היחיד, וכל
שאר העולמות, היקומים, התרבויות והישויות, אינם אלא "צללים",
המוטלים אל המרחב-זמן מתוך דמיונותיהם הקודחים של נסיכי אמבר.
תשעה נסיכים היו לאמבר, וכולם היו בניו של המלך אוברון, ונכדיו
של המכשף הננס דוורקין, שבדרך כלשהי החליף חומרים עם בעל-חיים
מסתורי הנגלה לעתים בדמותו של חד-קרן. דוורקין נולד ונועד לחיות
בתוהו, ולהסתפק בחושך-על-פני-תהום. אבל הוא חרג משם, ומרד, ויצר את
המציאות המסודרת הראשונה והאחרונה – באמבר. כדי להגן על האי
המציאותי שלו מפני ים התוהו, הוא בנה והתקין מערכת מורכבת של אמצעי
כישוף, כמו אבן המשפט (שאחר כך התברר שאינה אלא עינו החסרה של נחש
התוהו עצמו), וה"דגם", מתקן בעל ישות עצמאית ותבונית, המסוגל
לכוונן את נפשותיהם של מי שצועדים עליו.
נסיכי אמבר שצעדו בהצלחה על גבי הדגם, מסוגלים לא רק להטיל
צללים וליצור עולמות ותרבויות, אלא גם "להלך בצל", כלומר, לחדור ,
לטייל ולחיות בצללים השונים. לפעמים נדמה שהספורט הזה של "הליכה
בצל", הוא עיסוקם העיקרי של הנסיכים, אחרי התככים. למעשה, התככים
נמשכים אל תוך הצללים, שם לובשים מאבקי הנסיכים דמות של "מלחמות
צל", שבניגוד לאמונתם של "אנשי הצל" עצמם, אינן פורצות כתוצאה
מניגודי אינטרסים לאומיים וכלכליים, אלא כתוצאה מ"גיוס" שבמסגרתו
קוראים הנסיכים לדגל את יצירי דמיונם.
מעבר למלחמות הקטנוניות לפעמים שבין הנסיכים לבין עצמם, מתנהל
כל העת מאבק איתנים מתמשך בין התוהו לבין אמבר. במאבק האיתנים הזה,
שחקנים מחליפים עמדות וזהויות, שחקנים אחרים נכנסים למשחק ונעלמים
ממנו בפתאומיות, מרגלים חוצים את הקווים ונאמנויות כפולות שוברות
לבבות. בקטעים שונים נוגע הסיפור במיתוסים הידועים ב"עולם הצל"
שלנו, כ"אגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול". החרבות המכושפות,
החפצים הקדושים, אופי המלחמה, וכמובן, שמו של מרלין, אמורים לרמוז
לקורא הכדור-ארצי על מקומו שלו בעלילה הסבוכה הזאת.
את דרכם בין הצללים, עושים הנסיכים בדרך של חיבור וחיסור פרטי
מציאות – בדמיונם .שמים סגולים פחות כחול, שווה שמים אדומים. הוסף
שדרת עצי ברוש, חסר את הכביש המהיר, והנה הגעת ל"צל" שבו, בלב הכרך
שממנו יצאת למסעך, מתקיים כפר פרימיטיבי קטן. לכל מסעותיהם נושאים
הנסיכים "טלפונים סלולריים מהדור השלישי", בדמות חפיסות קלפים
("טראמפים"), שכל אחד מהם מציג את דיוקנו של בן אמבר אחר. אתה מתבונן
בקלף, ממשש אותו מעט, ויוצר קשר מיידי עם הנסיך המצוייר. אם הוא מושיט
לך את ידו, אתה יכול "לקפוץ" אליו לביקור פיסי, גם אם הוא נמצא ב"צל" אחר,
ביקום אחר, בזמן אחר, במציאות אחרת.
הקשר המשפחתי לפי זילאזני, עומד לפני כל החוקים האחרים. בכלל, הוא קובע
חוקים רק כדי להפירם בהמשך. חוק המופיע אצלו בפרק הראשון, חייב להישבר
לפני הפרק האחרון. הגישה הזאת, יש להודות, הממה את קוראי המדע הבדיוני
שגדלו על המד"ב ה"נוקשה", העקבי והמחושב של ורן, וולס מ"הדור הראשון",
ושל אסימוב, היינליין וקלארק מ"הדור השני". לתוך המערכת הזאת, ארג זילאזני
סיפורי הרפתקאות, מתח, אימה וכישוף, שלמעשה נועדו רק להבליט ולהמחיש
את תכונותיו של הרקע העקרוני חסר העקרונות הזה. במקום הסברים מדעיים
הוא סיפק שמות של לחשים ותיאורי טקסים. במקום משימה ברורה, גיבוריו
מסתפקים בניסיונות נואשים להישרד במציאות המורכבת והמשתנה ללא הרף
שהוא מטיל אותם לתוכה. במקום סוף, או "שורה תחתונה", הוא רומז תמיד
ש"המשך יבוא".
התוצאה של כל זה, היא שהמדע הבדיוני אחרי "אמבר", אינו דומה
למה שהיה לפניה. באיזשהו אופן, זילאזני לימד את כותבי וקוראי הז'אנר
כולו, שלא חייבים להציג הסבר מסודר ועקבי כדי להביע רעיונות על דרך
פעולתו של העולם. לתדהמת הכל, הנסיכים בעלי החזות הימי-ביניימית,
הציעו הסבר מקיף (אם כי קפריזי משהו) לקיום הפיסי כולו, מבריאת
העולם, דרך כל ההיסטוריה, אל ההווה והעתיד.
לאחר חמישה ספרים, ביקש זילאזני לחדול מכתיבת הסדרה, אבל
הצללים לחדר באו, וכופפו את ידו לעבר מקלדת המחשב. כך, לאחר שנים
אחדות נכשל ניסיון הגמילה, וזילאזני יצא שוב אל "הדרך", עם דור חדש של
נסיכים ובני נסיכים, שאיכזבו במידת מה, בהיותם העתקים כמעט מושלמים
של אבותיהם המוכרים והידועים. מי שהתמכר לדמיונו הסוחף, הפרוע
והמפתיע של זילאזני, לא יכול היה להסכין ליוניפורמיות הזאת.
למעשה, בין חמישיית אמבר הפותחת, לחמישייה הסוגרת, התרחש שינוי
נוסף בחייו של זילאזני. מדובר בשינוי כלכלי, בעיקרו. כך, למשל,
זכויות היוצרים על ספרי החמישייה הראשונה, רשומות על שמו של רוג'ר
זילאזני. הזכויות על ספרי החמישייה הסוגרת הן רכוש "אמבר
קורפוריישן". לא פחות. יש להניח שיועצי המס של זילאזני יודעים מה הם
עושים, אבל מעבר לכך, נראה שאין מנוס מלקבוע שספרי ה"קורפוריישן"
נראים לפעמים כמוצרי קונפקציה שנועדו לחקות את מוצרי התפירה העילית
של זילאזני.
גם מפלס השרירותיות עלה לגבהים, והצורך לספק את הסף העולה של
הרעב לפעילות, גרם לא אחת להתרחשות מערבולות של אירועים, שאף אחד
מהם לא נגמר, מה שמנע כל אפשרות להבין את המתרחש. בשלב הזה נשארו
הקוראים עם הסדרה, רק כדי לדעת מה עלה בגורלם של הגיבורים המוכרים.
במלים אחרות, כמו שאומר מרלין לרפא: "כל העניין הסלים, ופשוט
מוכרחים למתוח קו".
השאלה היא איך מותחים קו. זילאזני מנסה, פה ושם, לשוות לספר
הזה, שנועד להיות האחרון בסדרה, אופי של פרק סיום בסיפור בלשי.
הגיבורים יושבים ומסבירים ומסכמים לעצמם מה בדיוק קרה, ומדוע. אבל
המתכונת הזאת כורעת מדי פעם תחת נטל התרחשויות שנראות כמו פארודיה
פרועה של זילאזני על עצמו. כמו דון קיחוטה בשעתו, הוא מגלה שלא
נותרו עוד מלחמות שראוי להילחם אותן, ולא נותרו אהבות אמת, ולא
נותרו ריגושים במדבר השיגרתי של המציאות. יש סוף לכל מסע.
וסדרת אמבר, בעצם, כבר נמצאת רגע אחד אחרי הסוף הזה. לפיכך, מצעיד
זילאזני את הסדרה לאחור, ולפי כל כללי הטקס, פשוט גורם לה להיעלם
מה"צל" שלנו. אבל גם כך, הוא אינו מתגבר על יצרו ומזכיר לנו שיש
בנמצא צללים אחרים, שבהם הסדרה, אולי, רק מתחילה. המלה האחרונה,
כמו תמיד, היא שלו. והמלה הזאת היא: להתראות.
