אז הפחתת ממשקלך 40, 50, אולי יותר קילוגרמים. עכשיו הגיע הרגע הגדול, שעליו חלמת שנתיים. מסיבת סיום הדיאטה. חומוס, עוגות עם קצפת, פריקת עול והתרת רסן. אז זהו, שלא. זאת אומרת, אפשר לחטוא פה ושם, כמו בתחומים אחרים בחיים, אבל לכל חטא יש מחיר. אחרת אין מחר, או שיהיה זה מחר שלא תרצה בו.
לא סתם הגעת להשמנה. כל מי שחצה את הגבול בין עודף משקל להשמנה נושא בגופו גנים ש"עוזרים" לו להשמין. הגנים מפעילים עלינו כוח חזק, כמעט כוח טבע. כדי להתנגד לכוח הזה ולמנוע את ההשמנה, יש להפעיל כוח נגדי חזק לא פחות. הכוח הנגדי הזה הוא השמירה על אורח החיים שסיגלנו לעצמנו בימי הפרויקט הגדול להפחתת המשקל. במלים אחרות, זהו הפרויקט שאינו נגמר.
אז אתה לא "מסיים את הדיאטה", עושה פניית פרסה ודוהר בחזרה למקום שממנו יצאת לפרויקט. אבל אתה בהחלט זכאי לאנחת רווחה מסוימת, ולטפיחה של שביעות רצון על הכרס המצומקת. אתה זכאי למנה אחת, לא דיאטטית, פה ושם. אתה יכול לקצר את זמן אימוני הכושר (אבל לא להפחית את זמן האימון האירובי, הליכה, או רכיבה על אופני כושר, לפחות מ- 45 דקות). אתה יכול להתעמל פחות ימים בשבוע. אבל אתה לא מוריד את האצבע מהדופק. אתה ממשיך לבדוק את עצמך כל בוקר, או לפחות כל כמה ימים.
"משקל משקל שעל הרצפה", אתה צריך לשאול, "מה מראה שורת היתרה בחשבוני אצלך?" והוא, המשקל, כבר ישקלל וידווח לך על מאזן החטאים שלך. לא חטאת? אפשר להמשיך כרגיל. חטאת? תלמד משמעון פרס. אפשר אולי לאהוב אותו או לא לאהוב אותו, אבל אי אפשר שלא להתפעל מתפקודו, מהיציבה שלו, מהמרץ, מהאנרגיות. מה הסוד, שאלו אותו פעם. ושמעון, כדרכו, ענה ברצינות: אני עולה על המשקל בכל בוקר. אם אני עובר גבול מסוים, אני פשוט מפסיק לאכול, עד שהמשקל יורד אל מתחת לקו שקבעתי לעצמי.
הפסקה מוחלטת של אכילה היא, באמת, צעד דרסטי מדי, וגם לא נחוץ, אבל מלת המפתח בשמירה על המשקל שהגעת אליו בעמל רב היא אכן "בקרה". כן, מותר לחטוא, אבל חייבים לבדוק את מאזן החטאים. כשהמשקל עולה מעל לקו מסוים, חייבים לכפר על החטא בהחמרה מסוימת של הדיאטה, בהגברת המאמץ באימון הגופני. צעד קדימה, שניים אחורה (או להיפך), אבל לעולם אסור להניח לאחת המגמות לצבור שלושה צעדים רצופים. כמה צעדים כאלה בכיוון ההפוך – ואתה עלול להתייאש ולוותר.
