.
ולנטיין (אחותו של אנדר) ב"המשחק של אנדר", מאת אורסון סקוט קארד,
ספר המלחמה העוצמתי, המבהיל והקיומי ביותר שנכתב אי-פעם.
.
זה לא ייגמר טוב, ואנדר החליט שהוא לא מתכוון להיות האומלל
בסוף המפגש. הוא לא הרגיש רצון לצחוק, אבל הוא צחק. הילדים האחרים
הירפו ממנו לרגע, ושבריר השנייה הזה הספיק לו כדי לבעוט בחזהו של
מנהיגם ולהפיל אותו אל הקרקע. אנדר בן השש ידע שבקרב הוגן אין לפגוע
ביריב השוכב חסר אונים על הקרקע. אבל הוא רצה לנצח עכשיו, פעם אחת
ולתמיד. אחרת, ידע, יהיה עליו להילחם בהם בכל יום מחדש, ובכל פעם זה
יהיה יותר ויותר גרוע. לכן הוא ניגש אל הילד האחר, מנהיג החבורה,
שהיה שרוע על רצפת הבטון, ובעט בצלעותיו. הוא הלך סביבו ובעט בו
שוב, במפשעתו. "זה מה שאני עושה למי שמנסה לפגוע בי", אמר לילדים
האחרים שצפו בו בתדהמה, וכדי להמחיש להם את כוונתו, בעט שוב בפניו
של מנהיגם. דם בקע מפניו של הילד האחר. אנדר הסתובב והלך. איש לא
העיז לנסות ולעצור אותו. כשנעלם מעיניהם, השעין את מצחו על עמוד –
ובכה.
.
אנדר הוא לא בדיוק ילד קטן וחמוד, אבל הוא גם לא רוצח סאדיסט.
הוא "מתוכנת" לנצח בכל קרב, בכל מלחמה, בכל מחיר. ובתור שכזה, הוא
התקווה האחרונה של המין האנושי.
.
לפני שבעים שנה תקפו חייזרים את כדור-הארץ ונהדפו. לפני
כשלושים שנה, הם חזרו ותקפו, בכוח גדול בהרבה. המלחמה נראתה אז
אבודה, אבל בסופו של דבר, בשל גאוניותו של המצביא שפיקד על הצי
האנושי, נהדפו החייזרים שנית. אבל הסיבוב השלישי יבוא, והוא יהיה,
כנראה, הסיבוב האחרון. לאנושות אין זמן להדביק את הפער הטכנולוגי
שבינה לבין החייזרים המתקדמים. אין גם מה לדבר על השוואת כמויות.
הדרך היחידה שבה האנושות יכולה לנצח, תלויה במוח, לא בכוח. האנושות
זקוקה נואשות למצביא גאון, בלתי מנוצח.
.
אנדר הוא תוצאה של אחד מניסיונות רבים, להוליד אלכסנדר מוקדון
מודרני. הקרב שלו עם כנופיית הילדים, הוא למעשה המבחן האחרון ששיכנע
את מנהלי בית-הספר לפיקוד צבאי, לקבל אותו אל שורותיהם. הוא עוזב
אפוא את משפחתו ונוסע יחד עם עוד ילדים, מוכשרים ומוצלחים כמעט
כמוהו, לבית-הספר המצוי בתחנת חלל מרוחקת. החופשה הבאה תינתן לו –
אולי – בעוד תריסר שנים.
.
תחנת החלל היא האמא של כל הפנימיות הצבאיות. שם המשחק שם הוא
הישרדות, אלא שזו ליגה אחרת. בליגה הזאת, כל הילדים הם לוחמים
קשוחים, וכולם רוצים לנצח בכל מחיר. אם לא די בזה, המורים מפעילים
מניפולציות חברתיות שנועדו לבודד את אנדר ולהוריד עד כמה שאפשר את
קו ההתחלה שלו. ילד קטן, בן שש, נאלץ להתמודד בעת ובעונה אחת נגד
המימסד של בית-הספר, נגד הילדים שבקבוצתו שלו ונגד כל הקבוצות
האחרות, הכוללות לוחמים מנוסים ובוגרים ממנו, בני עשר ויותר. וכל זה
בסביבה חדשה, לא מוכרת, מנוכרת במיוחד. אם לא די בכל אלה, כאשר הוא
כבר מצליח להעפיל איכשהו, הממסד משנה את חוקי המשחק לרעתו. אנדר
לומד לדעת, בדרך הקשה, שאיש לא יעזור לו, לעולם. כמו במלחמה הצפויה
עם החייזרים, איש לא יבוא לעזרתו, מכיוון שאיש לא יוכל לעזור. לא
חשוב עד כמה קשה הבעיה, עד כמה היא אינה הוגנת, עד כמה היא מסכנת
אותו. אם הוא לא יעזור לעצמו, אם הוא לא ימצא מוצא, הוא יהיה הצד
האומלל בסוף המפגש. ואנדר, כאמור, החליט שלא להיות אומלל.
.
קארד בונה את העלילה ואת הדמויות נדבך על גבי נדבך, בסבלנות
שמותירה את הקורא להוט לשאוב עוד מידע, להבין יותר, עד לסוף המפתיע
והמרגש כאחד. דמותו של אנדר עשויה מלאכת מחשבת אמיתית. דרך המחשבה
שלו מתפתחת עם הזמן ממש לנגד עיניו של הקורא ונקודות העוצמה והתורפה
שלו, המאפשרות לו לפעול כפי שהוא פועל, מעוררות למחשבה על טיבו של
הטבע האנושי, ומציעות תובנות חדשות להגדרתו של רודיארד קיפלינג
ל"היות אדם".
.
המשחק של אנדר, שזכה בפרסי ה"הוגו" וה"נביולה", פרסים הגבוהים
ביותר בתחום ספרות המדע הבדיוני, הוא בראש ובראשונה רומן מרתק,
מבהיל ומעורר תקווה כאחד. רק אחר כך הוא מציג אפשרויות עתידיות,
מדעיות-בדיוניות, שלמעשה כבר קיימות בהווה. כל עוד נכתבים ונדפסים
ספרים כאלה, ברור שאין אמת בטענה שלפיה "המד"ב מת".
המד"ב חי, בועט, נוסק לגבהים – ומנצח.
.
כן, בסופו של דבר אכן התחוללה מלחמה, אבל באופן מפתיע, הספר
אינו מתעכב עליה הרבה. מלחמות הן עניין להיסטוריונים. הספר הזה
מתאר את המשחק של אנדר.
.
