.
מה זה המדור הזה, "אבא של שלומית" ?
.
יום אחד, לפני המבול, נפל מבטה של הילדה על מדור ההתכתבויות
בעיתון הנוער.
-אני רוצה להתכתב עם ילדים מכל הארץ, אמרה הילדה.
-בסדר. (מה יכולנו להגיד? התכתבות, כמו איסוף בולים, היא תחביב
חינוכי).
אחרי הדברים האלה נפלה דממה גדולה, שהופרה רק על-ידי חריקות
העט של הילדה.
-אבא, תן לי 36 מעטפות.
-כמה?!
-36. שלושים ושש. וכמספר הזה בולים.
-אני… אה… אין לי כל כך הרבה מעטפות ובולים.
-אז תקנה. מחר תתן לי, אין דבר. אני יכולה לחכות יום אחד.
מופתעים ונרגשים מנדיבותה הבלתי רגילה של הילדה, הלכנו למחרת
לדואר, עמדנו בתור, ורכשנו 50 בולים ומעטפות. שתהיה רזרבה.
וישקוט הבית ארבעה ימים. ואז בא המבול.
תיבת הדואר הגדושה מכתבים הייתה הסימן הראשון שלו.
-נגמרו הבולים. אני צריכה לפחות עוד 100 בולים ומעטפות.
-100? מאה?!
-זה יספיק לשלושה שבועות, בערך.
-אני…
-אם אתה רוצה להכין מלאי לתקופה ארוכה יותר, בבקשה.
-אני…
-אבל בשבוע הבא, כנראה, יתפרסם שמי במדור ההתכתבויות. רק עכשיו
שלחתי להם את הכתובת. כך שלמעשה, אהיה זקוקה להרבה יותר בולים
ומעטפות. כדאי לך להתכונן.
התכוננו, אבל זה לא הספיק. כמה ימים לאחר ששמה של הילדה הודפס
במדור ההתכתבויות בעיתון, פגשנו את הדוור. "תשמע", הוא אמר, "מגיע
לי ממך תשלום בעד תוספת מאמץ. התרמיל שלי נחלק לשני תאים. בתא אחד
אני מניח את המכתבים לכל תושבי הרחוב, ובתא השני, את המכתבים
לשלומית".
בבית, פעלה התעשייה במלוא התנופה. כמויות המעטפות והבולים
שנדרשו להדבקת הקצב, הביאו אותנו לחנויות סיטונאיות לצורכי משרד.
וגם שם נחשבנו ללקוחות "כבדים", ונהנינו מייחס וממחירים מיוחדים.
למעשה, עשינו לנו מנהג קבוע: בכל יום חמישי, התייצבנו אצל הסיטונאי
והעמסנו קרטון מעטפות על האוטו. בדואר, כבר הכירו אותנו. רק ראו
אותנו בפתח, פתחו הפקידים את הכספת. במגירות הרגילות לא היו להם
בולים בכמות מספיקה.
בינתיים התברר שבולים ומעטפות הם רק קצה הקרחון של התעשייה
החובקת ארץ ומלואה.
-נגמרו לי המדבקות, צריך לקנות עוד.
-הרי היו לך המון מדבקות.
-אבל הן נגמרו. אתה יודע כמה מכתבים כבר שלחתי?
ככה התברר שהנוהג הוא לשלוח למתכתבים/ות, בכל מכתב, גם מתנה
קטנה: מדבקה עם תמונה של זמר, או שחקן קולנוע.
-למה הם לא שולחים לך מדבקות?
-הם שולחים.
-אז תשלחי לכל מתכתב, את המדבקות ששלחו לך המתכתבים האחרים.
-תתבייש לך, לא נותנים במתנה משהו שקיבלת במתנה.
טוב. אז התחלנו לקנות גם מדבקות אצל הסיטונאי. ואז, בדיוק כאשר
החלטנו שדי, איננו יכולים לעמוד בזה עוד מבחינה כלכלית,
הבחנו שבחדרה של הילדה נערמים כמה קרטונים מלאים של מעטפות ומדבקות.
-איך זה שנשארו לך כל כך הרבה מעטפות ובולים ומדבקות?
-אה? מה, לא אמרתי לך? החלטתי להאט במעט את קצב ההתכתבויות. רוב
הילדים כתבו לי כל הזמן את אותם הדברים, זה נמאס. אז עכשיו אני
מתכתבת עם מעט ילדים, אלה שמעניינים אותי באמת.
-מעט? כמה בדיוק?
-שניים.
זכות התגובה:
כמו שאי-אפשר להיות חבר של כולם, אי-אפשר גם להתכתב עם כל-כך
הרבה ילדים. מנסים, רואים אם יש תחומי התעניינות משותפים, וגם
הילדים האחרים מכירים אותך. לפעמים אני הפסקתי את הקשר, ולפעמים הם.
אני מרגישה ששתי המתכתבות שנשארו אתי, הן ממש חברות שלי, וזה העיקר.
