כל השירים זורמים אל הריק, והריק איננו מלא. האמנם? צביה ליטבסקי, בקובץ השירים החדש שלה, נאבקת כדי לשכנע – בראש ובראשונה את עצמה, ולאחר מכן גם את קוראיה – שהריק מלא, ועלינו רק לפרק ממנו את המרכיבים הממלאים אותו, כדי להרכיב מהם, בחזרה, את חוקי המשחק, כלומר, את חוקי הטבע שלפיהם מתנהל העולם, נקבעת המציאות שבה אנו חיים.
זו לא מלאכה פשוטה, אבל איש לא הבטיח גן של שושנים למי שכותב שירים. בבואה לכתוב שירים, ליטבסקי, שעסקה גם בהוראת ספרות (רוצה לומר, הייתה מורה לספרות בבית-ספר תיכון ובאקדמיה), ובמקביל גם הופיעה כזמרת על בימות קונצרטים, משתמשת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לחצות את מרחקי המרחב ולהגיע אל תודעת קוראיה. לעתים נדמה שהיא מלמדת אותנו לקרוא. לעתים השירים מתנגנים, ונדמה שהיא שרה אותם באוזנינו. והמדיום, כידוע, הוא המסר.
ליטבסקי משלבת את האדם (כלומר אוצה עצמה, וכפועל יוצא מכך גם אותנו, הקוראים), בטבע, במים הזורמים, בגלים המלחכים את החוף, בצמחים העולים מן האדמה ומתבוננים על סביבותיהם. לעתים, תוך כדי קריאה, עולה בקורא תחושה שהיפותזת גאיה, שלפיה כוכב-לכת (במקרה זה, כדור-הארץ), וכל היצורים והצמחים החיים על פניו, הם, למעשה, אורגניזם אחד שמנסה ושואף, קודם כל לשרוד, לאחר מכן להתפתח, ובסופו ל דבר, אולי, להבין מה באמת מניע את היקום.
המורה הטבועה בליטבסקי מביאה אותה גם להדגמת דו-שיח עם איקונים שונים בתולדות הספרות והתרבות. בולט במיוחד הוא ההתייחסות השירית ל"נקודה", בשיר בן שתי שורות, המעלה לקדמת הזיכרון שיר של פבלו נרודה. בגיאומטריה, נקודה היא חסרת ממדים (ולפי היוונים הקדומים, חסרון הממדים גורם לכך שאין אפשרות ליצור קו מרצף של נקודות). אי אפשר להרכיב ,אצל נרודה, בשיר "נקודה", אין חלל רחב יותר מן הכאב. אצל ליטבסקי, הנקודה היא משכן האינסוף.
הרצון, שלא לומר, הדחף, להבין את העולם (ולהסביר אותו לנו), מביא את ליטבסקי לניסיון ההירואי של מילוי הריק. אבל האמת, לטוב ולרע, היא שהיא "רק" מצביעה על הדרך ומתחילה במלאכה. החובה למלא את הפרטים, להשליך על החיים שלנו כאן ועכשיו, ולהפיק תובנות פרטיות, מוטלות עלינו, הקוראים. השאלה הפתוחה היא, כמובן, אם אנחנו בכלל מסוגלים להגיע לתובנה המלאה שליטבסקי שואפת אליה. כפי ש"הוא" היה אומר (פרקי אבות), לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה.
