האדריכל הישראלי, אברהם אלוואיל, מצא את האשם בטראומה הלאומית
השוודית: מהנדס יהודי שענה לשם הנדריק עיברי
זה קרה ביום ראשון, העשירי באוגוסט, 1629, כשנסתיימה תפילת הערב
בכנסיה הגדולה של שטוקהולם, מעט אחרי השעה שלוש אחר הצהרים, נפתחו
שערי המספנות המלכותיות. ליד מזח הבנייה, עגנה ה"וואסה, "ספינת הדגל
המלכותית החדשה של המלך גוסטאב אדולף, שבנייתה הסתיימה זה עתה .
תחושה חגיגית מילאה את האוויר, ורמזה על אירוע היסטורי חד-פעמי
העומד להתרחש. ספינות גרר קטנות החלו לגורר את הוואסה, שנחשבה באותה
עת לספינת המלחמה הגדולה והחזקה בעולם, אל לבו של מפרץ שטוקהולם. על
רציפי הנמל ומסביב למפרץ, ניצבו עשרות אלפי שוודים משולהבים שהריעו
ארוכות לספינה, למתכנניה, ולבעליה החוקיים – מלכם. התחושה הכללית
היתה, שהוואסה תשים את שוודיה על מפת העולם.
.
התרועה התחזקה כאשרנותקו כבלי הגרירה וספינת הענק קיבלה
את השליטה על גורלה. ואז, לאחר חמש עשרה דקות של שיוט
גא במימי המפרץ הרוגעים, התרחש האירוע שהטביע את
חתמו על הלאומיות השוודית מאז ועד עולם. ללא כל סיבה נראית לעין,
התהפכה הספינה וטבעה. ארבע שנים של תכנון ובנייה, תקציבי עתק
ויומרות להתייצב בראש הליגה הימית העולמית, ירדו למצולות בתוך שלוש
דקות, לעיניהם הכלות של אלפי צופים נדהמים. השוודים לא האמינו שזה
קרה להם. המכה שספגה גאוותם הלאומית היתה כה קשה, עד שלמעשה, עד
היום הם חוקרים את האירוע ומנסים להסביר לעצמם מה בדיוק קרה שם ,
מדוע, ולא פחות חשוב, מי אשם בפאשלה הלאומית הקולוסאלית הזאת .
.
כדי להבין את גודל הכישלון ומפח הנפש, צריך לראות את נתוניה
הטכניים של הספינה, בראי התקופה. ה"וואסה" דחתה 1,400 טון, בעומק
שקיעה של 5.5 מטרים. אורכה הכללי, ללא תורן החרטום, היה 62
מטרים, רוחבה המרבי כמעט 12 מטרים. שטחם הכולל של מפרשיה הגיע לכ-1,200
מטרים רבועים. הנתונים האלה היו אמורים להקנות לה אפשרות תנועה
במהירות מרבית של שבעה קשרים. להשוואה, ה"מיפלאואר", הספינה
המפורסמת שהביאה את המתיישבים האירופיים הראשונים אל חופי אמריקה,
דחתה 400 טון בלבד, ואורכה היה כמחצית בלבד מאורכה של ה"וואסה".
.
תותחים על הסיפון
.
ספינת הדגל השוודית הענקית צוידה ב-64 תותחים. מהם 48 תותחי 24
פאונד) קוטר 150 מילימטרים), שקליעיהם היו מסוגלים לחדר מבעד
ללוחות עץ אלון בעובי של 75 סנטימטרים, בטווח של 600 מטרים. לאלה
היתוספו שמונה תותחי שני פאונד, שני תותחי פאונד אחד, ושש מרגמות. על
מכונת המלחמה האימתנית הזאת, הופקדו 133 מלחים ו-300 חיילים. לפי
עדויות שונות, המלך גוסטאב אדולף כבר תיכנן לספינה לוח זמנים צפוף
מאוד של תצוגות ראווה וכיבושים. אבל כל אלה שקעו ונעלמו, כאשר קצות
תרניה של "הספינה הגדולה והחזקה בעולם", ירדו אל מתחת לקו המים
הרוגע של מפרץ שטוקהולם, 15 דקות בלבד לאחר השקת הספינה.
.
מחקרים לא מעטים שבוצעו בשוודיה מאז אסון הטביעה ועד היום
)חלקם במסגרת" ועדות חקירה), ניסו לעמוד על הסיבות להתרחשותה של
אחת מהטראומות הקשות של הלאומיות השוודית. חלק מהמחקרים התבססו על
אוריינטציה הנדסית, אחרים הסבירו את האירוע במונחים
היסטוריים-כלכליים-פוליטיים ואפילו דתיים-מיסטיים. ועדת החקירה
הראשונה, בשרשרת ארוכה של ועדות, קבעה שגורם הטביעה הוא "כוח אלוהי
עליון". מדרך הטבע, חיפשו את האשם, ורובם אף מצאו אותו בדמותו של
מתכנן הספינה הראשי, אחד, הנריק היברטסון.
.
חתימתו של אותו היברטסון הוצגה לראווה בתערוכות
רבות, בספרים ובאלבומים שתיארו וסקרו את הפרשה מכל
זוויותיה האפשריות. אבל, מעט מאוד היה ידוע על חייו ועל
אישיותו של המהנדס. ועכשיו בא האדריכל הישראלי אברהם אלוואיל, ועל
סמך מחקר פליאוגרפי לשוני שביצע בעצמו, הוא קובע שהמהנדס שכשל היה
יהודי שהוזמן לשוודיה ממקום מושבו בהולנד) ולכן לא היו פרטים על
אישיותו ועל חייו בשוודיה). לפי אלוואיל, שמו האמיתי של המהנדס היה,
למעשה, הנדריק עיברי.
.
מתיקות יחסית
.
עניינו של אלוואיל בפרשה התעורר, לאחר שבשנות ה-60 הראשונות
הצליחו מהנדסים שוודיים להעלות את שברי ה"וואסה" מקרקעית מפרץ
שטוקהולם. אלוואיל: "מתברר שהמתיקות היחסית של מימי המפרץ, לא
איפשרה לאורגניזמים המאיצים את תהליכי ריקבון העץ, לפעול את פעולתם
הרגילה (אורגניזמים אלה חיים ופועלים, בדרך כלל, במים מלוחים)".
השוודים, מכל מקום, שיחזרו בעבודת נמלים את ספינת הדגל האבודה,
והציבו אותה במוזיאון מיוחד שנבנה בסמוך לנמל, ושבפתחו נקבעה הכתובת
"העתיד של עברנו". אלוואיל שעקב אחר הפרשה, ראה את חתימתו של האשם
הרשמי, הנריק היברטסון, מתנוססת על עשרות פרסומים רשמיים, ו"זה
הזכיר לי משהו". כשהוא רוכן על שולחן העבודה בסטדיו שלו, החל להפוך
ולהפוך בחתימה, ולחתוך את אותיותיה אחת לאחת, עד, שלדבריו, התגלתה
לו משמעתה האמיתית.
.
המחקרים השוודיים, יש לומר, אכן מטילים על היברטסון את האחריות
לאסון הטביעה, אך עולים מהם ממצאים שמורים כי המהנדס הראשי לא היה
החוליה הראשונה בשרשרת האחראים. מתברר, למשל, שתוכנית הספינה שונתה
מספר פעמים, תוך כדי מהלך הבנייה. "ייתכן", אומר אלוואיל, "שהמלך
גוסטאב אדולף, שביקש לקבוע באמצעות ספינת הדגל החדשה שלו שיא עולמי,
שמע מפעם לפעם על תוכניות דומות של שליטים אחרים, וכך, הוא קרא
למהנדס שלו וציווה עליו להאריך את הספינה עוד ועוד". בין המלך
למהנדס שררו, ככל הנראה, יחסי אמון מלאים, שכן חתימתו של
היברטסון-עיברי מתנוססת גם על הוראות תשלום מלכותיות הנוקבות
סכומים גבוהים למדי.
.
"הבעיה", אומר אלוואיל, "היא, שההוראות להאריך את הספינה
הגיעו, כאשר הקוער (חתך הרוחב) כבר היה קבוע, וקורות העץ המעוגלות
כבר ניצבו במקומן במספנה. וכך, הארכת הספינה לא לוותה בהרחבה
מקבילה. כתוצאה מכך, פחתה יציבותה במים במידה ניכרת. הוראות
מלכותיות נוספות, להגבהת סיפונים ולהוספת סיפונים ("הכסף אינו מהווה
בעיה"), גרמו בעת ובעונה אחת, להעלאת מרכז הכובד של הספינה. "התוצאה
מכל אלה, כפי שהראו גם מחקרים הנדסיים שוודיים, היא שכל רוח קלה
יכלה להטות את ה'וואסה' ולהביא לטביעתה, כפי שאכן אירע. ההשערה כי
אי קשירה של התותחים הכבדים גרמה לגלישתם לצד אחד של הספינה, מה
שהביא לנטייתה, הוכחה כלא נכונה, לאחר שבין שבריה של הספינה שהועלתה
מקרקעית המפרץ, נמצאו כל בסיסי התותחים – קשורים היטב למקומותיהם.
.
מי אשם?
.
כך נותרה האשמה רובצת על כתפיו של היברטסון-עיברי, שאולי, 'בסך הכל'
ביקש לרצות את לקוחו, אבל הלך בעניין הזה, רחוק מדי. מערכת היחסים
שבין המלך למהנדס הראשי שלו, מזכירה, וייתכן שהיא יכולה ללמד משהו,
על אופיין של מערכות יחסים עכשוויות בין ממשלות לתעשיות ביטחוניות
וצבאיות, שגם הן מתאפיינות באמון רב מצד אחד, ובשאיפה לרצות את
הלקוח, בכל מחיר, מצד שני", אומר אלוואיל.
.
אלוואיל שלח את מחקרו הפליאוגרפי לשוני אל מנהל הארכיון הלאומי
השוודי, ד"ר פר גונאר אוטוסון, וביקש לשנות את איות שמו של האחראי
לאסון, כפי שהא מופיע במאות מסמכים רשמיים, מ"היברטסון, "ל"עיברי, "
או לפחות ל"היברי", וכן לקבוע ולציין שהיה יהודי שבא לשוודיה
מהולנד) שבה פעלו באותה עת המספנות הגדולות בעולם), לפי הזמנתו
האישית של המלך גוסטאב אדולף.
.
אוטוסון השיב, כי שאלת הכתיב הנכון של שם המהנדס, נדונה גם על-ידי
החוקר השוודי גיאורג הפסטרום, שהגיע גם הוא לאפשרות דומה לזו
שמציע אלוואיל. "אבל", ממשיך ואומר מנהל הארכיון הלאומי השוודי,
"למעשה, קשה לקבוע כתיב נכון לשם מהמאה ה-17. ידוע ששמות
עתיקים עוברים 'נורמליזציה' והתאמה לשפה". ממחקרו של הפסטרום עולה,
שאחיו של המהנדס, ארנט, שינה את שם משפחתו מהיברי (או עיברי)
ל"היברטסון", זמן קצר לאחר טביעת ה"וואסה", ושם זה שוייך – בטעות –
גם לאח המהנדס. הנדריק עצמו, שמת זמן קצר לפני השקת הספינה, לא נקרא
אפוא בחייו, בשם ה"נורמלי" היברטסון. הוא חי ומת (אלוואיל: "מחרדה
ומתח, מכיוון שידע את משמעות השינויים שביצע בתוכנית הבנייה המקורית
שלו, שהייתה טובה"), כהנדריק עיברי, או היברי.
.
"ציפיתי שהשוודים ישמחו להטיל את האשמה באחת מהטראומות
הלאומיות הקשות שלהם, על בן לעם אחר", אומר אלוואיל, "אבל משום מה,
הם מסרבים לעשות זאת, ומעדיפים לדבוק בשם ה'נורמלי' היברטסון. אולי
הם חוששים שאם ידגישו את עובדת יהדותו של המהנדס, יאשימו אותם
באנטישמיות".
