.
מה זה המדור הזה, "אבא של שלומית" ?
.
חיכינו חיכינו, השעה 12 חלפה, 12 וחצי, רבע לאחת, ושלומית לא באה, לא חזרה מבית-הספר. בדיוק כשרצינו לשלוח אותה לסדר איזה עניין בבנק, ואחר-כך בעירייה, היא לא באה. אחת, אחת-וחצי, שתיים, שתים ורבע, דפיקות בדלת.
-איפה היית?
-הייתה לי ישיבת מערכת.
– ??
– ישיבת מערכת של עיתון בית-הספר. נבחרתי להיות עיתונאית ועורכת.
-אוי ואבוי, ואני כל-כך רציתי שתהיי רופאה, או לפחות עורכת-דין.
למה לך הצרות האלה? תשמעי לעצה של בעל ניסיון, לא כדאי להיות
עיתונאי. אתה עובד קשה, בלי יום ובלי לילה, ובסוף מצנזרים אותך
מצד אחד, ואומרים שאתה אשם בכל תחלואי המדינה מצד שני.
-תפסיק לקטר. אם זה כל כך רע, אז למה אתה מחובר למחשב כמו
לאינפוזיה? בבקשה, נראה אותך מצפצף פעם אחת על הדד-ליין.
– אני… אה…
-אתה רואה?
מאותו יום, הילדה התחילה לחזור מבית-הספר רק לאחר שמילאה
בקפדנות את חובותיה כעיתונאית: איסוף חומר, עריכתו, העתקתו לנקי,
כתיבת כתבות, העלאת רעיונות ועוד. גולת הכותרת הייתה ריאיון עומק
חושפני, מרתק ומרגש עד דמעות שערכה עם מנהלת בית-הספר. בין
השאר התברר שם שהמנהלת הייתה בילדותה ילדה שקטה וטובה, מה
שקרוי "חנונה".
מצויידת בסקופ הזה, ניגשה העורכת-עיתונאית לעיצוב העמוד הראשון
של כתב-העת המכובד המוצא-לאור במפעלי הדפוס החדישים של מזכירות
בית-הספר. אלא שלא כמקובל בעולם העיתונות החופשית, השתלטו
גורמי הייצור על המערכת העיתונאית.
בקיצור, במקום כותרת ענק בנוסח: המנהלת הייתה "חנונה", נדפס
בפועל "ראיון עם המנהלת", או משהו כזה. במקום "חנונה", נדפס "תלמידה
טובה", שזה משהו בכלל אחר. ובמקום שם המראיינת, לא נדפס דבר.
ואז התרחש הפיצוץ באוזן של אבא.
-הם לא הדפיסו את שמי!!!
-טוב, דברים כאלה קורים, אולי הייתה טעות.
-אבל גם על השיר שלי לא נתנו לי קרדיט!!! מה, שתי טעויות בעיתון
אחד?! אני אומרת לך, הם התנכלו לי בכוונה!!! וחוץ מזה, ראית את
הצנזורה שעשו לי על הראיון ?! אני לא רוצה לשמוע יותר את המלה
עיתון!!!
-זה דווקא בסדר. תהיי רופאה, או עורכת-דין.
ואז נפתחו ארובות השמים, והיה בכי גדול. בדיוק אז חזרה אמא
מהעבודה.
-מה יש, מה קרה? למה היא בוכה? מה עשית לילדה?
-אני? למה תמיד את חושבת שאני אשם?
-אז מי אשם?
-התקשורת אשמה בכל.
זכות התגובה:
הכי עצוב זה שלא נתנו לי אפילו לתקן את הטעות שהם עשו. רציתי
לשבת ולכתוב בעט, בעצמי, את שמי על כל העיתונים (יש 800). הספקתי
לחתום על 142, אבל אז הם לקחו ממני את כל הערימה ואמרו לי להפסיק.
זאת אומרת ש-658 אנשים יקבלו את העיתון ויקראו את הראיון ואת השיר
שאני כתבתי, והם לא ידעו מי כתב אותם.
שלומית
