עולמות מתנגשים, ועקרון עליונות ההיסטוריה

עזריאל קרליבך אמר שזהו "אחד מהסיפורים המשונים ביותר שנפל בחלקי לספרם". עידו נתניהו כתב על זה מחזה שמועלה בימים אלה ב"פסטיבל התיאטרון הבין-לאומי" ביפו (התיאטרון הלאומי הצעיר של אוזבקיסטן, במאי: נבי אבדורחמנוב). איינשטיין החזיק את הספר הזה על שולחן העבודה שלו. החודש לפני 124 שנים נולד ד"ר עמנואל וליקובסקי, פסיכואנליטיקאי שהציע תיאוריה על הפיסיקה של היקום, בהתאמה לתורת ישראל

כמו אש שמוצפת במים, כמו רקיע שמתנפל על הארץ, כמו שחור שמתערבב בלבן, כך פגש עמנואל וליקובסקי את אלברט איינשטיין. התנגשות הכוכבים הזאת הולידה את הספר "לפני עלות השחר" שכתב וליקובסקי לאחר מותו של איינשטיין. האחרון בספריו של מי שחולל מלחמת עולם בעולם המדע, בשנות ה-50, ה-60 וה-70 של המאה שעברה.

עמנואל וליקובסקי

וליקובסקי, שמת בארה"ב בשנת 1979, היה אחד מהאנשים השאפתניים ביותר שחיו מעולם על-פני האדמה. והוא עשה זאת, כדברי השיר, בדרכו שלו. איינשטיין הסתפק בגילויה ובניסוחה של תפיסת עולם פיסיקלית חדשה. וליקובסקי, לעומתו, הציע פיסיקה, אסטרונומיה, גיאולוגיה, ביולוגיה, אבולוציה והיסטוריה עולמית, כולן חדשות, כולן סותרות – ומאיימות להעמיד בצל – את מה שהיה ידוע לפני כן. כולן מלוכדות יחד במסכת אחת, כשאירועים היסטוריים, למשל, משמשים "הוכחה" לתיאוריה פיסיקלית, ותיאוריה גיאולוגית משמשת להבנת התרחשויות פוליטיות בעולם העתיק.

וליקובסקי, אם לומר את הדברים בקיצור, הציע הסבר כמו-מדעי לאירועים מיתיים כמו יציאת מצריים, קריעת ים סוף ומעבר בני-ישראל בתוכו בחרבה, סגירת הים על חילות פרעה, עמידת השמש דום בשמי גבעון, בעוד הירח קופא על מקומו מעל לעמק איילון, בעת שיהושע בן-נון ניהל במקום קרב נגד חמשת מלכי האמורי, ועוד. כל האירועים האלה התחוללו, לפי התיאוריות של וליקובסקי, בדיוק כפי שהם מתוארים במקרא, ממש כפי שאגדות עם שליקט ואסף מסביב לעולם, מתארות לדבריו גם הן, אירועי אמת שהתחוללו בעקבות התרחשויות אסטרונומיות וגיאולוגיות שונות.

הרעיונות האלה – שתוארו ונכתבו בכשרו סוחף – גררו בעקבותיהם ויכוחים לוהטים שהגיעו עד לאיום בהטלת חרם מדעי על הוצאת הספרים שבמסגרתה ראה הספר אור. מאות מאמרים מדעיים נכתבו במטרה להזים את רעיונותיו של וליקובסקי. מדענים מכובדים לא מעטים היו מסוגלים לקפוץ ממקומותיהם ולהגיב בזעם לא אופייני, כל  אימת ששמו של וליקובסקי הוזכר לפניהם. בסופו של דבר נראה שהוכח כי אין ממש ברעיונות האלה, אבל גם זה לא כיבה לחלוטין את השריפה. וליקובסקי המשיך להאמין ברעיונותיו – ולהתווכח בלהט עם שולליהם – עד ליומו האחרון. ולמעשה, גם היום עדיין פועלות במקומות שונים בעולם, מספר קבוצות של חסידי וליקובסקי. אחת מהקבוצות האלה אף ניסתה להוציא לאור כתב-עת מיוחד שנועד לעסוק בעדכונים בהתפתחויות ובהבאת הוכחות נוספות לצדקת וליקובסקי (הניסיון הזה גווע, בסופו של דבר).

עמנואל וליקובסקי נולד ברוסיה בשנת 1885 להורים יהודיים עמידים. אביו, שמואל יחיאל וליקובסקי הוציא לאור – בין שאר עסקיו – שני כרכים שעסקו בתחיית השפה העברית, שנקראו " שפתנו" ונערכו בידי יוסף קלוזנר. בילדותו נדחה עמנואל שלוש פעמים מגימנסיה "מדבניקוב" במוסקבה, בשל ה"נומרוס קלאוזוס" שהיה נהוג שם, באותו זמן, ברישום תלמידים יהודיים. לבסוף, בניסיון הרביעי התקבל, וכעבור שנים אחדות סיים את הגימנסיה בהצטיינות יתירה. בצעירותו כתב שירים, ונהג לשאת ספר תנ"ך בכיס הז'קט שלבש, בכל אשר הלך. לאחר מכן למד רפואה והוסמך כרופא באוניברסיטת מוסקבה.

בשנת 1922 היגרו הוריו לישראל, בעוד עמנואל הצעיר נשאר באירופה כדי להוציא אל הפועל ואל האור, מבצע שנועד לחרות את שם המשפחה בספר התקומה של האומה העברית. מדובר היה במבצע מו"לי שאפתני שנקרא "כתבי האוניברסיטה", ונועד לשמש במה דו-לשונית (עברית וגרמנית) לחוקרים יהודיים מצטיינים מכל העולם. לימים אמר וליקובסקי שכתבים אלה שימשו אחד מהבסיסים שעליהם הוקמה האוניברסיטה העברית. בתקופה זו פגש

לראשונה את איינשטיין שהיה אחד מחברי המערכת של "כתבי האוניברסיטה" וערך את קובץ המאמרים במתמטיקה ובפיסיקה. איינשטיין אף תרם לקובץ מאמר משלו, שנכתב בשיתוף עם  ד"ר יעקב גרומר, תחת הכותרת: "ראיה שלפי תורת השדה של מר פ. קלוזא, שדה מרכזי-סימטרי ורגולרי בכל מקום – הוא מן הנמנעות".

בשנת 1924 עלה וליקובסקי לישראל, עבד כרופא בירושלים ולאחר מכן עבר עם משפחתו לחיפה, שם נהג לרכב על חמורו בדרכו לבקר את חוליו בבתיהם. לאחר מכן התעורר בו עניין בפסיכואנליזה, והוא נסע לווינה, השתלם במדע החדש ואף פירסם מספר מאמרים מדעיים בכתב העת "אימגו" של זיגמונד פרויד. אחד מהמאמרים האלה הוכתר בכותרת: "על הקיום הפיסיקלי של עולם המחשבה", ועסק בתפקיד שממלאת האנרגיה החשמלית הפועלת במוח, בהתפתחותן של תופעות פסיכולוגיות. למעשה הציע המאמר הזה הסבר פיסיקלי לטלפתיה.

כשחזר מווינה, בשנת 1931, עברה המשפחה להתגורר ברחוב יבנה בתל-אביב. וליקובסקי עבד כרופא, ולעתים גם כפסיכואנליטיקאי. רעייתו אלישבע לימדה נגינה בכינור, ועשתה את צעדיה הראשונים כפסלת. בתם, שולמית, למדה בבית חינוך, בכיתה אחת עם רחל רבין, אחותו של יצחק. מדי פעם נסעו בני המשפחה לספוג תרבות באירופה. העניינים, כך נראה, התנהלו כסדרם, עד שבשנת 1939 חזרה ותקפה אותם רוח הנדודים.

וליקובסקי ורעייתו ארזו את מטלטליהם המעטים, לקחו את שתי בנותיהם והפליגו אל העולם החדש. שם, בניו-יורק, שקע וליקובסקי בקריאה בספריות האוניברסיטאיות הגדולות. בין היתר חקר את דמותו של המלך המצרי הקדום אחנאתון, שפרויד ראה בו את מייסד האמונה המונותיאיסטית הראשונה בעולם, שממנו שאב משה את רעיונותיו (לפי אחת מהתיאוריות באשר ליציאת מצרים, התרחשה יציאת מצרים בזמנו של אחנאתון). אחנאתון ריתק את וליקובסקי גם מכיוון שהוא ראה בו אב-טיפוס היסטורי לדמותו האגדית של אדיפוס, שממלאת מקום מרכזי בתורת פרויד. אלא ש"גזילת הבכורה" ממשה, הציקה לווליקובסקי (שכזכור, נשא תמיד בכיס בגדיו ספר תנ"ך שבו האמין בכל מאודו). משהו היה כאן לא בסדר, מבחינתו, והוא החל לחפש את ה"משהו" הזה.

החיפוש נמשך כעשר שנים של קריאה, וחקירה ודרישה בספריות. במשך כל אותו זמן, שבו גם החלה והסתיימה מלחמת  העולם השנייה, התפרנסה המשפחה מעבודות מזדמנות ומשכר דירה שגבתה בעד השכרת נכסיה בארץ. בשנת 1950 פרסם וליקובסקי את תוצאות מחקריו, ואת רעיונותיו בספר "עולמות מתנגשים", שהוביל אותו להתנגשות בלתי נמנעת עם העולם המדעי.

כוטב-הלכת צדק

בספר מתאר וליקובסקי כיצד כוכב שביט אימתני נפלט מתוך כוכב-הלכת צדק בסביבות שנת 1,500 לפני הספירה הנוצרית, כשהוא מותיר אחריו כתם אדום מסתורי, שמעורר את סקרנות המדענים עד היום). לפי וליקובסקי, יצא השביט הענק למסע תעתועים במערכת השמש כשהוא מתקרב במידה מסוכנת וכמעט מתנגש בכדור-הארץ ובכוכב-הלכת מאדים. בהתקרבו לכדור-הארץ, המטיר עליו השביט גשם של נפט שהכהה את השמים לימים אחדים. בהשפעת כבידתו של השביט הואט קצב סיבובו של כדור-הארץ, דבר שגרם הוריקנים, גשמי זלעפות, גלי ענק, רעידות אדמה והתפרצויות געשיות. כתוצאה מכך גם הוארך משך השנה (משך הקפתו של כדור-הארץ את השמש) ל-360 ימים. קודם לכן, לפי וליקובסקי, הייתה השנה קצרה יותר. התפרקויות חשמליות שהתחוללו בין כדור-הארץ לשביט המאיים גרמו להתהפכות כיוון השדה המגנטי של הארץ ולשינוי בזווית נטייתו של ציר כדור-הארץ, דבר שגרם שינוי בסדריהן ובאופיין של עונות השנה.

כל הדברים האלה התחוללו, לפי וליקובסקי, בדיוק בעת שבני ישראל נאבקו על חירותם ובסופו של דבר יצאו ממצרים. הרופא והפסיכואנליטיקאי היהודי שיצא לאחר עשר שנות עיון מבין כותלי הספריות האוניברסיטאיות של ניו-יורק, טען שעשר המכות שהוריד הקדוש ברוך הוא על המצרים, וכך גם קריעת ים סוף ומעבר בני ישראל בתוכו בחרבה, לא היו אלא אירועים טבעיים שהתחוללו כתוצאה ממגעו של כדור-הארץ בזנב השביט הענק. מזנבו של אותו שביט הומטרו פחמימות   סוכרים) שכלכלו את בני ישראל במדבר, ושכונו במקורות בשם המסתורי "מן".

כעבור 52 שנים, כותב וליקובסקי, חזר השביט במסלולו והתקרב שוב לכדור-הארץ. ברצות הגורל (או אלוהים), התחולל האירוע הנדיר הזה בדיוק כאשר יהושע ציווה על השמש בגבעון לעמוד דום. ואכן, הודות לכבידתו האדירה של השביט הענק, אכן האט כדור-הארץ את סחרורו, כמעט עד כדי עצירה מוחלטת, מה שגרם לשמש להיראות כאילו שהיא אכן עומדת דום. לאחר מכן המשיך השביט בדרכו, וכדור-הארץ חזר להסתחרר כמקודם (את הפרט הזה כדאי לזכור. הוא מהווה מרכיב חשוב בטיעוניהם של המתנגדים לרעיונותיו של וליקובסקי).

בהמשך מתאר וליקובסקי עוד מספר מעברים של השביט הענק בקרבת כדור-הארץ וכוכב-הלכת מאדים, כאשר הוא דוחף את שניהם למסלול מרוחק וארוך יותר סביב השמש (דבר שהעמיד את השנה הארצית על 365.25 ימים). לאחר מכן נקבע מסלולו של השביט הענק סביב השמש, במרחק שאינו מסכן את כדור-הארץ ואת מאדים. כך –  לפי וליקובסקי –  הפך השביט הענק שנפלט מכוכב-הלכת צדק והשפיע עמוקות על ההיסטוריה האנושית בכדור-הארץ, לכוכב-הלכת המכונה בפינו נוגה.

כוכב-הלכת נוגה

נוגה הוא, אכן, כוכב-לכת יוצא דופן, ואפשר להבין מדוע נמשכה אליו תשומת לבו של וליקובסקי, במיוחד בין שנת 1940 לשנת 1950, כאשר המידע על כוכב-הלכת היה מועט בהרבה בהשוואה למה שידוע היום. נוגה דומה לכדור-הארץ, בקוטרו, בצפיפותו ובמאסתו. הוא מכוסה עננים (אלא שאין אלה ענני מים כענני  האטמוספירה של  כדור-הארץ, אלא אדים לוהטים של חומצה גופרתית). בקיצור, אם כדור-הארץ הוא גן העדן, הרי שנוגה הוא הגיהנום. אבל תכונותיו המפתיעות ביותר של נוגה, קשורות לסחרורו. מתברר שהוא מסתחרר במהירות אטית מאוד.  הוא משלים סיבוב אחד סביב צירו במשך זמן השווה ל-243 יממות ארציות. ואם לא די בזה, הרי שכיוון הסיחרור שלו הפוך מזה של כל שאר כוכבי-הלכת במערכת השמש. כל כוכבי-הלכת האחרים במערכת השמש מסתחררים סביב צירם בכיוון ההקפה שלהם סביב השמש. אבל נוגה מסתחרר בכיוון הפוך. כל אלה גורמים תהיות שכמה מהן טרם באו אל פתרונן עד היום.

אבל תהיות לחוד ורעיונות והצעות לפתרון לחוד. מדענים רגילים לחיות במחיצתן של שאלות בלתי פתורות. למעשה, שאלות כאלה הן הדלק העיקרי שדוחף אותם לפעולה. אבל קשה להם מאוד להבליג על הצעות לפתרונות שנראים להם שגויים. והרעיונות של וליקובסקי, שהלהיבו מיליוני קוראים בכל רחבי העולם, נראו למדענים רבים שגויים בעליל, כמעט עד כדי גיחוך.

ביקורות רבות מאוד שהוטחו בווליקובסקי, הראו כי הרשת הפיסיקלית-היסטורית שניסה לטוות, מלאה חורים רבים כל כך, עד שספק אם אפשר לקבל גם את רעיונותיו שלא נסתרו. אחד ממאמרי הביקורת היותר מפורסמים בעניין הזה, נכתבו בידי האסטרונום קארל סגאן, שעמד אז בראש המחלקה למדעים פלנטריים באוניברסיטת קורנל שבמדינת ניו-יורק, והיה מעורב במספר מחקרים במערכת השמש, שהידוע שבהם הוא, אולי, שילוח החלליות הרובוטיות מדגם "ויקינג" אל אדמת כוכב-הלכת מאדים. סוכנות החלל האמריקאית נאס"א העניקה לו שתי מדליות על הישגם מדעיים יוצאי דופן. סגאן, כידוע, עסק גם  בפרסומים מדעיים פופולריים, וביניהם סדרת הטלוויזיה "קוסמוס" שהפיק, וספרים אחדים שכתב, שהידוע בהם הו "הקשר הקוסמי".

סגאןלא התאים לתדמית ה"מדען המרובע" שניסה וליקובסקי להצמיד לאחדים ממתקיפיו. הוא דווקא היה ידוע כאדם בעל דמיון מתפרץ ובעל רגישות מיוחדת ליופי של המדע והטבע. בספרו "הקשר הקוסמי" הוא כותב, בין היתר: "קיים ביקום מקום שבו ארבע שמשות זורחות בשמיים: אדומה, לבנה, כחולה וצהובה. שתיים מהן קרובות כל כך זו לזו, עד שהן נוגעות זו בזו, וחומר לוהט עובר ביניהן. אני מכיר עולם שמקיפים אותו מיליון ירחים. אני יודע על שמש שגודלה כגודל כדור-הארץ –  והיא עשויה יהלום. יש גופים דמויי גרעיני אטומים, שקוטרם קילומטר והם מסתובבים סביב צירם שלוש פעמים בשנייה. היקום הוא כביר ונורא הוד, ולראשונה, סוף סוף, אנו מתחילים להשתלב בו".

נראה שמי שכתב את המלים האלה, לא צריך להתייצב בנחרצות שכזאת כנגד תיאורים תמימים יחסית על כוכבי-לכת במערכת שמש אחת, שמתקרבים ומתרחקים זה מזה. ובאמת, סגאן אינו נרעש מהרעיון הבסיסי של התנגשויות בין כוכבי-הלכת. במאמר הביקורת שפירסם בעניין רעיונותיו של וליקובסקי הוא אומר מפורשות שהתנגשויות או כמעט התנגשויות בין כוכבי-לכת במערכת השמש אינן אבסורדיות כלל ועיקר. למשל, בעת שמערכת השמש הייתה צעירה, התחוללו התנגשויות כאלה כדבר שבשגרה.

"הבעיה עם וליקובסקי", אמר סגאן, "קשורה בפרקי הזמן שבהם מדובר, וברמת הראיות המוצגות. בארבעה וחצי מיליארד שנות קיומה של מערכת השמש, התחוללו בה התנגשויות רבות, אבל האם התחוללו התנגשויות או כמעט התנגשויות כאלה בשלושת אלפים וחמש מאות השנים האחרונות? והאם אפשר ללמוד עליהן מכתבים עתיקים ומאגדות עם?".

וליקובסקי מחזק את טענותיו במובאות מאגדות עם וכתבים עתיקים שמקורם בתרבויות שונות ומרוחקות, ושבכולם מתוארים אירועים דומים לאלה המתוארים בתנ"ך (בעלי אופי קטסטרופלי). הנתק הגאוגרפי והתרבותי שבין המקורות העתיקים המתארים אירועים דומים, מהווה לדעת וליקובסקי הוכחה ניצחת לאמינותם של המקורות העתיקים האלה. סגאן מזכיר במאמרו לפחות שלוש אפשרויות נוספות שיכולות להוות הסבר לדמיון שבין האסונות המתוארים באגדות עם מכל העולם. האגדות יכלו לנדוד ממקום למקום באמצעות מהגרים. הן עשויות להיות חלק מזיכרון קולקטיבי של המין האנושי, וכן אין לפסול את האפשרות של צירוף מקרים פשוט. כפי שהוא מנסה לנראות בהמשך, הסיכוי להתחוללותו של צירוף מקרים כזה, אינו נופל מהסיכוי להתחוללותן של מספר התנגשויות או כמעט התנגשויות בין כוכבי-לכת, בפרק זמן קצר יחסית, כפי שמתאר וליקובסקי. לפי תחשיביו של סגאן, הסיכוי הזה עומד על אחד למאה מיליארד טריליונים. תומכי וליקובסקי טוענים שהתחשיבים האלה מוטים, אבל גם אם מתקנים אותם לפי דרכם, עדיין מתקבלים סיכויים מעטים עד מאוד להתחוללותן של התנגשויות או כמעט התנגשויות כמו אלה שמתאר וליקובסקי, ב-3,500 השנים האחרונות.

סגאן קיבל לצורך הדיון את תיאורו של וליקובסקי על השביט הענק שכוח כבידתו כמעט בלם את סחרורו של כדור-הארץ סביב צירו. "אבל", הוא שאל, "לאחר שהשביט התרחק ונעלם, מה גרם לכדור-הארץ לחזור ולהסתחרר על צירו? מי העניק לו –  ואיך –  את התנופה הדרושה לשם כך? וכיצד הוחזר קצב הסחרור בדיוק לקצבו הקודם, הקובע את משכי זמנם של היום והלילה?". כל השאלות האלה נותרות ללא מענה, ולמעשה, די בהן כדי להטיל ספק כבד (אם לנקוט לשון מנומסת במיוחד) ברעיונותיו של וליקובסקי.

תחשיבים נוספים שביצע סגאן מראים כי התנגשויות או כמעט התנגשויות בין כדור-הארץ לשביט ענק, כפי שמתאר וליקובסקי, היו צריכות לגרום להתחממות כללית עד כדי רתיחה של מי האוקיינוסים. וליקובסקי טען שהכיפות הלבנות בקטביכוכב-הלכת  מאדים עשויות מאותו "מן" מסתורי שהומטר מהשביט (או מנוגה)  על בני ישראל במדבר. סגאן הראה שמדובר בכיפות של קרח יבש (של פחמן דו-חמצני)  ואולי גם של קרח מים. וליקובסקי טען שטיעוניו הוכחו כאשר התאמת ניבויו שכוכב-הלכת נוגה יהיה חם (לדבריו, תוצאת המעבר הסמוך לכדור-הארץ ולמאדים). אבל סגאן הראה שהחום הגבוה על-פני נוגה הוא תוצאה מובהקת של תופעת החממה הנובע בין היתר מקיומה של כמות גדולה של פחמן דו-חמצני באטמוספירת כוכב-הלכת. וליקובסקי טען שהימצאות "מן", כלומר פחמימנים או פחמימות (סוכרים) באטמוספירת נוגה תהווה מבחן מכריע לרעיונותיו. אבל סגאן הציג מחקרים שמהם עולה שאטמוספירת נוגה מכילה בעיקר חומצה גופרתית. סגאן גם הציג מחקרים שמראים כי גיל אדמתו של כוכב-הלכת נוגה הוא מיליארדי שנים, דבר שלא היה אפשרי אילו "נולד" כוכב-הלכת מתוך כוכב-הלכת "צדק", לפני כמה אלפי שנים, כפי שטען וליקובסקי.

יש עוד לא מעט טיעונים בעד ונגד תיאוריית העולמות המתנגשים, אלא שברור שבסיכומם ידו של וליקובסקי יוצאת על התחתונה. אבל כל אלה אינם יכולים להצדיק את מה שהתחולל בעקבות הוצאת הספר לאור. מה בסך הכל קרה? אדם מסוים העלה ופרסם מחשבות מסוימות. מספר מדענים הראו שהצדק ממנו והלאה. בסדר. דברים כאלה קורים. אבל במקרה הזה, אולי מכיוון ש"עולמות מתנגשים" נכתב בכישרון ספרותי גדול, ואולי מכיוון שציבור גדול מאוד נטה – ורצה – להאמין ברעיונות המובעים בו, נכנסו לא מעט מדענים מכובדים למצב נפשי של "מלחמת קיום". מכיוון שכך, הם לא הסתפקו בהוכחה שווליקובסקי טעה. הם רצו למחוק את דבריו מהפרוטוקול העולמי.

קבוצה גדולה של אסטרונומים ומדענים אחרים מכל רחבי ארה"ב פנו בעצומה להוצאת הספרים "מקמילן", המו"ל של "עולמות מתנגשים", ואיימה עליה בחרם. זה היה איום שאי-אפשר להתעלם ממנו. "מקמילן" הוציאה לאור ספרי לימוד רבים, וחרם אקדמי עליה היה עלול למוטט אותה לחלוטין. מצד שני, "עולמות מתנגשים" היה לרב מכר, ונראה היה שהוא עוד רחוק מלמצות את הפוטנציאל המסחרי שלו. מכיוון שכך, העבירה "מקמילן" את הזכויות על הספר ל"דאבלדאיי", שהמשיכה להפיצו בעשרות מהדורות נוספות.  שנים אחדות לאחר מכן פרסם וליקובסקי ספר נוסף: "ארץ רעשה", ובו טיעונים מתחום הגיאולוגיה שלפי דבריו תומכים בתיאורית העולמות

המתנגשים. הספר הזה נתקל בהתעלמות כמעט מוחלטת. החרם על וליקובסקי היה באותה עת בעיצומו. הוא לא הצליח לפרסם מאמרים בכתבי-עת מדעיים, ולא ניתן לו לנאום בכנוסים מדעיים. (יוצאים מהכלל הזה היו כמה עיתוני סטודנטים שהקדישו מקום לדיון ברעיונותיו. לדוגמה, בטאון הסטודנטים של אוניברסיטת ייל הקדיש לנושא זה גיליון שלם). למעשה, קשה למצוא מדען רציני אחד שבאמת קרא את הספר הזה, אם כי המעטים שקראו בו, מעידים שאין בו כדי להכריע את הכף. הטיעונים המובאים בו אינם די חזקים, וטיעונים אחרים פשוט שגויים, או שהתופעות שהם מתארים ניתנות להסבר בדרכים פשוטות, מבלי להזדקק להתנגשויות כוכבי-לכת, או לכמעט התנגשויות ביניהם.

על רקע המאבקים רוויי הרגשות האלה, והחרמות והנידויים שהוטלו על וליקובסקי, בלט יחסו של אלברט איינשטיין אליו. במבט ראשון אפשר אולי לתמוה על מערכת היחסים שהתפתחה בין שני היהודים הנון קונפורמיסטיים האלה, שההבדל והמרחק ביניהם גדולים כל כך. אבל מתברר שאיינשטיין, מפסגת התהילה המדעית, גילה עניין כן ואנושי בבעל הרעיונות המוחרם והמנודה. וליקובסקי, שהיה מודע היטב לנדירות ההזדמנות שניתנה לו, ניהל מעין יומן של פגישותיו עם איינשטיין, ושזר בו את המחשבות שעברו במוחו בעקבות השיחות האלה ובמהלכן. המפגשים האלה הם ליבת המחזה שכתב עידו נתניהו ואשר מוצג בימים אלה במסגרת פסטיבל התיאטרון הבין-לאומי ביפו, על-ידי שחקני התיאטרון הלאומי הצעיר של אוזבקיסטן, (במאי: נבי אבדורחמנוב).

אלברט איינשטיין

מאוחר יותר עיבד וליקובסקי את היומן הזה לספר שהוא הכתירו בשם "לפני עלות השחר". בהקדמה הוא מסביר שמקור השם הוא במאבק שניהל יעקב עם "איש"  שבא אליו במעבר נחל יבוק, הזורם אל הירדן. בראות ה"איש" את השמים המתחילים להתבהר במזרח, פנה אל יעקב ויאמר: "שלחני, כי עלה השחר". אולם יעקב, שבאותו זמן כבר הבין שעם מלאך אלוהים הוא נאבק, ענה לו: לא אשלחך, כי אם ברכתני". וליקובסקי נאבק במשך שלוש שנים כדי להשיג לעצמו את ברכתו של איינשטיין. הוא זכה בה באופן חלקי מאוד, שאפשר אולי ליחסו לנימוסיו ולנוהגו האנושי של איינשטיין. בכל מקרה, ברור שלא עלה בידו להשיג הכרעה דומה לזו שבעקבותיה זכה יעקב בשם חדש: ישראל. על אף התוצאה המינורית הזאת, יש לא מעט קסם בתיאור המפגשים האנושיים האלה, שבין האיש ששינה את תפיסת היקום של האנושות, לבין מי שרעיונותיו נדחו הצידה בהחלטיות. מעבר להבדלים התהומיים במידת התקפות המדעית שלה זכו רעיונותיהם, ובהתעלם מהעובדה ש"לפני עלות השחר" מביא תיאור חד-צדדי של השיחות בין איינשטיין לווליקובסקי, עדיין עולה ממנו התחושה שאיינשטיין נהנה משיחותיו עם בעל הרעיונות המוחרם. הוא הצביע לפני וליקובסקי על נקודות התורפה שבתיאוריה שלו, והציע לו להשמיט או להוסיף טיעונים מסוימים. הוא הביע עניין אמיתי ברעיונות, ועודד את וליקובסקי להמשיך ולעבוד עליהם – אלא שווליקובסקי סבר שעבודתו הושלמה, ולא התלהב לבצע את "שיעורי הבית" שהטיל עליו איינשטיין. מהספר עולה גם שאיינשטיין קרא את כתב היד של "עולמות מתנגשים" טרם הוצאתו לאור. הוא החזירו לווליקובסקי בצירוף מכתב (המובא בספר כלשונו), ובו הוא אומר ש"יש הרבה דברים מעניינים בספר, המראים שבעבר אכן אירעו תהפוכות טבע שאפשר לייחסן לגורמים שמחוץ לכדור-הארץ". (איינשטיין אינו מציין לאיזה עבר, היסטורי או פרה-היסטורי, הוא מתכוון). ומיד לאחר מכן הוא ממשיך: "אבל ברור לכל פיסיקאי בר דעת שלקטסטרופות אלה לא יכול להיות שום קשר לכוכב-הלכת נוגה וכמו כן גם שזווית הנטייה של ציר כדור-הארץ לא יכלה לעבור שינוי ממשימבלי שקרום כוכב-הלכת היה נכחד לחלוטין. טיעוניך בעניין הם כה חלשים בהשוואה לטיעונים המכנו-אסטרונומיים, עד ששום מומחה לא יוכל להתייחס אליהם ברצינות. לדעתי, טוב היה לו יכולת לשנות במובן זה את ספרך".

אבל וליקובסקי לא רצה לשנות את ספרו (ובוודאי שלא את ספריו האחרים בנושא). הוא לא רצה להסתפק בהעלאת פירורי רעיונות, והיה משועבד לחלוטין לרעיון ההיסטוריה הפיסיקלית-גיאולוגית ש"מסבירה את הכל". הוא האמין ברעיונותיו בכל מאודו, והתקשה להבין כיצד ומדוע אנשים אחרים אינם רואים את האור כמותו. לאחר ש"עולמות מתנגשים" ראה אור, שלח וליקובסקי עותק מהספר לאיינשטיין. במכתב המנומס שקיבל בתשובה, כותב איינשטיין, בין היתר: "אני מאמין שיש לך הכושר להוכיח – בשיטות היסטוריות פילולוגיות – כל דבר, ואפילו שלוח הכפל אינו נכון. תוכל להיות סמוך ובטוח באהדתו של האדם שברחוב, שמתעב מתמטיקה".

במקום אחד ב"לפני עלות השחר" טוען  וליקובסקי מפורשות, ש"אם חוקים פיסיקליים מעשה ידי אדם אינם מתאימים לעובדות היסטוריות, כי אז יש להתאים את החוקים הפיסיקליים לעובדות ההיסטוריות". לנוכח ההשקפה הנחרצת הזאת, לא מפליא להיווכח כי שיחותיו עם איינשטיין, על אף העובדה שהתנהלו בנימוס ובמידה מסוימת של חיבה מופגנת, עדיין משקפות את אותה אי הסכמה נחרצת העולה מתוך אותו מכתב ראשון. אבל איינשטיין, שלא כרבים אחרים, היה לפחות סקרן ופתוח לשמוע. כשמת, ב-18 באפריל 1955, נמצא הספר "עולמות מתנגשים" על שולחן עבודתו בבית שברחוב מרסר 12 בפרינסטון.

עקרון עליונות ההיסטוריה

מלבד "עולמות מתנגשים" ו"ארץ רעשה", פרסם וליקובסקי מספר ספרים נוספים. בין אלה אפשר למנות את "הצופים בכוכבים", זכרונות מהוויכוחים שהתעוררו בעקבות פרסום ספרו הראשון, ו"תקופות בתוהו" סדרה של מספר כרכים שבהם הציע לשנות את לוח הזמנים ההיסטורי המצרי, כדי להתאימו לאירועים המתוארים בתנ"ך.

המניע להצעה הזאת הוא, בבסיסו, אותו מניע שעומד מאחורי כתיבתם של "עולמות מתנגשים" ו"ארץ רעשה": שאיפה להוכיח באופן מדעי, שכל הכתוב והמתואר בתורת ישראל, אכן התרחש במציאות. שהתורה מתארת באמינות מרבית את ההיסטוריה כהווייתה.

הבעיה היא, שבכתבים מצריים שמתייחסים לתקופה שבה אירעה – לפי הנחות מסוימות –  יציאת מצרים, לא נזכר כלל אירוע דומה לזה, וגם אין בהם רמזים להתחוללותה של שרשרת אסונות כמו זו שמתחייבת מתיאור עשר המכות שהוריד הקדוש ברוך הוא על המצרים. עובדה זו העמידה את תיאורי התורה בספק מסוים.

ב"תקופות בתוהו", מציע וליקובסקי לוח זמנים מצרי חדש, שנראה כי הוא עשוי ליצור תיאום בין תיאורים מצריים עתיקים לבין תיאורי תורת ישראל. כך למשל, פפירוס איפובר שלפי לוח הזמנים המקובל יוחס לתקופה אחרת לחלוטין, מיוחס לפי לוח הזמנים החדש של וליקובסקי, לתקופה שבה אירעה יציאת מצרים. ביריעת הפאפירוס הזאת מתוארים אסונות שעשויים להזכיר ולהתאים לעשר מכות מצריים.

הזזת שעון ההיסטוריה, כפי שמציע וליקובסקי, נוטלת גם את זכות הבכורה בעניין יסוד האמונה הדתית הראשונה באל אחד ויחיד, מפרעה אחנאתון, ומעניקה אותה – בדיוק לפי הכתוב בתורה – למשה. היא גם מזהה את מלכת שבא שבאה אל המלך שלמה, עם המלכה המצרית חתשפסות.

ספרים נוספים הם "הצופים בכוכבים", זכרונות מהוויכוחים הגדולים שהתחוללו בעקבות הוצאתו לאו של "עולמות מתנגשים". עוד יצאו מתחת ידיו "אדיפוס ואחנאתון" – ספר המציע הקבלה פסיכולוגית בין שתי הדמויות האלה, וכן ספר מסות שמציע הסבר פסיכולוגי לתופעה שווליקובסקי האמין בקיומה: הנטייה הקולקטיבית של בני-האדם למחוק מזכרונם את האסונות הטראומטיים של התנגשויות העולמות בעבר. בין היתר הוא מציע במסות האלה תיאוריה שלפיה פיתוח כלי נשק גרעיניים, הוא תולדת שאיפה לא מודעת לחוות מחדש את חוויות ההרס, החורבן והאובדן הנשכחות.

וליקובסקי ורעיונותיו זכו להתייחסויות ולאיזכורים מעטים יחסית  בישראל. במאמר שפירסם בחמישי באפריל 1953 ב"מעריב", כתב ד"ר עזריאל קרליבך: "זהו אחד מהסיפורים המשונים ביותר שנפל בחלקי לספרם, ואיני יודע כיצד להתחילו, ואתקשה לסיימו". ולאחר תיאור מפורט למדי של רעיונות וליקובסקי, לרבות אלה הכלולים ב"עולמות מתנגשים", הוא מסיים: "להלכה, אפשר מאוד כי וליקובסקי צודק בכל, אבל גם אם לא כך יהיה, אפשר שהוא צודק פה ושם באשר להנחות בודדות, ודי בכך כדי לאשר את התנ"ך ולהעמיד את ישראל בראש התור… והזוכים במקרה הזה נהיה אנחנו –  שנמצא את עברנו ואת מקומנו בתולות התרבות האנושית".