.
I think. Therefore iSteve
ליאונרד קאהני. הוצאת אופוס. 238 עמודים
.
גוגל – סוף העולם שהכרנו
קן אולטה. ספרי עליית הגג / ידיעות אחרונות. 424 עמודים.
.
מוכרי פלאפל מקצועיים יודעים שמילוי פיתה הוא מעשה אמנות:
אם אתה דוחס לתוכה יותר מדי, יאמרו שאתה חזיר. אם תתן פחות מדי,
יאמרו שאתה קמצן. יש רק מידה נכונה אחת, ודרושים ניסיון וטביעת עין
כדי למצוא את נימת הזהב הזאת.
.
התובנה הזאת נכונה גם כשמדובר בכתיבת ספרים דוקומנטריים, מדריכי
ניהול וכיוצא באלה ספרים שניתן לראותם כ"ספרי שעה". משנה זהירות נדרש
באחד משני מקרים (לפחות): אחד: כאשר כותב הספר משוכנע שנשוא כתיבתו
הוא המלך המשיח. כל האורות האדומים חייבים להידלק ולהבהב כאשר
הכותב ניזון כלכלית, בדרך זו או אחרת, מהאדם או הארגון שעליהם הוא כותב.
זו הנקודה שצריך לשים אליה לב בספר של ליאנדר קאהני על סטיב ג'ובס.
המקרה השני היא ייוחודי לענייני טכנולוגיה ולעסקי טכנולוגיה. ספר בתחום
הזה, טוב ככל שיהיה, עלול למצוא את עצמו ביום הוצאתו לאור, כשהוא כבר
מיושן ולא רלוונטי. זה המקרה של ספרו של קן אולטה על גוגל.
.
איי סטיב
.
מדובר בספר של מעריץ, חסיד שוטה. קאהני הוא הכותב הראשי באתר
האינטרנט
The Cult of MAC
הוא גם מחברם של שני ספרים:
The Cult of MAC
ו… הפתעה, הפתעה:
The Cult of IPod
נראה שאפשר לנחש במידה סבירה של ביטחון את שם ספרו הבא.
כאשר ספר מכיל ראשי פרקים כמו: "דברים שג'ובס עושה היטב"
(יצירה), "דברים שג'ובס אינו עושה היטב" (התמודדות עם וול-סטריט),
ו"מה אפשר ללמוד מסטיב" (כך, בשם פרטי), נראה שאפשר לצייר
תמונה שלמה של מה שמחכה לפני,אחרי, ובין הפרקים האלה.
לא שלסטיב ג'ובס אין סיפור. זו הבעיה. יש לו סיפור מרתק. בס
הכל, הוא וסטיב ווזניאק המציאו את המחשב האישי (כנקודת
התחלה לספר אפשרי). הוא היה המקרה הבולט הראשון של
יזם-ממציא שנזרק מקומת ההנהלה של החברה שהקים. והוא
בין היחידים (אם לא היחיד) שהצליח לחזור לשם – ובגדול.
אבל הסיפור הזה לא נמצא בספר הזה. במקום זה קיבלנו
מנה פלאפל שמולאה יתר על המידה, עד שהפיתה נקרעה
והטחינה נוזלת ממנה.
.
גוגל – סוף העולם שהיכרנו
.
קן אולטה הוא אכן כתב רציני ובעל קבלות. אבל בעד קבלות
צריך לפעמים לשלם. קורא רציונלי צריך לשאול את עצמו איך קרה
שמכל העיתונאים והכתבים שביקשו להתקרב למייסדי גוגל,
דווקא הוא זכה? מדוע הסכימו להכניס אותו לחלק מישיבות
ההנהלה שלהם? מדוע דיברו אתו, דווקא אתו, בגילוי לב?
יכול להיות, למשל, שבחלק מהשיחות לא דובר על מוצרי
גוגל אלא, דווקא, על המוצר שלו?
.
אבל זו שאלה משנית לעובדה שספר שיוצא ומכנה את אריק
שמידט (שעזב) "המבוגר האחראי", ספר שמביא דוגמאות
(מצוינות ומעניינות) מההיסטוריה האסטרטגית-עסקית
של יב"מ, דל, וכו' ומגיע לעובדת קיומה של פייסבוק רק
בשלב "השאלות לעתיד", 14 עמודים בלבד לפני סופו,
הוא "כל כך 2009"… עכשיו, כשחלק מהראש שלנו כבר
ב-2013, זה נראה פשוט, איך לומר, קצת מאוחר מדי,
קצת מובן מאליו מדי. ובעיקר, לא מעודכן. משהו כמו
העיתון מהשבוע שעבר.
