החתירה לאינסוף – פתרון תעלומות היקום. גורדון פרייזר, אגיל לילסטל ואינגה סלווג. מבוא מאת סטיוון הוקינג. תרגום: עמנואל לוטם. הד ארצי ספרית מעריב. 144 עמודים
לא קל לכתוב מאמרים על ענייני מדע בעיתונים. קודם כל צריך ללמוד ולהבין עניינים לא פשוטים. אחר כך צריך למצוא דרך לתאר את מה שהבנת בדרך שמצד אחד לא תחטא לאמת, ומצד שני תאפשר לאנשים אחרים להבין את מה שאתה הבנת, מבלי להשקיע את הזמן והמאמץ שאתה השקעת. לא קל. ואם כבר עברת את כל המכשולים האלה, ודאי שלא תרצה לראות את המאמר שלך, יום לאחר פרסומו, עוטף דגים בשוק. הרי מאמר טוב בענייני מדע – שלא כמו מאמרים רבים בענייני פוליטיקה וכלכלה, למשל – אינו נכון לעכשיו בלבד. תקופת ה"רלוונטיות" של מאמר טוב בענייני מדע, יכולה להיות ארוכה למדי (עד כדי שנים אחדות). מכיוון שכך, רק טבעי שכתבים לענייני מדע שואפים לפרסם שוב ושוב "חומרים" מוכנים.
בסדר. אין שום רע בניסיונות להגביר יעילות, להפיק כמה שיותר תועלת מהעבודה הרבה והקשה הכרוכה בכתיבת מאמר טוב על ענייני מדע. אין שום רע בכך, כל עוד המאמר מוצג כמאמר ולא כדבר אחר. מותר "למחזר" (עם או בלי עדכונים מתבקשים). אסור להציג מין כשאינו מינו. אסור לשפץ סובארו ולטעון שהיא יגואר. חבל, אבל זה בדיוק מה שעושים שלושת מחבריו של הספר הזה.
שניים משלושת מחבריו של הספר הזה הם עיתונאים לענייני מדע, שהתמחו בכתיבה על מחקרים בתחום פיסיקת החלקיקים. אחד מהם אף עבד במחלקה לקשרי עיתונות של מעבדות רתרפורד באנגליה, ובארבע עשרה השנים האחרונות הוא עורך את כתב העת הפנימי של המעבדה האירופית לחקר פיסיקת החלקיקים (צר"ן) שליד ז'נווה. המחבר השלישי הוא פיסיקאי שמבלה חלק ניכר מזמנו בכתיבת מאמרים פופולריים. על דש הספר הזה הוא טורח לציין בגאווה לא מוסתרת ש"בין השאר השתתף בכמה תוכניות רדיו וטלוויזיה עם סטיוון הוקינג".
מכל אלה אפשר להבין שאצל שלושת המחברים הצטבר במשך השנים "המון חומר", מאמרים שעבודה רבה מאוד הושקעה בהכנתם ושהתפרסמו פעם אחת, או פעמים מעטות. מה יותר פשוט, צודק ויעיל מאיסוף כל המאמרים האלה, סידורם בסדר הגיוני כולשהו והדפסתם בספר? ובכן, ברור שאי אפשר להכחיש את היעילות שבצעד כזה. אין גם שום בעיה עם הרלוונטיות של המאמרים. רובם נותרו רלוונטיים ממש כביום כתיבתם, אחרים עודכנו קלות. הבעיה העיקרית שנותרה נובעת מהעובדה שהמאמרים – לטוב ולרע – נותרו מאמרים עיתונאיים. איסופם וכריכתם לא הפכה אותם לפרקים בספר ולא יצרה ביניהם חיבור של ממש.
מאמר עיתונאי – למי שלא יודע – נכתב לתוך תבנית ידועה מראש. הסקירה הזאת, למשל, תוכננה ונכתבה כך שלא תכלול יותר מ- 800 מלים. כשאתה יודע מה המסגרת המיועדת לטקסט שלך, אתה מתכנן את כתיבתך בהתאם. אתה מקצר או מרחיב, מפליג בתיאורים או מסתפק בניסוח חד ומהודק ככל שאפשר. מכונות הדפוס אינן מסוגלות להדפיס על האוויר, ובניגוד לבדיחה הידועה, אי אפשר להכניס ארבעה פילים לפולקסוואגן. מאמר עיתונאי – אם כן – הוא תוצאה של מאזן בין מה שיש לכותב לומר, לבין המסגרת שניתנת לו לשם כך. לעומת זאת, כשאתה כותב פרק בספר, אתה אדון לעצמך. תרצה, תפליג לתיאורים ולסיפורי רקע וצבע. תרצה, תסביר ותפרט את רעיונותיך עד למידה שתיראה לך מתאימה. תרצה, תתעלם לחלוטין מעניין אחד ותרחיב עניינים אחרים. אתה הכותב, אתה היוצר הבלעדי, אתה "בעל הבית", אתה קובע גם את התכנים וגם את אופיה וצורתה של המסגרת.
"החתירה לאינסוף", לא נכתב בתחושה של חופש יצירה. מחבריו לא טרחו לקחת לעצמם את הזכות להרחיב הסברים, לספר סיפורים, להעניק לעניינים שונים "מרחב מחיה" בהתאם למפתח העדפות כולשהו. הם נשארו כבולים למסגרות המקוריות שאליהן יצקו את מאמריהם הישנים. פה ושם, לצאת ידי חובה, הוסיפו אנקדוטות אישיות כאלה ואחרות. פה ושם, לצאת ידי חובה, ניסו ליצור קשר בין "פרקים" שונים בספר, אבל הנסיונות האלה – שלא הושקעו בהם מאמצים כנים – רק מבליטים את הנתק שבין המאמרים, ואת העובדה שלפנינו מחרוזת של חרוזים מקריים ולא מעשה צורף של ממש.
לכל אלה יש להוסיף את תרומתם של עורכי המהדורה העברית: ניסוח כותרת המשנה של הספר "פתרון תעלומות היקום" במקום "פותרים את תעלומות היקום" במקור. למי ש"תיקנו" את כותרת המשנה הזאת אין כנראה סבלנות. הם לא מוכנים לחכות. פותרים, פתרון, מה כבר ההבדל. לא צריך לדקדק דקדוקים. צריך למכור, ולמה שאנשים ישלמו בעד ספר שלא מציע פתרון לתעלומות? מי יקנה תעלומות לא פתורות? כך קיבלנו על שער הספר, באותיות כחולות מובלטות את "פתרון תעלומות היקום". לא פחות ולא יותר. כאן, ב- 144 עמודיו האלבומיים של הכרך הזה יוגשו לכם הפתרונות לתעלומות היקום. כאן ועכשיו ישרטטו לפניכם את קו הסיום לכל האפיזודה החולפת של המדע האנושי. היה היו תעלומות ביקום, אבל אנחנו פתרנו אותן, ועכשיו, כשכבר לא נותר מה לחקור, כשהגיע "קץ המדע", אפשר ללכת ולהסתלבט על כמה ברבוניאס וכוס קפה, על חוף הים, מול השקיעה. את החוצפה הדרושה לניסוח כותרת משנה כזאת (שלא להשתמש בביטויים מעליבים יותר), מן הראוי לרשום ברשימת הזהב של שיאי גינס.
