המחשבים – מאז ומעולם – הצליחו לתעתע במדענים ואפילו בסופרי המדע הבדיוני, בכל מה שקשור לכוונותיהם לעתיד. נראה שבמכונות הבינאריות יש משהו שמשתק את יכולתנו לראות את הנולד.
בני-אדם אינם אוהבים מהפכות. אולי בגלל זה ניסו אנשים רבים כל-כך להתעלם מהמחשב, בימים שבהם עדיין היה אפשר להתעלם ממנו. באנציקלופדיה העברית, למשל, בערך "מחשב" רשום: "עיין ערך מכונת חישוב". הערך הנ"ל מתחיל בתיאור החשבוניה.
בתנאים אלה, נחשב אייזיק אסימוב – אביו מולידו של "מולטיוואק" – לנביא מקורי ואמיץ במיוחד. "התעשייה הענפה ביותר על-פני כדור הארץ התרכזה סביב מולטיוואק, המחשב הענק אשר גדל והלך ללא הרף זה חמישים שנה, עד ששלוחותיו מילאו את העיר ואשינגטון כולה, והגיעו לכל הערים האחרות בכוכב הלכת. צבא של פקידים שירת את המחשב, חלקם מזינים אותו בפרטים, חלקם מפרשים את תשובותיו. מולטיוואק ניהל את כלכלת כדור-הארץ. הוא סייע למדע להתפתח. הוא ידע כל דבר על כל אחד. הוא היה הסדר העולמי החדש".
הכישלון הראשון
תחזיותיו של אסימוב בעניין זה נבעו משיטת חיזוי פשוטה, הקרויה אקסטרפולציה והמהווה מעין הרחבה של חוק ההתמדה של אייזיק ניוטון: המגמות העכשוויות ימשיכו בדרכן אל העתיד, פחות או יותר באותו קצב ובאותו כיוון שבו הן נעות עתה.
על פי השיטה הזאת הלך המחשב (בסיפוריו של אסימוב), וגדל מרגע לרגע, מיום ליום. המחשבים הראשונים כמו ה"אניאק" של פון-ניומן (1945, פרינסטון), ה"אדסאק" של וילקס (949 1 , קימברידג') , והמחשב המסחרי הראשון העולם, ה"יוניוואק" של אקרט ומוצ'לי, עברו אצלו תהליך שמזכיר את התפתחות רשתות השיווק אצלנו: "ואק" התפתח ונעשה "סופר- ואק", אחר כך "היפר- ואק" ובסוף הוא הכתיר את עצמו בתואר "מולטי-ואק". ואז התחיל הסיפור.
בסיפור "כל הצרות שבעולם", מכיל זכרונו של המחשב המרכזי את פרטי אישיותם של כל תושבי כדור-הארץ (כמה מיליארדי בני-אדם) . הוא זוכר את כל פרטי אישיותם, ממדי גופם, גילם, נטיותיהם, מנת המשכל שלהם, הוא יודע כיצד התנהגו בעבר במצבים שונים, אילו דעות הביעו באילו עניינים וכו'. דבר לא נסתר ממנו. מדי יום הוא מעביר את כל הנתונים הללו דרך תוכנית מיוחדת, המבצעת עליהם אומדן של יום נוסף בזמן. כלומר , מולטי-וואק יודע בדיוק מה כל אחד מתושבי כדור-הארץ יעשה היום.
וזה כולל את כל ההצלבות האפשריות. מי יפגוש את מי, מי יעליב את מי, כיצד בדיוק יגיב הנעלב, וכיצד תשפיע תגובתו על הסובבים אותו.
כך מגלה המחשב, מבעוד מועד, מי עומד לבצע פשע, היכן, נגד מי, ומתי בדיוק. זה המידע שהוא מוסר למשטרה, ומכאן ואילך, העניינים מתגלגלים בפשטות: השוטרים באים ועוצרים את הפושע המיועד ב"מעצר מונע", עד שתחלוף הסכנה שיבצע את הפשע. אחר כך הם משחררים אותו לדרכו. כמעט כמו בארץ המראה של עליסה, שם נהוג להקדים את העונש למעשה שעליו הוא ניתן.
בסיפור "זכות בחירה", המחשב משתמש במידע שיש לו על תושבי כדור-הארץ באופן "דמוקרטי" : מכיוון שהוא מכיר טוב כל-כך – ובאופן אישי – את כל אחד מאיתנו, הוא גם יודע בעד מי נצביע בבחירות. כך, בפעולה קצרה יחסית, הוא יכול לדעת מה תהיינה תוצאות הבחירות, עוד לפני שהן מתקיימות. במלים אחרות, אין צורך לקיים בחירות "פיסיות". חבל על הזמן ועל האנרגיה. אפשר להסתפק בבחירות וירטואליות, שתוצאותיהן יחושבו על ידי מולטי-וואק, ללא מגע יד אדם.
בסיפורים אחרים מתוארים מחשבי מלחמה, המחשבים ומתכננים במקום המצביאים את מהלכי המלחמה (עיין ערך "קספארוב"). הם מסוגלים לראות את תמונת הקרב כמה מאות מהלכים קדימה, אל העתיד, וכך, המלחמה הופכת להיות מעין קרב ביניים בין מחשבים ("ישחקו המחשבים לפנינו"), כאשר בני האדם ניצבים בצד, ורק מצפים שיגידו להם מי ניצח, אנחנו או הם.
רעיונות נחמדים, באמת, רק שאין שום קשר בינם לבין מה שקרה במציאות. בחיים האמיתיים, כידוע, המחשב לא גדל. הוא לא התנפח ולא "מילא את הארץ". בעצם, המחשב פנה לכיוון ההפוך מזה שהועידו לו סופרי המדע הבדיוני (וגם כמה מהמדענים): הוא הצטמק והתמזער אבל דווקא בדרך זו רכש לעצמו עוצמה גדולה בהרבה מעוצמתו של מולטי-וואק. איך? הכל התחיל במוסך ביתו של סטיב ג'ובס באמצע שנות השבעים. באותו זמן עבד ג'ובס, צעיר אמריקאי בן עשרים ומשהו, במפעל המשחקים האלקטרוניים של אטארי. בשעותיו הפנויות אסף רכיבים שונים והרכיב מהם במרתף ביתו מכונת חישוב קטנה (עיין ערך "מחשב") . זה היה "אפל – 1". אחרי כמה הרצות ניסיון מוצלחות , החל ג'ובס לייצר "תפוחים", בקצב אטי מאוד, בעבודת יד, בשעות הפנאי. את המיקרו-מחשבים הראשונים הללו, הוא מכר לחברים (היום הם פריטי אספנים שערך כל אחד מהם מגיע למיליוני דולרים). בשלב זה עזב הממציא הצעיר את אטארי, התמסר והתמכר לעבודה במוסך, וייצר "כמות מסחרית" ראשונה של חמישים מחשבים, שאותם שיווק באמצעות חנות מקומית בעיירת מגוריו השוכנת בלב עמק הסיליקון שבקליפורניה, ארה"ב.
בשנת 1977 מכר ג'ובס את הפולקסוואגן שלו והקים את חברת "אפל" . בשנת 1980 יצאה החברה לבורסה. חברת ההשקעות מורגן סטנלי מוול-סטריט היתה החתמת של ההנפקה הראשונה הזאת. זמן קצר לאחר מכן הצטרפה יבמ לחגיגה, וההמשך, הריהו שמור בדיסק הקשיח של ההיסטוריה. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1985, סולק ג'ובס מהנהלת החברה שייסד. באותו זמן, היקף המכירות של "אפל" היה כמה מאות מליוני דולרים בשנה, וג'ובס לקח איתו הביתה כחמישים מליון דולר. כך התמלא העולם ב"מיקרו-וואקים" שמוטטו את חזון ה"מולטי-וואק" של אסימוב.
הכישלון השני
העסק שהתחיל כצעצוע, כבש את העולם. אנשים נהנו לשחק בו, ולאט לאט, למדו לעשות בו דברים מועילים: מעבד תמלילים, הנהלת חשבונות, כרטסת טלפונים ביתית, ספר מתכונים פרטי עם יכולת סריקה אחר פריטים מבוקשים, גרפיקה, תכנון הנדסי. השיגעון שטף את העולם כשריפה בשדה קוצים. הלקוחות עמדו בתור. לא היה חסר הרבה, כדי שאפשר יהיה לסדר אותם בשלשות. כולם ידעו לומא בוודאות שהמחשב הוא כלי העבודה העיקרי של העתיד וכל אמא יהודיה התחילה לחפש לבתה חתן שהוא "איש מחשבים". הכיוון נראה מבטיח: תוכנות משרדיות / הנדסיות / סטטיסטיות יותר גדולות, יותר חזקות, יותר מהירות, יותר…
מי שתיכנן את העתיד הממוחשב הזה לא לקח בחשבון את טים ברנרס-לי, מדען צעיר מהמכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס (MIT). בשנות השמונים המאוחרות עבד ברנרס-לי במעבדה האירופית לחקר פיסיקת החלקיקים (סר"ן) שליד ז'נווה. תשלובת מאיצי החלקיקים של סר"ן חפורה בעומק של 100 מטרים מתחת לפני הקרקע. אורך המנהרה המעגלית של מאיץ החלקיקים הגדול (LEP), מגיע ל – 27 קילומטרים. בהיקף המאיץ ממוקמות ארבע תחנות ניסוי שבכל אחת מהן עובדים כמה מאות מדענים. מדי יום מתחוללות בתחנות הניסוי האלה מיליארדי התנגשויות חלקיקים. החלקיקים המתפזרים מאתרי ההתנגשות האלה מתגלים בגלאי חלקיקים שמזרימים את המידע למחשבי ענק שמנתחים את זוויות הפיזור ואת מהירות התנועה של החלקיקים. בשלב הזה יכולים המדענים לנסות ולפרש מה בדיוק התחולל באתרי ההתנגשות.
הפיסיקאים העוסקים בחקר החלקיקים הבסיסיים הם עם מיוחד. ההבדלים האתניים והתרבותיים ביניהם מתגמדים לעומת הדמיון בתחומי העניין ולעתים אף בדרך המחשבה. בעצם, הם מעטים מכדי להיחשב לעם, אבל אפשר לראות בהם "שבט". במחקרים אנתרופולוגיים שבוצעו בשנות השבעים והשמונים, הוצע לכנות אותם "שבט מאיץ החלקיקים". בני השבט הזה, המפוזרים בכל העולם, עומדים בתור כדי לזכות ב"זמן קרן" (זמן פעילות של מאיץ החלקיקים, שבו אפשר "להריץ" ניסויים"). התיאורטיקנים שביניהם מציעים מתכונות לניסויים מצד אחד, ושואפים לקבל ולנתח את תוצאות הניסויים שהתבצעו, מהר ככל האפשר, מצד שני. מהתיאור הזה, ומעובדת פיזורם של "בני השבט" בכל העולם, אפשר להבין שהתקשורת ביניהם פעילה ומאסיווית במיוחד.
אבל, בני השבט הם טיפוסים עסוקים במיוחד שאינם יכולים להרשות לעצמם לבלות יותר מדי זמן בדיווח טלפוני למספר רב של עמיתים, שמתקשרים אליהם בזה אחר זה מפינות שונות של העולם. "אילו רק יכולנו להניח לכל מי שרוצה להיכנס למאגרי הנתונים שלנו ולקבל את המידע בשירות עצמי", נאנחו אחדים מהם באחת מתחנות המחקר. אוזניו של ברנרס-לי הזדקפו. תחינה דומה מאוד הושמעה גם בקפטריה של ה-MIT: "אילו רק יכולנו לגשת בעצמנו למאגרי המידע של מאיצי החלקיקים…". ברנרס-לי החליט לבנות מערכת שתאפשר לפיסיקאי מכל העולם לקבל, באמצעות רשת המחשבים הבין-אוניברסיטאית, מידע שוטף, בזמן אמיתי, על מה שעושים עמיתיהם. מכאן ועד לפיתוחם של הכלים הבסיסיים שעליהם הושתתה ה"אינטרנט", היתה הדרך קצרה.
הכישלון השלישי
כך ביצע המחשב קפיצת פאזה נוספת והפך ממכונת כתיבה ושולחן שרטוט לאחד מכלי התקשורת החזקים, הנפוצים והמהירים בעולם. שוב שינה המחשב את העולם, מבלי שמישהו הצליח לחזות את המהלך הזה מראש. עכשיו, כמובן, כולם מדברים על דואר אלקטרוני, אתרי אינטרנט ומציאות וירטואלית. אבל כל אלה גולשים ברגעים אלה ממש לעבר צדה האפל, הנשכח, של ההיסטוריה הממוחשבת. וכל הנביאים שבינינו שוב נכשלים ואינם מזהים את התהליכים הזעירים שיובילו את המחשב לעבר עתיד שאנחנו אפילו לא מסוגלים לחלום עליו.
