דייג, אוהב דגים? בטח אוהב. אבל אם אוהב, למה מוציא אותם מהמים, אין להם מים לנשום, נחנקים – ומתים. אם אוהב אותם, למה הורג אותם? זה יחס זה? (הגשש החיוור).
מדען, אוהב נחשים? בטח אוהב. הוא מתפרנס מהם, חוקר אותם, מקבל משכורת, קביעות באוניברסיטה, תקציב לשיתוף פעולה מדעי בין-לאומי, כולל תקציב לנסיעות לכנסים במקומות הכי אקזוטיים בעולם. אם אוהב אותם, למה דורך עליהם 40,000 – ארבעים אלף – פעם? פעם על הזנב, פעם על הראש, פעם באמצע. זה יחס זה?
האמת, לא ממש מומלץ לדרוך על נחשים. אבל מה לא נעשה למען המדע, כדי להרחיב את גבולות הידע האנושי ולהוביל, אולי, ליישומים שייטיבו את איכות החיים של מיליוני בני-אדם בעולמנו? כך, למשל, החוקר ז'ואאו מיגל אלבס-נונס וחברי צוותו ממכון המחקר בוטנטן בסאו פאולו, ברזיל, פירסמו בשנה החולפת מאמר מלומד בכתב-העת המדעי המכובד "דו"חות מדעיים" (Scientific Reports), דיווחו שזה בדיוק מה שעשו: הם דרכו "בעדינות" על נחשים בוגרים, וכן על נחשים שזה עתה בקעו מביצתם, בשלושה חלקי גוף שונים: על הראש, על הזנב, ובאמצע הגוף (פחות או יותר). המטרה המדעית שהצדיקה את הפעולה הזאת הייתה חשובה מאין כמותה: לדעת ולהבין מתי נחשים נוטים יותר להכיש את מי שדורך עליהם. כלומר, באיזו מידה תגובת ההכשה של נחשים שדורכים על ראשם, שונה מזו של נחשים שדורכים על זנבם או על "בטנם". ייתכן שחלק מהמוטיבציה למחקר המתקדם הזה הייתה להוביל לפיתוח יישום שלפיו מי שרוצה לדרוך על נחש, יוכל לשקול זאת ולחשב מראש את הסיכוי שיוכש.
כאן אולי כדאי להזכיר שבכל מוסד מחקר שמכבד את עצמו, פועלת ועדת אתיקה לניסויים בבעלי חיים, שבוחנת ומאשר – או ךא מאשרת – מראש, כל ניסוי בבעלי חיים שמתבצע בין כותלי המוסד. לעתים הוועדה גם דורשת שינויים מסוימים בתהליך המחקר, כתנאי לאישורו.
המטרה המדעית שהצדיקה את הפעולה הזאת הייתה חשובה מאין כמותה: לדעת ולהבין מתי נחשים נוטים יותר להכיש את מי שדורך עליהם.
כללי האתיקה שבוחנת הוועדה הם: 1- שאיפה שמספר בעלי החיים הנחקרים יהיה הקטן ביותר האפשרי, ואשר מאפשר את השגת מטרות המחקר. 2- שמידת הסבל או אי הנוחות הנגרמת לבעלי החיים הנחקרים, תהיה המעטה ביותר האפשרית.
במקרה שלפנינו, לאחר פרסום המאמר המדעי, הודיעה ועדת האתיקה של מכון בוטנטן, שבמחקר זה נעשו פעולות שלא על-פי הנחיית ואישור הוועדה, ושלפיכך יש "למשוך" את המחקר, ולמעשה, לבטל את המאמר המדעי שמתאר אותו ואת המסקנות שעלו ממנו. זאת, לאחר שצוטט בששה מאמרים מדעיים אחרים, שתיארו מחקרים שהתבססו במידה זו או אחרת על המחקר שנפסל.
הסיבה לדרישת ה"משיכה", הייתה שהוועדה הרשתה לחוקרים לדרוך על נחשים בוגרים, אבל לא הרשתה להם לדרוך על נחשים "תינוקות" שזה עתה בקעו מביצתם.
המחבר הראשי של המאמר, ז'ואאו מיגל אלבס-נונס טען שמדובר ב"טעות", ושהמדענים האמינו, בתום לב, שקיבלו אישור לדרוך גם על הנחשים ה"תינוקות".
אלבס-נונס טען שהוועדה אישרה לחוקרים להשתמש בשתי שיטות: אחת כרוכה בנגיעה ולחיצה של גוף הנחש על הקרקע באמצעות קרס מתכתי. השנייה, כללה דריכה עדינה על הנחשים ברגלי המדענים, שנעלו מגפיים (על טיב המגפיים עוד ידובר).
החוקרים, לטענתם, שמו לב לעובדה שהקרס המתכת עלול לפצוע את פיות הנחשים, ולכן, העדיפו את שיטת הדריכה ברגל נעולה מגף. "אבל", אמרו, "למגף שהשתמשנו בו היתה שכבת פלסטיק מוקצף, רק וגמיש, שהגן על הנחשים".
המדענים העידו כי לא חשבו שהשינוי הזה מחייב בקשת אישור נוספת מוועדת האתיקה.
לפי הדיווח שלהם, המדענים דרכו על 116 נחשים, 30 פעמים על כל אחד, כך שמספר הדריכות הכולל במחקר היה יותר מ-40,000.
במקרה אחד, הנחש שהכיש את אחד החוקרים, חדר דרך המגף, ופגע ברגלו של החוקר – שגילה באותה הזדמנות שהוא אלרגי לארס נחשים וגם לנסיוב שנוגד את הארס ומשמש לטיפול באנשים שהוכשו על ידי נחשים בטבע.
בשלב מסוים, החלו החוקרים לתהות כיצד יגיבו נחשים "תינוקות", בהשוואה לתגובותיהם של נחשים בוגרים. הם הגישו לוועדת האתיקה בקשה נוספת, לכלול במחקר, שכבר התנהל, את הנחשים ה"תינוקות".
המדענים דרכו על 116 נחשים, 30 פעמים על כל אחד, כך שמספר הדריכות הכולל במחקר היה יותר מ-40,000.
הוועדה דחתה את הבקשה, לנוכח האלרגיה של החוקר שהוכש. אבל כאשר הבקשה הוגשה באמצעות חוקר "ניטרלי", שלא הוכש, ולא התגלה שהוא אלרגי לארס ולנסיוב גם יחד, ועדת האתיקה הגיבה בקיצור נמרץ, במילה אחת: "מאושר".
השאלה היא, מה באמת "אושר"? החוקרים סברו שאישרו להם לדרוך על הנחשים ה"תינוקות", בתנאי שהחוקר האלרגי לא ישתתף בניסוי.
השאלות הכמעט יחידות שלא נשאלו הן, לשם מה נערך המחקר הזה? מה התובנה שאפשר להפיק מהממצאים המתוארים? (גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שהמאמר "נמשך" ובוטל למעשה); מה גובה התקציב (לרבות עלות כוח האדם) שהושקע בפרויקט הזה? והאם כל הפעילות הזאת אכן מועילה למישהו.
