מקור-הכוח

נגמרות הבטריות.
מה?
נגמרות הבטריות.
מה?
נגמרו הבטריות.
מה!?
.
(שיר-עם. נהוג לזמרו בערב חג-ההצתה)..

בגדיו היו תלויים על הכיסא, לצד מיטתו, בדיוק כפי שהשאיר אותם
אמש. לידם היה מונח שעון-יד. הילד טובי היה בטוח שאתמול לא היה שם
שום שעון. לפחות לא עד לרגע שבו עצם את עיניו ונרדם.

הוא שלח את ידו בהיסוס ונגע בחפץ הזר. המתכת הקרה התמרדה
והבהיקה, שולחת הבזקים זועמים אל עיניו. הוא פנה והביט בשעון
במלוכסן, כדי להימנע מעימות ישיר עם הברק. כידוני האור המרומים
חלפו מעל לראשו, בדרכם את תקרת החדר, שם הפכו לכתמי אור מרצדים
בין גבשושיות הטיח האפרפרות. ספרות הקריסטל התחלפו בחלונותיהן
במרוצה, בטור עולה, אין-סופי. אחת עד עשר, עשר עד עשרים, עשרים עד
שלושים. בשישים התחיל הכל מן ההתחלה, וטור הדקות התקדם צעד אחד
קדימה. מבטו של טובי שקע בנהר הזמן שזרם לפניו בקצבו הקבוע, הרגוע.

שעון-יד. כמה זמן חלף מאז ראה לאחרונה שעון קריסטל דיגיטלי? שש
שנים? שבע? זה היה בחופשת-הקיץ, בעת שהוא ואביו בילו כמה ימים אצל
הדוד פריש, בעיר. לדוד פריש היה שעון דומה, והוא נהג להעיף בו מבט
מדי כמה דקות. הוא היה מבצע את הטקס בדקדקנות חמורת סבר של אדם
המכיר בערך עצמו. הדרך שבה הפנה את אמת ידו אל מול פניו, נראתה
לטובי הקטן כדבר הקרוב ביותר לאצילות בהתגלמותה.

– "אמא!", קרא טובי, "אמא, אבא, בואו תראו את המתנה שקיבלתי מאלייזר
אל-נבי!".

הוא, כלומר, אלייזר אל-נבי, היה זה שהניח את שעון הקריסטל
הדיגיטלי על הכיסא. לילד טובי לא היה ספק בדבר. אביו ואימו הכחישו
כל קשר למעשה, וחוץ מזה, אפילו רצו, הם לא היו מסוגלים להשיג שעון
קריסטל. זה היה מוצר שבא מעברו השני של הזמן, מן הימים של טרם
התפתחות התרבות האנושית החדשה. הילד טובי התבונן בשעון שהיה ענוד
על פרק ידו. הוא היה בן כמה מאות שנים. רק איש בן כמה אלפי שנים
יכול היה להניח אותו על הכיסא בחדרו.

הילד טובי לא נטה להאמין באמונות טפלות, אבל מגעה הקריר של
רצועת המתכת בעורו, לא היה משהו שאפשר להתווכח עליו. עובדה ראשונה:
אמש חל חג-ההצתה. עובדה שנייה: בעת סעודת החג, יצא טובי אל המרפסת,
וקרא, בקול, לאלייזר אל-נבי. זה היה אחד ממנהגי החג המקובלים.
ממרפסות הדירות הסמוכות עלו קולות קריאה דומים, מה שלא מנע מטובי
לחוש כי הוא משתטה בפרהסיה. הוא כבש את מבוכתו, רק למען נחת רוחם של
הוריו. את הקריאה לאלייזר צריך להשמיע הבן הבכור בכל מישפחה. טובי
מילא את חובתו. עובדה שלישית: כשחזר מן המרפסת לחדר, הבחין כי חלק
מן החלה שהייתה מיועדת לאלייזר, נבצע בידי מישהו. הוריו ואחותו היו
שרויים בהתרגשות עצומה. "אלייזר אל-נבי היה פה", מילמל אביו, "אלייזר
אל-נבי היה פה".

עכשיו האמין גם טובי כי אלייזר אל-נבי, אכן היה פה אמש. הוא חש
את הגאווה גואה בגרונו. מבין אלפי הקריאות שנישאו אתמול בחלל
האוויר, ערבה לאזניו של אלייזר, דווקא קריאתו שלו, של טובי הילד.
הוא היטה את פרק ידו אל מול פניו, בחן את השעון ומילמל לעצמו משהו.
חלש. יהיה עליו להתאמן עוד הרבה עד שישיג את המיומנות הנונשלאנטית
האצילית שבה ביצע הדוד פריש את אותה התנועה עצמה.

בערב חג-ההצתה, בשנה שלאחר-מכן, יצא טובי אל המרפסת בהתלהבות.
הוא קרא לאלייזר בקול רם ומתנגן, בנימה המקובלת בין מכרים וותיקים.
הוא החליט להישאר ער כל הלילה כדי לראות את אלייזר בעוברו. בבוקר,
כשהתעורר, לא מצא דבר על הכיסא שהכין במיוחד לצד מיטתו.

הוא הביט בשעונו. התנועה הייתה חלקה בהרבה מאותן תנועות
ראשונות, מגושמות, בהן הניף את פרק ידו משל היה אוחז במעדר, או בכלי
גס אחר כלשהו. אבל, טובי הנער הודה בזאת בינו לבינו, הוא היה עדיין
רחוק מאוד מן השלמות שבה היו עושים זאת בעלי השעונים הוותיקים. הוא
נשך את שפתיו. הוא צריך להתאמן, להתאמן, להתאמן.

ועכשיו הוא יעשה את מה שכבר מזמן רצה לעשות. הוא נעל את דלת
חדרו, התיישב על המיטה, הסיר את השעון מעל פרק ידו, והחל מסובב אט
אט, את מכסה המתכת שבקרקעיתו. שלושה-עשר סיבובים. טובי ספר אותם
בדייקנות. הוא שלף את המכסה ממקומו והמנגנון האלקטרוני נגלה לעיניו.
במרכזו היו קבועות שתי בועות זעירות, שקופות למחצה. בוהק אדום, חלש,
פעם בהן. מתחזק ונחלש, מתחזק ונחלש. סוללות אורגניות, יצורים חיים
למחצה. מקור-הכוח, הלב של השעון. תוצר של טכנולוגיה אבודה שאולי
תפותח מחדש בעוד כמה מאות שנים. ואולי לא. שום דבר לא בטוח בעניינים
האלה. הוא החזיר במהירות את המכסה למקומו.

בערבי חג ההצתה, בשנים שלאחר מכן, הקפיד טובי האיש על מנהג
הקריאה לאלייזר אל-נבי, על-אף שהיה לו ברור שהוא, אישית, כבר לא
יזכה לקבל ממנו דבר. תנועת "מה השעה" שלו השתכללה והלכה. עכשיו הוא
היה אמן של ממש בהנפת פרק היד, אם כי היה לו עדיין מה ללמוד בעניין.
אבל אלה היו פרטים שהיו גלויים רק לעיניהם של בעלי השעונים האחרים,
ילדי-שעון דור שני ושלישי. טובי ושעונו היו לצנינים בעיני רבים מהם,
אבל הוא בחר להתעלם מעקיצותיהם. יגידו מה שיגידו, את העובדות לא
יוכלו לשנות. על פרק ידו ענוד שעון קריסטל דיגיטלי. זה מה שקובע. מה
השעה?

בשנה הראשונה שבה יצא בנו של טובי אל המרפסת, ואשר גם בה בחר
אלייזר אל-נבי לפקוד משפחה אחרת, הבין טובי כי לא יזכה עוד לארח את
אלייזר בביתו. הוא חש, כמעט באופן פיסי, כיצד מתנקזת ממנו המתיחות
וזורמת אל האדמה. בהתקרב חג-ההצתה, בשנה שלאחר מכן, הוא הכין את
ביתו וערך את סעודת החג. למראית עין, התנהל הכל כרגיל, אבל לראשונה
מאז ימי ילדותו, נהנה טובי מטעמה המתוק של אי-דאגה לבאות. הוא היה
מחוץ למשחק.

למחרת בבוקר, מצאה אותו כלתו, אשת בנו, שוכב חסר הכרה במיטתו.
לאחר שניסיונות החיאה לא עלו יפה, היא הסירה בעדינות את שעון
קריסטל הדיגיטלי מעל פרק ידו, ופירקה את המכסה האחורי. שלושה-עשר
סיבובים. היא ספרה אותם בדייקנות.

-מה המצב? שאל בנו של טובי, שניצב, חיוור, למראשות אביו.

האישה הצעירה, מומחית לתחזוקת-חיים, הנידה את ראשה בצער.

-אין מה לעשות, אמרה. מקור-הכוח משותק. נגמרו הבטריות.