קונטקט. קארל סאגאן. תרגום: שלי ומיכאל תמרי. הוצאת מודן. 263 עמודים.
מדע "אמיתי" הוא מדע בדיוני. יותר מזה: המדע האמיתי הרבה
יותר "בדיוני" מהמדע הבדיוני. הוא פרוע, מרגש, מפחיד ומעורר
תקוות, בין היתר מפני שאי אפשר לקחת ממנו פסק זמן ולחזור אל
המציאות. המדע הוא המציאות. והמציאות הזאת משתנה ללא הרף.
המציאות של היום שונה מהמציאות של אתמול, בזכות כמה מחקרים
מדעיים שהסתיימו אמש בממצאים כאלה או אחרים. במובן זה,
המדע הוא הדבר החשוב ביותר שמתחולל ברגעים אלה
על-פני כדור-הארץ. הוא מייצג את מידת קרבתנו – הגדלה והולכת
– להבנה אמיתית של הטבע, ובהתפתחותו הוא קובע את מידת
יכולתנו לעצב את חיינו בעתיד. בעוד מאתיים שנה, איש לא יזכור
מי היה ביל קלינטון, אבל כל ילד ידע מיהו, למשל, בנואה
מנדלברוט שגילה את הפרקטלים שמאכלסים את עולם
ה"כאוס".
רוב הדמויות המפרנסות את כותרות היום בתקשורת לא ישפיעו
על הקיום האנושי בדורות הבאים, כפי שישפיע, נניח, מדען
אלמוני-יחסית העוסק ברגעים אלה בחקר התקשורת הבין-תאית
המעורבת בהתפתחות מחלות סרטניות.
כולנו שואפים להבין את העולם שבו אנו חיים, אבל רוב בני-האדם
רוצים "תשובות עכשיו". המדע, שמציע יותר סימני שאלה מסימני
קריאה נראה להם מרוחק, לא מובן, מפחיד. וכך, רוב בני-האדם
מעדיפים את הסיפון היציב של נושאת מטוסים הקשורה בביטחון
לרציף בנמל, על פני הירכתיים הרטובות, המתנודדות, של סירת
מירוץ שחותכת את הגלים בדרכה אל האופק, ומצויה בסכנת
התהפכות תמידית. הנמשל: בני אדם רבים מאמינים באסטרולוגיה,
ורק מעטים מתאמצים ללמוד אסטרונומיה. אנשים רבים מדברים
על "אנרגיות חיוביות ושליליות", ורק מעטים מבינים לאשורו את
חוק שימור האנרגיה והחומר. הרבה נערים צעירים משחקים
ב"מבוכים ודרקונים", אבל רק מעטים מהם מוכנים להתעמת עם
תפיסות חדשות ותגליות המשנות – באמת – את פני המציאות.
"קונטקט" מתחיל כמאמץ, פתטי אולי, אבל ראוי לכל שבח, לפעול
לשינוי מצב העניינים הזה. כמו אהוד ברק בבקשת הסליחה שלו
מבני עדות המזרח, קארל סאגאן מנסה להעביר לצד המדע כמה
מחסידיו של "המדע האלטרנטיווי". הוא עושה זאת, כדרכו,
בחן רב ובכישרון, אבל ללא עוצמת השיכנוע הדרושה. בסופו
של דבר, כמחווה של יאוש, כנראה, הוא משליך פיתיון הרומז
לסרבני המדע: "היי, ייתכן שגם למדע יש אלוהים, ההבדל בינינו
לא כל כך גדול כפי שאולי נדמה לכם, התקרבו אלי וגם אני –
כמו לוחשי הלחשים וכותבי הקמיעות – אראה לכם נסים
ונפלאות".
הסיפור של סאגאן מתחולל על רקעו של אחד מהפרויקטים המדעיים
השנויים ביותר במחלוקת, פרויקט "עוצמה" שהתגלגל בפרויקט
SETI, לחיפוש אחר תרבויות זרות ביקום – שדה קלאסי לעימות
בין מדע ל"מדע אלטרנטיווי". פרויקט SETI, שסאגאן עצמו היה
אחד מתומכיו הנלהבים, מבוסס על האזנה מתמדת לאותות רדיו
השוטפים את היקום. רוב האותות האלה נפלטים מכוכבים,
אבל בתוך כל הרעש הזה, ייתכן שקיימים גם שדרי רדיו שמקורם
בתרבויות זרות. השדרים האלה ייתאפיינו בסדר מלאכותי,
לא טבעי, שיעיד על מקורם. מדעני SETI מקליטים את האותות
ומנסים – עד כה ללא הצלחה – למצוא בהם סדר מלאכותי. עד
כאן מדע אמיתי, עכשווי. סאגאן יוצא לסיפורו ביום אחד בעתיד,
היום שבו יגיעו האותות. ה-אותות בה"א הידיעה. האותות שמקורם
בתרבות זרה, מתקדמת בהרבה מאיתנו, השוכנת לה אי שם
במרחבי החלל העמוק.
מה קורה כשמגיעים האותות? ובכן, כדאי להבין שמדובר בתגלית
המדעית החשובה ביותר מאז ניסוח תורת היחסות הכללית. לפיכך,
ברור שבאותו יום, העולם- אם יורשה לנו להשתמש בכותרת ידועה
– היה כמרקחה. אבל כאן, בדיוק, לרוע המזל, מתחיל הסופר
סאגאן לפגר אחרי המדען שבו. סאגאן המדען מבין את גודל הרגע.
סאגאן הסופר לא כל כך מצליח להעביר זאת לקוראיו. ברגע הזה,
שבו יכול היה לחגוג את ניצחונו על כל חובבי החיזרים מאחיהוד,
מקדימה, מרוזוול וחבריהם, הוא נכשל. כמו משה רבנו בשעתו,
הוא מנסה להרשים את הקהל בהופכו את מטהו לנחש, אבל
חרטומי מצרים, הקוסמים ולוחשי הלחשים, גם הם מכירים
את הטריק הזה.
אחרי הפתיחה הזאת, ברגל שמאל, מתעשת סאגאן ומוביל את
הסיפור דרך כל העימותים הפוליטיים הצפויים, ברמה סבירה למדי
של מתח ואמינות. בקיצור: המסר מפוענח, התוכניות לבניית חללית
הצפונות במסר מבוצעות, הצוות נבחר והחללית יוצאת לדרך –
וחוזרת ממנה בשלום. בשלב הזה, למרבה האכזבה, שוב נוחת
סאגאן ויורד לרמתם של מתנגדי המדע: הוא מספר להם על
קונספירציה ממשלתית להסתרת ממצאי הטיסה (אם יש קונספירציה
כזאת, למה שלא נאמין בקונספירציה ממשלתית להסתרת
החייזרים מרוזוול?). ואם לא די בזה, כדי לחלץ את הסיפר
מהדיכאון שבו שקע, מציע סאגאן תקוה חדשה, ליתר דיוק,
תקוה אלוהית חדשה.
מדהים, אבל קארל סאגאן, שיצא בשצף-קצף (ובצדק) לסתור את
התיאוריות של עמנואל וליקובסקי על השפעתן של תופעות
אסטרונומיות על ההיסטוריה האנושית, מציע בסופו של הספר
הזה תקוה חדשה בדמותו של מסר אלוהי החבוי ביחס שבין
רדיוס המעגל להיקפו. במלים אחרות, אחד מהקבועים הלא-רציונליים
הידועים ביותר של הטבע, אינו אלא מעשה ידיו של בורא מסתורי
כולשהו. סאגאן אומנם מסיים כאן את הסיפור, אבל סימן השאלה
שהוא מותיר בסופו הוא זמני בלבד. כל אחד יכול להבין לאן הוא
מוביל: אם יש בורא לעולם, מן הסתם יש לו כוונה בכל מעשיו,
ואתה, בן-אדם, אל תחקור במופלא ממך. נכון שמדובר
בספרות בדיונית ולא בתזה מדעית. נכון שהרבה מאוד סיפורי
מדע בדיוני מסתימים בסימן שאלה דומה. אבל קארל סאגאן
ו"מסרים אלוהיים"? איכשהו זה נראה שילוב מוזר. מצד שני,
אולי זה בדיוק מה שעושה את הספר הזה למרתק כל כך.
