הקרן הירוקה. ז'ול ורן. תרגום: מיכל מילר. הוצאת עופרים. 204 עמודים.
היום כבר לא מייצרים ספרים כמו הספר הזה שעושה לקוראי ספרים את מה שספיטפייר עושה לטייסים, ואת מה ששברולט מודל 49 עושה לחובבי מכוניות. אין בו תצוגת תכלית אינטלקטואלית ולא פרזנטציה אסתטית. לא מבנה רב-רובדי מסובך ולא מסרים חברתיים מורכבים. אבל יש בו עולם ומלואו: סיפור פשוט על בחור שפגש נערה. סיפור קליל שמתגבר בקלות על כמה מכשולים שהסופר שם על דרכו – וכעבור 204 עמודים מצליח להגיע אל הסוף הטוב הקלאסי, הישן והטוב. נשיקה. חתונה. שקיעה (לאו דווקא בסדר הזה).
לא בטוח שהיה טעם להתעכב כיום על התענוג הצרוף הזה, אילמלא העובדה שברובריקה של הקרדיט על הספר הזה מופיע שמו של ז'ול ורן, אחד מהאבות המייסדים של המדע הבדיוני שנחשב כיום (בטעות, כמובן), למעוז הציניות, הקור, הריחוק והניכור. על אף שאין מדובר בספר מדע בדיוני, הספר הזה ממצה וממחיש את הווייתו של ורן כסופר, כרומנטיקן חסר תקנה, כתחקירן שאין דומה לו, כאדם שכבר לא מייצרים כמוהו בימים אלה.
הסיפור כולו מתחולל בסקוטלנד, ארץ שוורן למד להכיר בעקבות מסע תיור שערך בה בשנת 1859. משל למה הדבר דומה? למי שיכתוב מדריך לתרבות אירופה בעקבות טיול מאורגן בסגנון "אירופה הקלאסית בעשרה ימים". אבל וורן, שחי בימים שבהם הגיאוגרפיה הייתה המדע המסעיר ביותר בארגז הכלים של המדע האנושי, ידע להפיק ממנה תמציות משכרות לא מעטות. עובדה: תיאוריו את סקוטלנד הם כה בסיסיים, כה מדויקים, כה יורדים לעומק המהות של העם הסקוטי, וכל כך בלתי תלויים בזמן, עד שבקלות אפשר להמליץ בחום על הספר הזה לכל מי שמתכוון לטייל בעתיד הקרוב בסקוטלנד.
העלילה, כאמור, היא העלילה האולטימטיבית של היצירה האנושית לדורותיה. בחור פגש בחורה שמשפחתה מייעדת אותה לאחר. אבל הסוף הטוב הבלתי-נמנע (מבחינתו של וורן) מגיע, לא לפני שהלקח נלמד היטב: באהבה, אל תהיה צודק, תהיה חכם. וביתר פירוט, ייתכן שצודקים בעלי הלב הקר והציניקנים הטוענים ש"הים הזועף והגועש אינו אלא תרכובת של מימן וחמצן עם שניים וחצי אחוזים של כלוריד הנתרן" (עמוד 122), אבל בידה של הנערה זוכה דווקא החכם שלוחש על אוזנה מלים מתפעלות מיופיו של הטבע הקסום, ומיופיה שלה.
"הקרן הירוקה" אינו מספריו הידועים של וורן, וסביר מאוד להניח שהוא היה נעלם בתהום הנשייה אילמלא חזי יצחק, מורה לפיסיקה משדה בוקר, שזכר את הספר במעומעם וחיפש אחריו בדבקות. בחיפושיו הגיע ל"בלש הספרים האבודים" איתמר לוי, שהצליח בסופו של דבר להניח יד על תרגום לעברית של הספר (!) שהיה מונח במשך שנים בארגז אוצרות בדירתו של הסופר והמתרגם יוסף רביקוב בתל-אביב. סיפור סיפור, אין מה לדבר. והוא מתחבר יפה כל כך לסיפורו של הסופר ז'ול וורן שכתב ותיאר בכשרון מופלא את הגיאוגרפיה של חבלי ארץ שרבים מהם לא היו מבחינתו יותר משמועה.
במלים אחרות, הציפור הכחולה – וגם הקרן הירוקה – לא באמת מחכות לנו מעבר לאופק. אחת מהן עשויה להימצא בחצר הבית, ואילו השנייה – כפי שלמדנו בספר הזה – עשויה להבזיק לעומתנו ממבט עיניו של אדם אהוב.
