פוקו והתיאוריה ה'קווירית'. תמאסין ספארגו. 87 עמודים. בודריאר והמילניום. כריסטופר הורוקס. 101 עמודים. ניטשה והפוסטמודרניזם. דייב רובינזון. 85 עמודים. דרידה וקץ ההיסטוריה. סטיוארט סים. 80 עמודים. איינשטיין וליקוי החמה המלא. פיטר קולס. תרגום: אריה בובר. ספריית פועלים – הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.
שאלה: איך הגענו לאן שהגענו, אחרי ה-11 בספטמבר, אחרי עופרת יצוקה, ובהמתנה להכרעה בשאלת הגרעין האיראני? תשובה אפשרית, המוצעת בהקדמתו של ד"ר דוד גורביץ' לספר "בודריאר והמילניום" (עמוד 13): "כל זה קורה משום שאנו נידונים לחיות במציאות מידברית, רוויית ניהליזם או ציניות מרושעת, ללא כל תקווה ביחס לעתיד, ללא כל חרטה אמיתית ביחס לעבר. המיחזור של רגשות, תובנות ואמיתות מתאר מציאות של קריסה אסונית, מעין אפוקליפסה מדומה שעוקצה מופנה כלפי האפוקליפסה המסורתית כאקט של אלימות וגאולה. מה שנותר כעת הוא אלימות ללא גאולה… כעת אנו נידונים לחיות בצל האפוקליפסה הממוחזרת, זו החוגגת את ניצחונה העגום בעידן שלאחר שקיעת האידיאולוגיות והנראטיבים הגדולים של הקידמה. האפוקליפסה כעת היא קולנועית". אבל האם יש ממש בהקבלה המוצעת בהמשך, בין סרט קולנוע בכיכובו של סילבסטר סטאלון לבין צילומי הטלוויזיה מהלינץ' שנעשה בחיילי המילואים ברמאללה? דומה שדרוש מבט מרוחק במיוחד, התעלות לגובה רב מאוד, שממנו יקשה להבחין בהבדלים בין ה"התרחשויות" האלה. כך או כך, ניסיון לשכנע את השאהידים הפלסטינים ברעיונותיו של בודריאר, שלפיהם "אנו נמצאים מעבר לדיאלקטיקה הישנה של גן-עדן וגיהנום", (עמוד 19), עשוי להיות ניסיון מעניין.
קריאה בחמשת הספרונים מסדרת "מפגשים פוסטמודרניים" עלולה להותיר את הקורא הישראלי, כאן ועכשיו, כשתחושה קהה של החמצה משתלטת על חושיו. אם אלה המחשבות והרעיונות המשחקים כיום בחזית המחשבה והקידמה האנושית, כי אז איפה אנחנו? מי אנו ומה אנו? ומצד שני, מכיוון שברור שרק מעט מאוד קוראים ימצאו זמן ותעצומות נפש להתעמק כיום בכתביהם של פוקו, דרידה, בודריאר, וניטשה, שלא לדבר על איינשטיין (שעל שילובו בסדרה זו עוד ניתן את הדעת), נראה שחמשת הספרונים האלה הם דבר בעתו. במקום שידור פתוח מתמשך ומורכב הם מציעים את מרכולתם ב"מנות קטנות", שלא לומר בכפית. כמה מושגי יסוד, תיאור קצר כוללני ותמציתי, ואפילו אינדקס של "רעיונות מפתח" המבאר כל רעיון בשורות בודדות. בימים כתיקונם אפשר היה לומר שאלה הם ספרוני טיסה קלאסיים. אבל עכשיו נדמה שנכון יותר לתארם כספרים המתאימים לקריאה במילואים, בהפוגה שבין הקרבות (פילוסופיה לכל חייל), או בבית, מול מרקע הטלוויזיה, בהפוגה שבין שידורי החדשות (פילוסופיה לכל אזרח מודאג).
על-אף הריחוק הנושב, אינטואיטיבית, מהמלה "פילוסופיה", נראה שקשה למצוא נושא רלוונטי יותר לדיון עכשווי, מה"שאלה לזמננו" ששואל דרידה, ה"מבקשת מאיתנו להתעמת עם נימת חגיגת הניצחון הקיימת בתרבות המערבית, נימה חשודה ביותר מבחינה אידיאולוגית". (דרידה וקץ ההיסטוריה, עמוד 60). בין שורותיו של סים על דרידה עשויה להתפתח אצל הקורא תחושה מטרידה: יכול להיות שמישהו זיהה והגדיר – לפני זמן רב – את זרעי הפורענות שהבשילו ב- 11 בספטמבר? האם אותן תובנות יכולות להציע הסבר לפער התרבותי שבין "כל המציל נפש אחת", לבין המחבלים המתאבדים? ומה זה אומר על מה שעוד צפוי לנו, ה"מערביים", בעתיד?
על-פי ניטשה, צפוי לנו עתיד מעגלי. רבותי, ההיסטוריה חוזרת, שום דבר לא אבד, לא נשכח. ומכאן נגזרת מסקנה (שיש מי שיראו בה משאלת לב בלבד): "בו ברגע שנדע שהבחירות והפעולות שלנו חוזרות ונשנות לאין קץ, נהיה מן הסתם זהירים מאוד לגביהן". ("ניטשה והפוסטמודרניזם", עמוד 37).
רק שאלה אחת נותרת בכל המכלול הזה ללא תשובה: איך, מדוע ולשם מה נכלל בסדרה הכמעט וירטואלית הזאת, ספר על איינשטיין ועל ניסוי דטרמיניסטי לחלוטין שהוכיח את אחת מטענותיו הבסיסיות? מה הקשר, או הגשר, בין תפיסות עולם שמקדשות את העמימות, או,לפחות, אינן רואות בה גורם מטריד, לבין תיאוריה פיסיקלית המתארת את היקום ומציעה דרך מדויקת, וניתנת לחישוב ולחיזוי מראש, באשר ל"התנהגותו". ואם לא די בכך, הספר הזה מביא, למעשה, לא יותר מאנקדוטה קטנה וצדדית מסיפור ניסוחה וקבלתה של תורת היחסות. אנקדוטה יפה, מעניינת, אבל אנקדוטה. בכך שונה הספר הזה תכלית השוני מארבעת הספרים האחרים שהם "ספרי תמצית". אבל אם מתעלמים לרגע מה"הקשר הסדרתי" הרופף משהו, אפשר בהחלט ליהנות מהדרך שבה הספר הזה מתאר את מסלולי התנועה של האור בין שתי נקודות ביקום.
הקורא הלוגם את כוס הפוסטמודרניזם עד תומה, עשוי בסופו של התהליך לשאול את עצמו "מה עושים עכשיו?". התשובה, על פי בודריאר ("בודריאר והמילניום", עמוד 88): "עלינו לבחור אפוא בין הפשע המושלם של רצח המציאות בידי ההדמיה, לבין האירוניה האובייקטיבית של היעלמות העולם מאחורי הטכנולוגיה". אבל בודריאר אינו מאמין שאפשר, באמת, להכריע בין שתי התפיסות האלה. למעשה, הוא רואה בפסיחה המקובעת בין הסעיפים האלה, את "התעלול הגדול של המאה העשרים", או, כפי שהוא מגדיר זאת בהגדרה המתאימה יותר לימינו: "הקטסטרופה של המילניום".
