שמונה חזירונים קטנים. סטיבן ג'יי גולד. תרגום: עמוס כרמל. דביר. 494 עמודים.
כולם רוצים "לסגור מעגלים" בחיים, למצוא איזו תשובה, איזו משמעות נסתרת, איזו תובנה עמוקה, הנובעות מהעובדה שמהלך החיים חוזר למקומות שנדמה שכבר עבר בהם. זה מתחיל ב"מעפר באת ואל עפר תשוב" ומגיע עד לתופעת ה"חזרה לשכונת הילדות". מעגל, כך אומרים, הוא הצורה האסתטית ביותר בטבע. והאדם, כך אומרים, שואף בכל מאודו למקסימליזציה של האסתטיקה. במלים פשוטות: אנחנו אוהבים דברים יפים, מעגל הוא דבר יפה, לכן אנחנו אוהבים מעגלים. זה הסבר אחד. הסבר אחר אומר שאנחנו לא סובלים את ההרגשה שדברים מתרחקים מאיתנו, ולכן אנחנו שואפים לראות אותם חוזרים על עקבותיהם וחוזרים אלינו, לנקודת ההתחלה. ובאמת, מה יותר משמח, נניח, מסיפור על אדם שהתעשר בכוחות עצמו, ולאחר זמן התרושש, או מסיפור על מישהו שעלה לגדולה ולאחר מכן הושלך "בחזרה" בבושת פנים, לאשפתות?
סטיבן גולד מביא ב"שמונה חזירונים קטנים" כמה סיפורים גורמי סיפוק שכאלה (סיפורים ידועים, שמסופרים דרך שגרה לאורכו ולרוחבו של העולם המדעי), אבל אז, בפנייה חדה, לא צפויה ומענגת בעליל, הוא חוזר, חושף אמת לא ידועה ופותח את המעגלים ההיסטוריים מחדש (דבר שכמובן מקלקל את צורת המעגל ומשחרר שוב את סיפורי העלילה הקוויים). כך הוא קונה לו – בדין – את תואר "ההיסטוריון החדש הראשון של מדעי הטבע".
כמה טוב לגלות עובדות חדשות מאחורי סיפורים שכבר כמעט התאבנו והפכו לנכסי צאן ברזל של הקהילה המדעית. הנה, למשל, סיפור חייו ומחקריו של אויגן דובואה. ד"ר דובואה (שהיה קצין רפואה בצבא ההולנדי), מצא את השרידים המאובנים הראשונים של אחד מאבותיו הקדמונים של האדם (מה שנקרא בזמנו "החוליה החסרה"). זה קרה בשנת 1891 על שפת אגם סולו באי יאווה. דובואה גילה, למעשה, את שרידיו הראשונים של האב הקדמון הקרוב ביותר לאדם המודרני, המכונה כיום "הומו ארקטוס". אלא שבזמנו יוחסה לו מידת קרבה קטנה יותר אל האדם המודרני.
על פי מבנה עצם הירך ומדידת קימור עצם הגולגולת, חישב דובואה ומצא שיצורי ,החוליה החסרה" שלו הילכו זקופים ושנפח מוחותיהם היה כשני שלישים מנפח מוחו של האדם המודרני. כאן, פחות או יותר, התחיל מחול שדים שחלקו הונע בספקות מדעיים אמיתיים וחלקו שאב את האנרגיה שלו ממעמקי הקינאה וצרות העין. האגדה – הנפוצה מאוד- מספרת שדובואה קץ בוויכוחים עם מתנגדיו, ונעל את ממצאיו מאחורי דלת פלדה (ויש האומרים מתחת לריצפת מטבחו). הוא עצמו פרש מהחיים המדעיים, ורק לאחר יותר מעשרים שנות היעדרות, בעקבות לחץ ממשלתי כבד, חזר והציג את ממצאיו, אך נסוג לחלוטין מגירסתו שלפיה המאובנים שמצא ביאווה שייכים לאב קדמון של האדם. עכשיו – כך מספרת האגדה – נכנע החוקר המהולל, קיבל את דעת מתנגדיו וטען כי המאובנים שייכים לגיבון קדום, ענק.
סיפור טוב, לא? עלייתו ונפילתו של מדען-על ששאיפותיו הגיעו לשמים. איזו תבוסה נהדרת. זה אחד הסיפורים המוכרים לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של המדע. אבל כאן חוזר סטיבן גולד וכמו נודניק אמיתי הוא בודק, לאט לאט וביסודיות, את העובדות. כך גילה את מה שבעצם היה גלוי לחלוטין, רק שאיש לא רצה לראות – כדי לא לקלקל סיפור יפה. הוא ראה שורה ארוכה ומכובדת של דו"חות מחקר שנדפסו בכתבי עת מכובדים למדי. כלומר, בעשרים שנות "הסתגרותו הזעופה" של דובואה, הוא המשיך וחקר ופירסם את ממצאי מחקריו. למעשה, הוא המשיך לחקור את משמעותם של ממצאיו המפורסמים, שרידיו של האדם הקדמון מיאווה.
למעשה, דובואה ניסה לחשוף את שלביו של סולם אבולוציוני המבוסס על שיקלול מסויים של היחס בין משקל הגוף לנפח המוח. סולם כזה היה נחוץ – בין היתר – כדי להבין את סוד העליונות של קופי האדם ושל האדם על יונקים גדולים מהם, שבשל משקל גופם הגדול, היו גם בעלי מוחות גדולים. סולם כזה יכול היה גם לקבוע בבירור את מעמדו האמיתי של האדם הקדמון מיאווה בין אבותיו האבולוציוניים של האדם.
גולד מרחיב בנקודה זו את ההסבר, אבל תוך זמן קצר הוא מראה בבירור שני דברים. הראשון: דובואה טעה בהגדירו את ה"הומו ארקטוס" כ"גיבון ענק". השני: דובואה לא הובס מעולם. טענתו כי באדם הקדמון מיאווה היה מעין "גיבון ענק", נועדה לרומם את האדם הקדמון "שלו", ולא להשפילו. הוא התכוון להציג הוכחה ניצחת שגם מבקריו הקיצוניים ביותר, לא יוכלו להתכחש לה. הוא הציג סולם אבולוציוני שלם שבו האדם הקדמון "שלו" אמנם היה קרוב משפחה לגיבונים, אך בעת ובעונה אחת הוא היה "החוליה החסרה האמיתית" באבולוציה של האדם מן הקוף.
בסופו של דבר דובואה טעה בעניין הגיבון, אך צדק לחלוטין בדבר קרבתו של האדם הקדמון מיאווה אל האדם המודרני. הוא לא הובס אלא המשיך בקו ההמראה שלו – עם או בלי מחיאות הכפיים של עמיתיו. הנה הלך לו סיפור מעגלי טוב, עם "מוסר השכל" שתכליתו לבלום ניסיונות יצירתיים ושאפתניים "מדי. סטיבן גולד, שקוטע את המעגל הזה ומשחרר ממנו את הקו החופשי (שיכול לעלות או לרדת כחפצו), משחרר בכך גם את דרך ההסתכלות שלנו על מהלכי חיים "ראויים" ו"לא ראויים": אם החיים לא יחזרו בהכרח לנקודת ההתחלה שלהם, אולי בכל זאת מותר (ואולי אפילו כדאי) לשאוף, להתקדם, ליצור, לצאת למסעות מחקר ולחזור מהם עם – או בלי – מתנות לחברים.
