גבולות הגזרה – על "דגם ישראלי" של מיכאל דרוקס

סוד קסמן של מפות

נובע לא במעט מהיותן מעט המכיל את המרובה, מעין הפשטה (לעיתים קיצונית), אשר מעידה יותר מכל על יכולתו האינטלקטואלית של יוצרה – להבדיל בין עיקר לטפל, לנפות את ה"מיותר", ולהשאיר מבנה שלדי ש"מדבר בקיצור ולעניין", ומבהיר לנו "איפה אנחנו נמצאים".

מדובר, אם כן, בסוג של מטאפורה אשר מדמה מציאות, ואינה מתיימרת להקיף את המציאות, מעין מודל שמאפשר לנו להתמודד עם "הדבר האמיתי" שהוא גדול מדי, מורכב מדי, קטן מדי, רחוק מדי, או נסתר מעצם טבע בריאתו.

מיכאל דרוקס, דגם ישראלי, 1971, טכניקה מעורבת, 41.5/29, מתוך "גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי), 1971-1979", אלבום של 25 עבודות על נייר, אוסף מוזיאון תל-אביב לאמנות

מדובר, אם כן, בסוג של מטאפורה אשר מדמה מציאות, ואינה מתיימרת להקיף את המציאות, מעין מודל שמאפשר לנו להתמודד עם "הדבר האמיתי" שהוא גדול מדי, מורכב מדי, קטן מדי, רחוק מדי, או נסתר מעצם טבע בריאתו.

ביצירה "דגם ישראלי" הציג מיכאל דרוקס שרטוט של קווי המיתאר של ארץ ישראל על מפת גזרות של "בורדה", כתב-העת לעיצוב אופנה. מדובר, לפיכך, במעין מודל על גבי מודל. הקישור המיידי של מפת הגזרות למספריים מתכתב, מעל שניים-שלושה עשורי שנים, עם האשה שחורטת-שורטת בסכין את קווי הגבול של ארץ ישראל על גבו של תינוק (אורלי קסטל-בלום, דולי סיטי, 1992).