נמסיס. אייזיק אסימוב. תרגום: עמנואל לוטם. כתר. 336 עמודים.
בדרך-כלל, כאשר אנשים מתחילים לכתוב ספרים על הספרים הישנים של
עצמם, אות הוא שנגמר להם הסוס. כאשר אייזיק אסימוב החל לתפור
ולחבר את סדרת הרובוטים שלו לסדרת ספרי המוסד, אפשר היה לחשוב
שזה קרה גם לו. אבל הוא, כמו כוכב ותיק במסילתו, חזר ועלה מעבר
לאופק בזריחה חדשה אפופת נגוהות של ביטחון עצמי מופגן "להכעיס",
כשהוא מיידה בקוראיו את כל אותם מאפיינים אסימוביים ישנים וזכורים לטוב.
לפני כמעט 50 שנה, הוציא האיש הזה מתחת ידיו את הסיפור "שקיעה",
הנחשב על-ידי רבים לסיפור המד"ב הטוב שנכתב מעולם (סקירה על הספר
שפורסם בעקבות הסיפור תתפרסם כאן בעוד עימים אחדים). הסיפור מתאר את
חרדתה – עד טירוף דעת – של תרבות אנושית שלאחר שלושת אלפי שנים
שטופות אור יום, יורד עליה לילה קצר. "נמסיס" הוא, במובן ידוע, מעין
אנטיתזה של הסיפור ההוא. ב"שקיעה" חרבה התרבות בשל ירידת הלילה.
ב"נמסיס" היא נקלעת לסכנת חורבן בשל זריחה.
נאמן לדרך כתיבתו הישנה, פותח אסימוב ישר בלב לבו של העניין שבו
עוסק הספר, אלא שהוא מסווה זאת, כאילו העניין שבו פתח הוא שולי,
ושהעיקר עוד יבוא. הוא לא יבוא. הוא כבר כאן, במלה הרביעית, בשורה
הראשונה של הפרק הראשון של הספר. המלה היא "מרלנה". שמה של נערה
מתבגרת, המתגוררת עם אמה האסטרונומית באחת מתחנות החלל הרבות
המצויות במערכת השמש. העלילה ה"רשמית" של הספר אינה חשובה. היא, בסך
הכל, מעין מסגרת שבה אסימוב, שהוא כאן במיטבו, משבץ את האבן היקרה
שלו. המסגרת בקיצור: כדור-הארץ צפוף, מזוהם, חסר תקווה (בערך כפי
שהכרנוהו ב"מערות הפלדה"). סביבו הוקמו תחנות חלל המסוגלות לאכלס
כמה מאות אלפי בני-אדם בלבד. אסטרונומית אחת (אמה של מרלנה), בתחנת
חלל אחת ("רוטור"), מגלה כוכב נודד חדש, העתיד לחלוף בתוך מערכת
השמש, לשבש את האיזון הגרביטציוני שלה, לשנות את מסלולו של
כדור-הארץ ובכך להביא עליו כלייה. אנשי" רוטור" מחליטים לנצל את
יתרונותיהם הטכנולוגיים, להתנתק מהארץ החולה ולעבור למסלול סביב
הכוכב החדש. להפתעתם מתברר להם שלכוכב החדש יש כוכב-לכת נושא חיים
חד-תאיים. ברקע מתחוללים כל מיני תככים פוליטיים שקוראיו הוותיקים
של אסימוב כבר למדו לזהותם כמסך עשן טיפוסי. זו, פחות או יותר,
המסגרת שבה גדלה ומתבגרת מרלנה. ותהליך ההתבגרות הזה, כאמור, הוא
הדבר החשוב היחיד בספר הזה.
מרלנה היא נערה מתבודדת, רגישה ובעלת יכולת התבוננות לא רגילה.
בשעות רבות של צפייה והסקת מסקנות, היא לומדת "לקרוא" את שפת הגוף.
ואין לה שום קושי בהבנת הנקרא. עד מהרה, רגשותיהם וכוונותיהם
האמיתיות של אנשים נעשים נהירים לה ככף ידה. והיא שותקת. רואה,
מבינה, יודעת שהם משקרים – ושותקת. האמת היא שלפעמים היא לא מבליגה,
ולא שותקת, ואז היא, כמובן, מסתבכת בצרות. מי שרוצה, יכול להיזכר
כאן בממציא ה"פסיכוהיסטוריה", המתמטיקאי הארי סלדון מסדרת המוסד,
וברובוט ("ר") ג'יסקארד רבנטלוב, מ"רובוטים של שחר", שהיה הראשון
שלמד לקרוא את נפשותיהם של בני-האדם. הדפוס של החלוץ הנרדף על-ידי
השלטונות, הוא אותו דפוס המסגיר במידה ידועה את נטיות לבו
האנרכיסטיות משהו של המחבר.
אחת ההסתבכויות שלה מביאות את מרלנה מ"רוטור" אל פניו השוממים של
כוכב-הלכת אריתרו, שסביבו נעה תחנת-החלל. באריתרו יש חיים חד-תאיים,
ולכאורה הוא פנוי להתיישבות, אלא שאנשים שטיילו על פניו, ניזוקו
נפשית, מה שהפך אותו בעיני תושבי תחנת החלל לארץ גזירה. אבל מרלנה
נמשכת אל מרחביו של כוכב-הלכת בחבלי קסם. יש שם, בחוץ, משהו שקורא
לה. היא בטוחה בזה, כשם שהיא בטוחה שלא יאונה לה רע במישוריו הרחבים
של אריתרו. והיא יוצאת. ורק אז, כשהיא נמצאת ביחידות עם כוכב-הלכת,
היא לומדת על טיבו האמיתי. היצורים החד-תאיים של אריתרו מצטרפים יחד
לישות גשטלטית אחת גדולה, המנסה לנהל דו-שיח נפשי עם בני-האדם, אלא
שנפשה של מרלנה היא היחידה המסוגלת לעמוד בעומס הנפשי הכרוך בדו-שיח
כזה.
לפני ואחרי סיפורה של מרלנה, ממלא אסימוב את חובתו ומספק מידע גם
על מה שקרה בינתיים לכדור-הארץ, ועל גורלם של בורחי "רוטור". אבל הוא
עושה זאת בפשטות טכנית של מי שיודע שהוא עוסק בטפל. העיקר בספרי
המד"ב הוא "מה יהיה בעתיד", ובמקרה הזה, העתיד הנחשב היה הספרים
שאסימוב תכנן לכתוב בהמשך לספר הראשון בסדרה החדשה הזאת שהוא פתח
כאן (סדרה שהייתה אמורה, מן הסתם, להתקשר לשתי הסדרות האחרות שכבר
חוברו להן יחדיו).
בהקדמה לספר, מזהיר אסימוב מפורשות מהאפשרות הזאת. אבל האמת היא ,
שמי שמכיר את טכניקות הטווייה והאריגה שלו, כבר יכול היה לראות את
הכיוון שאליו הוא מתכוון להוליך את הדברים. כזכור, באמצע סדרת
המוסד הופיע משום-מקום "פרד", ספק-אדם שהיה מסוגל להניע את רגשותיהם
של אנשים. הוא איים להשתלט על האימפריה השוקעת ולמוטט את "תוכנית
סלדון" (שנועדה לקצר את תקופת שקיעתה של האנושות). מי היה ה"פרד"?
הדבר היחיד הידוע עליו הוא, שהיה בן-תערובת. תערובת של מי עם
מי? שאלה נוספת: כיצד, מדוע ומתי, התפתחה "גאיה", אותו כוכב-לכת
המאוכלס אנשים ואורגניזמים נוספים, בעלי יכולת של שליטה מנטלית
בזולתם, המתנהגים כאילו הם וכוכב-הלכת שלהם מהווים אורגניזם אחד?
לפי המידע הקיים בכתובים, גם היא הופיעה משום-מקום, ללא כל הסבר
מניח את הדעת.
ועכשיו, ספקולציה (דבר מותר ואפילו רצוי מאוד במדע הבדיוני): האם
לא יהיה זה נכון להניח, שאריתרו, על צורת החיים הגשטלטית שלו,
המקיימת תקשורת נפשית, היא מקורה התורשתי של גאיה? האם ייתכן שמרלנה
שנשארה על אריתרו הגיעה אתו למעין שילוב של גוף ונפש? האם לא יהיה
זה נכון לתאר את האיחוד הזה ואת צאצאיו כבני-כלאיים, כלומר,
כ"פרדים"? על-פי הארכיטקטורה הפנימית של "נמסיס", נראה שאסימוב כבר
ענה לעצמו על השאלות האלה. ייתכן ש"נמסיס" נועד לשמש מעין תשתית
לסדרה חדשה של ספרים שבהם ביקש להסדיר ולהסביר את התהליכים האלה.
אם נכונות ההשערות האלה, ואם לא, ברור שמהלך פתיחה חדש ומסקרן שהחל
בספר הזה, נבלם כשאסימוב הלך לעולמו בגיל צעיר יחסית, בהיותו בן 72 בלבד.
